London Calling

בשבוע העיצוב של מילנו יציג ניר מאירי את "ברבור שחור" בגלריה נילופר. לפני שנה וחצי עבר מאירי ללונדון, אבל את הסדנה השאיר בכפר ויתקין. עכשיו הוא שם, וגם כאן. וככה נראים החיים על הקו

 

לפני שנה וחצי עזב ניר מאירי את תל-אביב ללא הפסקה לטובת לונדון שבה הייאוש יותר נוח. כמו רבים מהמעצבים כאן, גם הוא חש את גבולותיה-מגבלותיה של ישראל הקטנה והמרוחקת בהיותך מעצב צעיר שמבקש להתקיים ממשלח-ידו.

החזון היה להיות חלק מקהילת המעצבים הבינלאומית, זו שבה המעצב הוא המעצב, ולא נאלץ להיות גם היצרן, איש השיווק ומקדם המכירות של עיצוביו. וכמו שרומא לא נכבשה ביום, מאירי לא התנתק משורשיו המקומיים ובחר לשמור על הסדנה שלו בכפר ויתקין, מהלך שאפשר לו גמישות מירבית בצעדיו החדשים.

המעבר לבירה הלונדונית קירב את מאירי למקום שבו הדברים קורים. כעת, למשל, הוא עובד על עיצוב גופי התאורה של פרויקט שימור בסוהו, בקרבת כיכר פיקדילי והווסט אנד. "זוהי כנסייה שנבנתה במאה ה-19, עד לא מזמן היה בה מועדון, ועכשיו רכש אותה פילנטרופ והוא מסב את המבנה לתיאטרון ללא מטרות רווח שיארח גם מופעי מחול ואמנות". בקומת המרתף של הבניין  בן ארבע הקומות עתידים להיפתח מסעדה ובר, ולהוציא את אולם ההופעות, כל גופי התאורה – של הכניסות, המעברים, המשרדים וקומת המסעדה – כולל חלק מעיצוב המסעדה עצמה, הם פרי עבודתו של מאירי. "לעצב גופי תאורה לבניין שלם שיש לו היסטוריה של 200 שנה בלונדון, עם כל ההקשרים והרבדים התרבותיים, זה משהו שאני חש כלפיו יראת כבוד. חוויה מדהימה. עד עכשיו הייתי על הקו, והפרויקט הזה נותן איזושהי תחושה של התאקלמות, שאני יותר ויותר שייך ללונדון". השיפוצים, הוא מספר, כבר בעיצומם, והמבנה החדש עתיד להיפתח בעוד כשנתיים.

גם בפסטיבל העיצוב האחרון של לונדון שהתקיים בספטמבר הייתה למאירי נוכחות בולטת, שאף זכתה לסיקור בבלוגי העיצוב הבינלאומיים. בגלריה 19 Greek Street הוא הציג את "ניו מקסיקו", סדרת מוצרים הכוללת גופי תאורה ומיכלי שתילה המשלבים עציצי חמר, חלקים בהדפסת תלת מימד וחלקים מעץ, מתוך מחשבה על ייצור מקומי ואישי, על שימוש חוזר, מחזור ומחדוש (UPCYCLE).

בגלריה MINT הציג מאירי שולחנות צד ושני גופי תאורה – Black Swan ו-Dancing Cones. הראשון מזכיר את תנועת צוואר הברבור ויוצג בשבוע העיצוב הקרוב של מילנו בגלריה "נילופר". האחרונים מבקשים להציע אובייקט נחשק המבוסס על חומר צנוע (OSB העשוי מנסורת עץ). שולחנות העץ הקטנים Cricket קיבלו את שמם בזכות דמיון רגליהם למוטות המשחק האנגלי האהוב מצד אחד, ולמראה החרקי משהו של הצרצר מהצד השני.

בימים אלה עומד מאירי להשיק סדרת אגרטלים חדשה המתאפיינת בתווי ההיכר של טביעת כף ידו: צורות נקיות ושילוב חומרי מפתיע, הפעם בין נחושת לעצי איפאה, אגוז ומייפל, החובקים מיכל זכוכית עבור הפרחים.

אז לונדון חיכתה לך?

"גם כשאתה שם, לוקח הרבה זמן עד שהדברים מתחילים לזוז, עד שמתחילים להכיר אנשים, והתרבות שם הרבה פחות ספונטנית מאשר אצלנו. רק עכשיו אני מתחיל להרגיש תזוזה".

