HIT. עיצוב תעשייתי. בוגרים 2017

הספורטאי הפאראלימפי, העתונאית והבוגרת שתציג עם לקסוס במילנו, הנבטה דקורטיבית חדשה ואיך אפשר לצוף על אבוב בלי לצאת מהבית. HIT באופי וביופי. בוגרים 2017

מיכל ברקוביץ', חפץ משלים. צילומים: נעה מכבי

מיכל ברקוביץ', חפץ משלים. צילום: נעה מכבי

 

 

אור אדטו עיצב קביים קלים ומתקפלים לבעלי מוגבלות חובבי פעילות ספורטיבית; בר קשת הפכה את נעל העור המוכרת כשהיא מקצרת ומייעלת את תהליך ייצורה; אורי כהן פיתח כורסה שמצליחה להכניס את חוויית הציפה על אבוב אל תוך הבית; יעל חסיד פירקה את כל שידעה על המשרביה לגורמים, וחיברה את החלקים מחדש לשני פרגודים; מיכל ברקוביץ' הוסיפה חפצים משלימים והפכה  בקבוקי זכוכית לאגרטלים ופמוטים; חן בוגין מציעה חוויה חדשה לגידול צמחים; יעל רבוא מציגה מופע אסתטי וחווית משתמש לא מוכרים בחיבור חדשני בין עץ ובד בכורסת למינציה; שיר אברהם תרגמה את עבודת הצורפות ומנהגי האירוח התימניים המסורתיים לטוטם של שרפרפים עכשוויים; שקד אלעזרי פיתח שיטת יציקה קרמית חדשה, ודורית פרוביזור מתאימה אובייקטים דקורטיביים לטקסי אמונות טפלות.

 

אור אדטו, novum. קביים מתקפלים לספורטאים

אור אדטו, novum. קביים מתקפלים לספורטאים

 

NOVUM, אור אדטו. מנחה: עדיטל אלה

בכל שנות הלימודים ב-HIT אור אדטו – חותר בקיאק וספורטאי פאראלימפי – לא עצר לרגע את משטר האימונים המאתגר: 12 אימונים בשבוע, השתתפות בתחרויות ארציות, באליפויות אירופה ובאליפויות עולם.

הוא נולד בקיבוץ כברי, מתמודד מלידה עם פגיעה בעמוד השדרה, נעזר בקביים. "כילד התביישתי ללכת עם קביים. כמבוגר יצא לי להסתובב עם הקביים בחו"ל לא מעט, ומשם הגיעה המחשבה להתמקד במוצר הזה, שנדרשת עליו המון עבודה בהרבה מובנים, ובכל זאת שנים הוא לא עבר עיצוב מחדש. פרוטזות וכיסאות גלגלים קיבלו המון שדרוגים, גם חומריים וגם טכנולוגיים, והקביים נשארו מאחור. רציתי קביים שיתנו תחושה קלילה יותר, נינוחה יותר. קביים שיפנו לאנשים פעילים, מצטיינים בתחומם, שמרגישים שהיו רוצים יותר גם מהקביים שלהם".

אדאטו קרא מאמרים מקצועיים, למד על חלוקת עומסים, מנחי יד וצורות הליכה; בחן אילו קביים יש בשוק ואילו פתרונות הם מציעים; אסף קבוצת משתמשים וזיקק את הבעיות והצרכים המרכזיים המשותפים לכולם בחוויית השימוש בקביים (למשל, לחץ ועומס על פרקי כפות הידיים בעת ההליכה, המובילים לכאבים במפרקי כפות הידיים); ריכז קבוצת מומחים ששמחו לעזור – "אנשי מקצוע מעולים מתחומי החומרים, הנדסת האנוש והארגונומיה, מהם בעלי ניסיון בבניית קונסטרוקציות לאנשים עם מוגבלות". ויצא לדרך.

NOVUM, הקביים שעיצב, הם "קביים לדור החדש": עשויים מסיבי פחמן – "חומר מודרני, חדשני, ספורטיבי, שאפשר לי ליצור קביים השוקלים 290 גרם בלבד, כמעט שליש ממשקלם של הקביים הסטנדרטיים"; מתקפלים – "בעזרת מנגנון קיפול של חלקים הנכנסים זה לזה, מנגנון אמין, עמיד, ונוח לפתיחה וסגירה קלים. אורך כל פרק הוא עד 35 ס"מ, כזה שיוכל להיכנס לתיק גב"; ומצוידים במנח יד נייטרלי, המציע "שטח מגע גדול יותר בין הקב לאמה, מאפשר חלוקת עומס נכונה יותר בזמן הליכה ובכך מוריד מהעומס על מפרק כף היד".

אחד היתרונות הגדולים של קבי NOVUM הוא האפשרות להתאימם למשתמש ספציפי: "ניתן להתאים את גובהם, את התמיכה באמה שמגיעה במגוון גדלים, ואת ידית האחיזה, שמתנתקת בקלות וניתנת להחלפה בידית המיוצרת בהדפסת תלת מימד בהתאמה מושלמת לכף יד המשתמש". לתחתית הקביים עיצב אדאטו אלמנט מיוחד מגומי, שנועד למנוע החלקה.

NOVUM אינה ההתנסות העיצובית הראשונה של אדאטו עם קביים. באחד הקורסים שהתקיים במכון במסגרת מיזם Fixperts של דניאל צ'רני, הוא עיצב ביחד עם יעל נחשון מחבר שמתממשק לקביים ומאפשר להעמיד אותם או להשעינם כשלא משתמשים בהם. מילבת התעניינו במוצר וכעת הוא נמכר במסגרת אתר "עזרים" של העמותה.

ומה צופן העתיד ל-NOVUM? כרגע עובד אדטו במשרד העיצוב התעשייתי ZOG360. בנובמבר 2017 זכו הקביים שלו במקום השלישי בתחרות של מילבת ליזמים צעירים "תחשוב טוב – תעשה טוב" – צעד ראשון מעודד בדרך הפיתוח למוצר מוגמר. "אם יש אנשים שהפרויקט קרוב ללבם והם מעוניינים לעזור לי ללכת איתו קדימה", מחייך אדטו, "הם מוזמנים ליצור קשר ולהצטרף. בשמחה!".

 

בר קשת, נעליים מלמטה למעלה. צילומים: שי בן-אפרים

בר קשת, נעליים מלמטה למעלה. צילומים: שי בן-אפרים

הנעליים ופרישות הסוליה

הנעליים ופרישות הסוליה

 

בר קשת, נעליים מלמטה למעלה. מנחה: לוקה אור

עוד לפני הלימודים במחלקה לעיצוב תעשייתי ב-HIT, בר קשת הייתה סקרנית בכל הקשור לאיך הדברים נעשים. "התבוננות על ההתפתחויות הטכנולוגיות השונות בארץ ובעולם, והשפעתן בשנים האחרונות על תחומי הקראפט", היא אומרת, "מצביעה על כך כי בתחום זה מתפתחות ללא הרף אפשרויות חדשות ומעניינות המזמינות אותנו למחשבה מחודשת. החיפוש אחרי גישה חדשה לנושא שיטות העבודה – מייצר בהכרח תובנות חדשות למערכת היחסים בין החומר לעולם הטכנולוגי בתוכו אנו חיים".

לקראת פרויקט הגמר חקרה קשת תהליכי ייצור שונים, ובין היתר פגשה את אחרוני הסנדלרים, האומנים והתעשיינים שעדיין מייצרים נעליים בארץ. "ובתוך הגישוש בעולם הזה, שכמעט נעלם כאן בארץ, גיליתי שתהליך הייצור הקלאסי של נעלי עור הוא ארוך, מסורבל ומפרך. עובדים ממש על כל נעל ונעל, ואחרי שעברה זוג או יותר ידיים, כל נעל מוכנה היא למעשה אחת ויחידה. שם הרגשתי שכמעצבת אני רוצה לעזור, להתערב, לייעל, לקצר, אולי לשלב טכנולוגיה חדשה – לפשט את תהליך הייצור מבלי לפגוע באופיו המסורתי, האנושי והאישי, ובאיכות העבודה. הפיצוח של זה היה האתגר".

היא ראיינה אנשי מקצוע בתחום, יצרנים ומעצבים – ביניהם קובי לוי, טל ארבל (נורמן אנד בלה) ואימלדה. ביקרה במפעלים ובחנה מקרוב את שיטות הייצור המסורתיות והתעשייתיות. "אחד מהם היה המפעל היחיד בארץ שמייצר סוליות, שנמצא בדרום תל אביב ומייצר את הסוליות לכל מעצבי הנעליים כאן". פעם, היא מספרת, התעשייה הזו פרחה, והיום היא מקובעת.

בתום מסע המחקר הבינה קשת שהיא רוצה לשנות את נקודת המוצא בייצור הנעל – ולהפוך את הסוליה במקום הגפה לנקודת הפתיחה.

החידוש המרכזי בתהליך ייצורן של הנעליים של קשת הוא הוויתור על האימום. "האימום הוא תבנית צורת הרגל, שעליה מותחים את העור מלמעלה כלפי מטה. מותחים הכי שיכולים, וממסמרים לאימום. כך הגפה מקבלת את הצורה התלת מימדית וניתן להדביק אליה את הסוליה, וזו אחת הפעולות המאוד קשות בתהליך ייצור נעלי עור.