בשנה הראשונה שלו בבירת הממלכה המאוחדת התגורר מאירי בשורדיץ', איזור העיצוב הטרנדי של העיר. לקראת חג המולד חזר לארץ ועתה הוא שוב בלונדון. "אני עדיין בוחן איך אני יכול להתנהל הכי טוב בין שני הקטבים האלה: הסדנה שבכפר ויתקין, שבה נעשה פיתוח המוצרים, והקשרים והתערוכות והמכירות שרובם באירופה ובארצות הברית. מצד אחד מאז שעזבתי ללונדון, הייתי בארץ ארבע פעמים – לייצור בעקבות הזמנות ולפיתוח עבודות חדשות. מצד שני בלונדון מאוד מאוד יקר להחזיק סדנה, ופה מאוד נוח. וכשאני בחו"ל, יש לי מישהו שנמצא בסטודיו ומייצר כשיש הזמנות.

"כרגע, מכיוון שעבודות העיצוב שלי אינן זולות, יש להן שוק לקוחות מאוד מסוים ודי מצומצם, שמאפשר לי להשתלט על הייצור. וזה מתאים לי, משום שאין לי עניין להיות יצרן בקנה מידה גדול. השאיפה שלי הוא להתרכז בעיצוב, ולעצב עבור חברות שהאחריות לייצור היא שלהן".

ואתה בקשר עם חברות עיצוב אירופיות?

"אני מנסה, אבל אני מרגיש שבסופו של דבר ללכת בירידים ולדבר ולדבר ולדבר זה מאוד טיים קונסיומינג, ויש מאות מעצבים שעושים את זה, והגעתי למסקנה שהדרך לעבוד עם החברות האלה – אלא אם אתה מכיר אותן דרך היכרות או קשרים אישיים – היא להציג כמה שיותר, ולהתפרסם בבלוגים. אנשים רואים את זה, החברות רואות את זה, ואם אתה מציג משהו שמעניין אותן, הסיכוי שמשהו יקרה עם זה יותר גדול".

יש מצב שהן רואות ומרימות טלפון?

"כן. אחרי שהצגתי את Spot ברוזנה אורלנדי, פנתה אלי חברה סקנדיבנית. בסוף זה לא נסגר, אבל זה קורה. גם בהתחלה, כשהצגתי את מגשי הבטון, פנת אלי חברה מארצות-הברית. גם  זה לא נסגר, אבל בסופו של דבר חברת קייטרינג ישראלית שמציעה פתרונות להסעדה ייצרה את אותם המגשים רק בגרסת במבוק.

"הרדיפה האקטיבית אחרי החברות הגדולות מאוד מתישה, וכדי שיווצר קשר צריך גם המון מזל. להיות במקום הנכון בזמן הנכון. אתה יכול להיות מעצב מדהים, אבל זה לא מתאים עכשיו לקולקציה שלהם, או שהם עשו שנייה לפני זה משהו דומה. נגיד שאני מציג עכשיו מנורה עומדת, אז מנורה עומדת הם הוציאו בשנה שעברה ועכשיו הם עובדים על מנורת תקרה. ואז העיצוב שלך אולי מצוין, אבל לא בזמן ולא במקום הנכון. וזה בכלל לא קשור לאיכויות שלך בתור מעצב. יש פה המון פרמטרים שהם מעבר לזה.

"בסופו של דבר יש לי כמות מסוימת של אנרגיה והשאלה היא איפה אני משקיע אותה. האם אני משקיע אותה בעיקר בלרוץ אחרי חברות, או שאני משקיע אותה בלעצב דברים. לשמחתי יש לי את הסטודיו פה שאני יכול לייצר את הדברים, ויש את הגלריות שאני איתן בקשר, ויש לי איפה להציג את העבודות שאני מעצב, והבלוגים מפרסמים את העבודות שלי, וזו הפלטפורמה שכרגע אני מתרכז בה. והיא מוכיחה את עצמה. מצד שני ייצור בהיקף קטן ואקסקלוסיבי לא מתאים לארץ, ומכיוון שהגישה לאירופה מאוד יקרה, אם רוצים להיות קרוב לאיפה שהדברים קורים, לונדון זה המקום".