"ברגע שמעצב נעליים מוציא קולקציה, הוא צריך שיהיה לו מלאי של אימומים. כל מידה וכל סוג נעל צריכה את האימום שמתאים לה. אני גיליתי שאני יכולה לתכנן ולייצר את הנעל באמצעות פרישות – הן של הגפה והן של הסוליה – וכך אני מייתרת את הצורך באימום וחוסכת משאבים רבים.

בנעליים של קשת מתוכננת פרישת הגפה מתחתית הנעל כלפי מעלה, ומתממשקת עם פרישת הסוליה. צורתה של הסוליה השתנתה, וגזרתה התפצלה ל"'איים' המייצרים שפה ייחודית ודינאמית המורכבת מצורות וקווים אמורפיים". חומר הייצור שלה נותר הגומי – החומר הקלאסי ממנו עשויות סוליות (אם כי הפרוטוטייפ יוצר בהדפסה תלת מימדית ותודה לסטרטסיס). את הדבק המחבר בין הסוליה והגפה מחליפים חיבורים קרים – מעין הרחבות בפרישת בסוליה, המתחברות לפרישת הגפה ומשמשות לתמיכה והידוק הנעל. הסגירה נעשית בעזרת שרוכים (סניקרס) ונעילת כפתור (מגפיים).

מאז הוצגו הנעליים בקטלוג הבינלאומי של ליזה סנוק, אספנית נלהבת, ומייסדת מוזיאון הנעליים הווירטואלי, והשתתפו בתערוכה "SHOETOPIA" שאצרה סנוק בגלריה Valade Family Gallery בארצות הברית. וקשת, שעד לאחרונה עבדה במוזיאון העיצוב חולון, עברה לגלריה של גל גאון, שם היא מנהלת הפרויקטים.

 

אורי כהן, מרס. חווית ציפה בישיבה.צילום: דניאל ז'קונט

אורי כהן, מרס. חווית ציפה בישיבה. צילום: דניאל ז'קונט

 

אורי כהן, מרס. מנחה: אילון ערמון

איך מפגישים גלישת גלים עם רהיטים? זה האתגר שאיתו בחר אורי כהן להתמודד: לחבר בין שתי אהבותיו לאובייקט שיענה על הדרישות המצופות מפרויקט גמר.

הוא גדל ברעננה, שירת חמש שנים ביחידה מובחרת, ובטיול אחרי צבא – טיול גלישה במזרח ובדרום אמריקה – פגש "בחור שלמד עיצוב תעשייתי, וסיפר לי שאפשר לעשות תואר בלבנות דברים. זה נשמע לי נהדר".

מכיוון שהוא מאוד אוהב ריהוט, כשהגיע זמנו של פרויקט הגמר, תכנן לעשות משהו בכיוון הזה. "שמתי לב", הוא מספר, "שברבים מכיסאות הנדנדה רואים את המחשבה שהושקעה, והעיצוב מאוד יפה וחכם, ועדיין בסוף דוחפים לכולם שני מגלשיים בתחתיתם, ויש כיסא נדנדה. המחשבה שלי הייתה לעצב כיסא שיצליח לשמור על הנוחות והתנועתיות משרות הרוגע, אבל ללא המגלשיים".

הוא חקר מהי תנועה, שאב השראה מתנועתם של בעלי חיים שונים, וייצר מודלים מגוונים מהזחל ועד הפינגווין. "מה שיצא זה כיסאות שהם מאוד מאיימים ומפחיד לעלות עליהם. כיסאות מאוד לא מזמינים.

"הבנתי שאני צריך לתקוף את הנושא לא רק מבחינת התנועה, אלא גם מהזווית של האווירה, מה אני רוצה שהכיסא ישדר. ומכיוון שאני גולש, הגעתי לאבוב כמקור השראה". ושוב החלה סדרת ניסיונות במטרה למצוא דרך שתציע חוויה דומה לזו של תנועת האבוב הצף על המים.

Mars, פרויקט הגמר של כהן, הוא בדיוק מה שרצה להוכיח: כיסא ללא מגלשיים, ש"תנועתו מחקה את תנועת הציפה על אבוב בים, ונוסכת רוגע ונחת כפי שחווים בעת ישיבה על כיסא הנדנדה הקלאסי, אך בצורה אחרת וחדשה".
רגלי הכיסא עשויות ברזל (הן היו אמורות להיות עשויות מאלומיניום אבל לזה היה צריך עוד זמן"). כיפת המושב השחורה עשויה מפוליקרבונט, והמושב עצמו מפיברגלס, קלקר, שכבת ספוג, ובד ריפוד שבחר ב"שכטר", "כי יש לו אופי משלו, הוא מרצד בעיניים, כאילו יש לו תנועתיות משל עצמו כשמסתכלים עליו".

כיפת הפוליקרבונט, גומיית לטקס וארבעה מיסבים כדוריים – שהגיעו ממפעל זכוכית ומשמשים בדרך כלל לעיגון פלטות זכוכית כדי שניתן יהיה להעבירן מבלי שיישרטו – הם האחראים לשליטה בתנועת הכיסא. צבעה הכתום של הגומייה, הבולט על רקע צבעוניותו המונוכרומטית של הכיסא, נועד למשוך את המבט אל לב התנועה.

בלימודים הכיר כהן את בת זוגו, נטע שלום, אף היא בוגרת המחזור האחרון. ביחד הם בצעדיהם הראשונים בדרך להקמת עסק עצמאי. "הכיוון יהיה ארט לקולנוע או ריהוט, אבל כרגע אנחנו פתוחים להצעות מגוונות".

"מרס" זכה במקום הראשון בתחרות פרסי אבן קיסר לפרויקטי הגמר.

 

יעל חסיד, שרקייה. פרגודים בהשראת המשרביה. צילום: יעל חסיד

יעל חסיד, שרקייה. פרגודים בהשראת המשרבייה. צילום: יעל חסיד

 

שרקייה, יעל חסיד. מנחה: נעמה שטיינבוק

שש שנים הייתה יעל חסיד עתונאית לפני שהגיעה ל-HIT. "בהארד קור של החדשות", היא מחייכת. התחילה בגל"צ, אחרי השחרור הצטרפה לחדשות עשר, ודווקא כשהגיעה לתפקיד סגנית עורך המהדורה, היא מספרת, "זה היה הרגע שאמרתי – סטופ, אני הולכת ללמוד משהו שאני אוהבת, והחלטתי ללמוד עיצוב תעשייתי. במקביל המשכתי קצת לעבוד כעתונאית חדשות, עד שעשיתי את הסוויץ' לכתבת עיצוב במאקו ליווינג. זה היה מאוד נחמד. חשיפה טובה לעולם העיצוב".

בפרויקט הגמר שלה עיצבה חסיד שני פרגודים. "חשבתי מי אני כמעצבת ישראלית? מה אני מביאה כמישהי שיוצרת במרחב שלנו כאן? יש לי אהבה גדולה למדבר. אז ירדתי למדבר וחיפשתי. והיו לי הרבה שיחות בעיקר עם בדואים. שאלתי, איך אתם מתמודדם עם מזג האוויר הקיצוני הזה? רובם אמרו שהם לא מבינים על מה אני מדברת. "אנחנו נחנקים במרכז. אין לנו אוויר. מזג האוויר הכי טוב הוא במדבר".

מתוך מחשבות על התמודדות עם האקלים המקומי, המדברי, בחרה חסיד להתעמק במשרבייה. "אלמנט שאני מאוד אוהבת, והיום הוא מאוד פופולרי, במיוחד בתחום אדריכלות הפנים. המשיכה הראשונית הייתה אומנם אסתטית, אבל ככל שחקרתי אותו יותר לעומק, גיליתי כמה הוא חכם, כמה פולקור יש סביבו, היסטוריה עשירה, ואיזה היגיון ושכל נמצאים מאחורי כל בחירה שנעשתה".

חסיד פירקה את כל שידעה על המשרביה לגורמים, וחיברה את החלקים מחדש לשני פרגודים. האחד מתכתב עם הפן הטכנולוגי של המשרבייה – צינון. השני מתכתב עם המשמעות התרבותית שלה כאלמנט להצנעת נשים.

הפרגוד הראשון משלב מוטות ברזל שחורים וכדי חרס. "אומרים שהמשרביות הראשונות היו מדפי עץ שעליהם הציבו קנקני חרס ובתוכם מים כדי לצנן את המים". בהמשך התפתחו המשרביות לסבכות עץ דקורטיביות, והיום הן מוכרות גם כאלמנטים מבטון, אולם חסיד דבקה דווקא באותן משרביות ראשוניות. את הכד הסגור היא פתחה משני צדדיו כרפרנס לכיזאן – אותם מעקות של גגות ומרפסות המוכרים באדריכלות הערבית בהם מוטמעים גלילי חרס חלולים בתוך יציקת מלט, בטון או בוץ, כדי למקסם את מעבר האוויר וליהנות מהבריזה אגב שמירה על פרטיות.

את הכדים העבירה חסיד שריפה בטמפרטורה נמוכה, טכניקה המאפשרת להכניס לתוכם מים, אך אינה אוטמת אותם לחלוטין. המים נספגים בדפנות כד החרס, הכד הרטוב מזיע, ובתהליך הזה הוא פולט קור. כאשר עובר אוויר בתוך הכד ומחוצה לו, הוא בא במגע עם קור המים ומצטנן.

עיצוב הפרגוד השני משלב מסגרת עץ וחבלים סינתטיים. "הסתכלתי על אלמנטים נוספים למשרבייה שנועדו להצניע נשים בחברה הערבית, ומצאתי את הנבורקה – השמלה המדברית המכסה את האשה מכף רגל ועד ראש מלבד פתח הצצה לעיניים, ומטרתה להפוך את הלובשת לרואה ובלתי נראית. בפרגוד שלי בחרתי דווקא להאדיר את האשה, דרך שתי מלאכות מסורתיות אופייניות – האריגה והרקמה, והכוונה הייתה לחשוף הרבה יותר מלהסתיר.

"יצרתי משולש פתוח, שמאוד מזכיר את האופן שבו המשרביה בולטת כלפי הרחוב, וטוויתי על גבי המסגרת חבלים צבעוניים. במפגש בין השתי וערב יצרתי דוגמאות של הרקמה הקלאסית. חלקי הפרגוד נעים על ציר חופשי, ויוצרים תנועה מאוד מעניינת באיזורי המפגש בין החבלים".

ב-2016 הופקדה בידי חסיד מלאכת ההפקה של כן ו…, תערוכת HIT שאצר לוקה אור בטריאנלה בשבוע העיצוב של מילאנו. ב-2017 הפיקה את High Contrast, תערוכת מורי ובוגרי המכון שאצר איתי אהלי, והוצגה בסיאול בחודש דצמבר. והיום היא מנהלת את המחלקה לעיצוב מוצר באיל מקיאג'.

 

מיכל ברקוביץ', חפץ משלים. בקבוקים שהופכים לאגרטלים

מיכל ברקוביץ', חפץ משלים. אובייקטים קטנים שבכוחם לרומם חפץ יומיומי שלא זוכה לתשומת לב בפני עצמו, ולהציבו כחפץ דקורטיבי אהוב. צילומים: נעה מכבי

מיכל ברקוביץ', חפץ משלים. בקבוקים שהופכים לגוף תאורה ופמוט

.

חפץ משלים. אובייקטים קטנים שבכוחם לרומם חפץ יומיומי שלא זוכה לתשומת לב בפני עצמו, ולהציבו כחפץ דקורטיבי אהוב

.

 

חפץ משלים, מיכל ברקוביץ', מנחה: גד צ'רני

מה אפשר לעשות עם בקבוק זכוכית לאחר שגמר את תפקידו? איך ניתן להאריך את חייו לפני
שייזרק לפח או למחזור, ועל הדרך ליהנות מחפץ דקורטיבי מעניין ומחדש?

בפרויקט הגמר שלה עיצבה מיכל ברקוביץ' סדרת מוצרים למוצרים – תוספות קטנות שעושות שינוי גדול, חפצים המתלבשים על הבקבוק הקיים ואגב כך משנים את תפקידו, את מראהו, את ההקשר שבו הוא נטוע, את הסיפור שלו. אובייקטים קטנים שבכוחם לרומם חפץ יומיומי שלא זוכה לתשומת לב בפני עצמו, ולהציבו כחפץ דקורטיבי אהוב.

ברקוביץ' בחרה כנקודת מוצא בבקבוקי שתייה מזכוכית, "כי בהם גיליתי קונפליקט ועניין: הם נצרכים באופן שיגרתי יומיומי, ומשמשים אותנו באופן רגעי, בעודם עשויים זכוכית – חומר עמיד, יפה ומוערך – המקבל בכל פעם עיצוב אחר המעניק לבקבוק אופי וצבעוניות המשתנים ממותג למותג".

עשרה פריטים משלימים עיצבה ברקוביץ'. עשרה אובייקטים עשויים שעם ופליז, המתלבשים על פיית בקבוק אחד, שניים או שלושה. פיות הבקבוקים הן נקודות הממשק בין החפץ הגנרי לתוספת שעוצבה במיוחד עבורו, והחיבור בין השניים, מדגישה ברקוביץ', פשוט ונגיש.

ביחד יוצרים הבקבוק והאובייקט שנוסף לו שלם הגדול מסכום חלקיו. הם מאירים את מיכלי הזכוכית היומיומיים, וממצבים את הבקבוקים הריקים בעולם החפצים היוקרתיים והנחשקים כארגטלים, פמוטים או גופי תאורה.

 

חן בוגין, חי צומח דומם. דרך חדשה להנבטה דקורטיבית

חן בוגין, חי צומח דומם. דרך חדשה להנבטה דקורטיבית. צילומים: אביב נווה

כשחוט הכותנה שגולגל על משטח שטוח נבט

.

חי, צומח, דומם. ארבעה מהאובייקטים

חי, צומח, דומם. ארבעה מהאובייקטים

 

חי, צומח, דומם, חן בוגין. מנחה: נעמה שטיינבוק, צילום: אביב נוה

את ההתרגשות והציפייה לקראת הנבטת זרעי שעועית על צמר גפן הזכורה מהילדות, הסיפוק והגאווה עם כל עלה שמנץ או גבעול שמתארך – שאלה חן בוגין לעולם עיצוב הפנים. בוגין פירקה את העציץ המסורתי לגורמים, ויתרה על האדמה, ובמקומה בחרה בכותנה כמצע הגידול. את שלושת מרכיבי העציץ – הזרע, המים ומצע הכותנה, חיברה מחדש לחמישה כלים דקורטיים שמציעים חוויה חדשה של גידול צמחים בבית.

גרסת עציצי ההנבטה למבוגרים של בוגין מתוחכמת, מעודנת וחדשנית, ומבקשת לעשות מקום לפליאה ולהתרגשות הנחוות עם נביטה של זרע קטן ועדין גם בעולם ה"גדולים". את מיכלי השתילה הסטנדרטיים המירה בוגין בכלי זכוכית שקופים. לכל אחד מהכלים צורה ייחודית משלו – כדור, צינור, מובייל, צלחת וסליל – בלב כל אחד מהם חבלי כותנה בהירים שנארגו ביחד עם הזרעים, וכל אחד מהם מתוכנן להחזיק מים.

עם ההשקיה הראשונה יונקים חבלי הכותנה את המים, והזרעים שבתוכם מתחים לצמוח ולהתפרס על פני החבל. "נוצר מופע צמחיה עדין, רענן וחדש בחלל הבית, שההתבוננות בו תאפשר לנו להתרגש ולהסתקרן, לעצור לשנייה, לחייך ולצפות להשתנות הזרע הקטן שהולך לבצבץ ולנבוט".

חבלי הכותנה הבהירים נוקדו בכתמי צבע – אפור, אדום, סגול או כחול – ונארגו עם הזרעים ב"ארתא תעשיות חוטים", אחד ממפעלי הטקסטיל הבודדים שנותרו בארץ, מקום מופלא באחד מאזורי התעשייה בתל אביב, שמגשים חלומות מעצבים בתחום הטקסטיל. אופן השתלבותו של החבל שונה מכלי לכלי.

מחשבות על צמחי האוויר העדינים-אך-בעלי-הנוכחות ועל עיצוב תכשיטים הולידו את הכדור: שרשרת עשויה מחבל עם חרוז זכוכית ענק הנתלה עליה במרכזה.

אובייקט הצינורות קליל ומרחף ונותן תחושה של תזוזה ותנועה במרחב הביתי. בצדו האחד צינור הזכוכית מתרחב על מנת לאפשר את השקיית החבל.

הריחוף והתנועה העדינה בחלל עומדים גם במרכזו של עיצוב המובייל. החבל יוצר מהלך שמתחיל מחרוז זכוכית, עובר דרך הצינור, עולה כלפי מעלה, יורד בחזרה ומסתיים בתפירה של שבלול כפול. התוצאה היא מעין מובייל שנע בחלל, מסתובב לו בעדינות, ומייצר תחושה של עלים שנעים ברוח. במובייל קיים משחק של משקלים בין כמות המים שהחבל יונק לבין מילוי המים בחרוז, וכדי לשמור על האיזון, יש לשים לב למילוי המים.

ראשיתה של הצלחת כמעין סנטר פיס – אובייקט דקורטיבי למרכז השולחן. מהרגע שהוא פוגש את המים מתחיל שבלול הכותנה השטוח להתרומם למבנה חרוטי. בצדו העליון מבצבצים העלים, וכשמרימים את הגבעה הירוקה, נחשפים בתחתית החבל כל השורשים שבקרוב יהפכו לצמחים מקסימים.

סליל הזכוכית חוזר לחבל ולאופן שבו אנחנו רגילים לראות אותו – מגולגל כסליל. החבל מתלפף על בסיס הזכוכית במספר שכבות, ופתח הכנסת המים והחבל ממוקם בקצהו העליון של הסליל.המים מגיעים רק עד לנקודה מסוימת של החבל, ולכן רק השכבה העליונה מתחילה לנבוט. בסוף חייה נין למשוך את החבל, לגזור, ולהתחיל מחזור הנבטה נוסף של השכבה שמתחת וחוזר חלילה.

 

PRIMAVERA, יעל רבוא. משחק בין שכבות עץ ובד שמציע מופע אסתטי מעניין וחווית משתמש חדשה

PRIMAVERA, יעל רבוא. משחק בין שכבות עץ ובד שמציע מופע אסתטי מעניין וחווית משתמש חדשה. צילומים: נמרוד גנישר

הכורסה מהצד

.

פרימוורה, פרט של החתך הקדמי שחושף את החיבור בין השכבות

.

 

יעל רבוא, PRIMAVERA. מנחה: אורי בן-צבי

"פרימוורה" היא כורסה בלמינציה, אבל באופן מפתיע היא אינה משלבת רק שכבות דקות של עץ, אלא גם שכבות של בד.

פרויקט הגמר של רבוא עסק במחקר חומרים בשכבות. "המטרה הייתה לייצר חיבור בין חומרים שונים, שלכל אחד מהם תכונות שונות, ולבחון את החיבור ביניהם והיכולת של שניהם ביחד ליצור משהו חדש, שונה. היה לי חשוב לייצר משחק בין תכונות השכבות, בין קשיחות העץ לרכות הבד למשל, לפרק את החומר לגורמיו, ולבחון את קשת האפשרויות שהחומרים יכולים להציע ולאן ניתן עם הקשת הזו להגיע".

פרימוורה מציגה מופע אסתטי וחווית משתמש חדשים. החיבור בין החומרים, ובמיוחד המעברים ביניהם מעניינים וחדשניים. יש נקודות מסוימות בכיסא שבהן השכבות הן רק עץ והן חוזרות ללמינציה הקלאסית, ואחרות שהן רק בד – למשל בסיומת של משענות הידיים, שבהן בחרה רבוא לפרום את יריעת האריג לסיבים שמהם הוא מורכב. הפרנזים שהתקבלו הם לא רק אלמנט אסתטי מפתיע ומעניין, הם גם יוצרים חווית משתמש חדשה. "פתאום הידית מציגה מרקם חדש, לא מוכר, משהו שניתן ללטף אותו".

PRIMAVERA זיכתה את רבוא בפרס העיצוב של לקסוס, והיא תוצג בביתן החברה בזונה טורטונה בשבוע העיצוב הקרוב של מילאנו, וביומיום היא עובדת ב-MOLET.

 

מסורת, קראפט עכשווי וייצור תעשיית. שיר אברהם, טוטם תימני. צילום: נמרוד גנישר

מסורת, קראפט עכשווי וייצור תעשיית. שיר אברהם, טוטם תימני. צילום: נמרוד גנישר

כשהם נערמים יוצרים השרפרפים טוטם ומשאירים מרחב פנוי פנוי בחדר

כשהם נערמים יוצרים השרפרפים טוטם ומשאירים מרחב פנוי בחדר

 

טוטם תימני, שיר אברהם. מנחה: אילון ערמון

שיר אברהם לא יכולה הייתה לדעת את זה כשקיבלה במתנה מסבתה את שרשרת הפיליגרן, אבל עבודת הצורפות התימנית המסורתית הייתה בבוא היום ההשראה לפרויקט הגמר שלה במחלקה לעיצוב תעשייתי ב-HIT.

חקר מאפייני התרבות התימנית היהודית וביטוייהם החומריים הוליד את "טוטם תימני": מערכת ישיבה/אירוח המורכבת מארבעה שרפרפים ומגש. מלאכות היד המסורתיות שעברו מדור לדור – בעיקר הצורפות ועבודת הרקמה – ואיתן מבנה הבית ומנהגי האירוח, ובמיוחד חדר המשפחה – הפארג' – המרווח, קיבלו פרשנות עכשווית שימושית.

השרפרפים של אברהם נערמים, ובכך מאפשרים את תחושת המרחב גם בחללי מגורים עירוניים קטנים יחסית. כשהם אסופים, מגש הנחושת מהווה מעין כתר שהופך את עמוד המושבים לפסל דקורטיבי, אם תרצו – תכשיט לבית. בזכות המגש – גלגול של מגש האוכל התימני המסורתי – יכול כל אחד מהם להפוך לשולחן בכל עת.

צבעי הרקמה המסורתיים – אדום, צהוב, ירוק – תורגמו לחומרים: נחושת, עץ וברזל. לנחושת, מספרת אברהם, יש מקום משמעותי בתרבות התימנית, בעיקר בחפצי קישוט לבית ככדים ומגשים. דוגמאות הרקמה הופשטו והומרו לדוגמאות שזירה בחוטי גומי, המעטרות את בסיסי השרפרפים. הבסיסים עשויים קונסטרוקציית ברזל אוורירית אך חסונה. "המטרה", מסבירה אברהם, "הייתה להתייחס לשילוב המסורתי של חוט ומשטח מתכת. בעצם יש כאן משחקים בין חוטים – הן בשזירה והן בדמות מוטות המתכת של הבסיס – ובין משטחים (מושב העץ והמגש).

ועל אף השראה מתבונת הכפיים והקראפט היהודי-תימני מסורתי, השרפרפים יוצרו כולם בתהליכים תעשייתים: מושבי העץ במכונת חיתוך עץ ממוחשבת, שלב הברזל בכיפוף וריתוך, וחלקי הנחושת בלחצנות. ורק באחדים מהם שולבה עבודת חוטים, שנעשית בשזירה ידנית. "מעין הומאז' למלאכה המסורתית הידנית שרציתי להכניס למוצר העכשווי בדרך הגיונית".

שישה שרפרפים יצרה אברהם, בסיסם הצורני זהה – שתי טבעתו מתכת – עליונה ותחתונה, ומשטח עליון – המושב – המיוצר מעץ מייפל. אבל כל מה שקורה בין שתי הטבעות (וקושר אותן זו לזו) פתוח להצעות, ומאפשר ליצור אינסוף דוגמאות. כך כל אחד יכול להרכיב לו טוטם משלו.

"טוטם תימני" הספיק להשתתף בתחרויות שונות, ביניהן Asia Design Price הטאיוונית, המוכרות מאוד במזרח, שבה גם זכה בצל"ש. אברהם עובדת, נכון להיום, בסטודיו לעיצוב פנים של עליזה שנזון.

 

שקד אלעזרי, Moldification. צילומים: הראל אורן

שקד אלעזרי, Moldification. צילומים: הראל אורן

.משחק בין יחידות בסיס יוצר תבניות משתנות וכלים מורכבים

משחק בין יחידות בסיס יוצר תבניות משתנות וכלים מורכבים

 

שקד אלעזרי, Moldification. מנחה: עופר זיק

Moldification, פרויקט הגמר של שקד אלעזרי, אינו מתמקד בקנקן אלא בתבנית יציקתו, ולא התוצר הסופי הוא המטרה, אלא תהליך יצירתו.

חומר הגלם שבו התרכז אלעזרי הוא החמר לסוגיו, כי הוא זה שהיה עבורו הכי זמין. ולא, לא עניינה אותו איכות העבודה החומרית של הכלים שיצר, מידת שימושיותם או מושלמות גימורם. מה שריתק אותו הוא פוטנציאל המשחקיות בתהליך עשייתם, והשאיפה למצות כמה שיותר אפשרויות "מנקודת מוצא כמה שיותר מקובעת".

בדרך כלל כשרוצים ליצור צורה מורכבת ביציקה, יוצקים את חלקיה כל אחד בתבניתו, ואת החלקים המוכנים מחברים זה לזה לקבלת האובייקט הסופי. אלעזרי הצליח ליצור צורות מאוד מורכבות, ביציקה אחת בלבד. ועל אף שכליו נראים כאילו נוצרו בשעות רבות של עבודה עמלנית, תהליך ייצורם קצר למדי ואינו כרוך בעבודה מרובה במיוחד.

החידוש בשיטה שפיתח אלעזרי הוא בכך שלא את האובייקט הוא מרכיב מחלקיו, את תבנית היציקה שלו. אלעזרי יצר מאגר של כשמונה צורות בסיס החוזרות על עצמן. יחידות הבסיס הללו, העשויות מגבס, מושחלות על חוט גומי גמיש ויצרות שרשראות. כל שרשרת זו, עם מספר יחידות גבס, נסגרת לאליפסה או למעגל. את השרשראות עורם אלעזרי זו על זו, וכשהן נערמות, יוצרות השרשראות את תבנית יציקת האובייקט המבוקש.

סידור יחידות הגבס בכל שרשרת פתוח לשינויים, וכמוהו המשחק ברוחב השרשרת ובין כל השרשרת לחברותיה הנערמות. כך בתהליך תעשייתי בעיקרו, ממספר קטן של יחידות בסיס ניתן לקבל אינסוף צירופים, שיוצרים אינסוף כלים, החולקים שפה צורנית משותפת, בעוד כל אחד מהם שונה מרעהו.

המשחק הזה לא רק יוצר כלים מורכבי-צורה, הוא מאפשר לחלוץ אותם מהתבנית בקלות רבה. כל שצריך לעשות הוא לשחרר מעט את חוט הגומי, ותבנית היציקה נפרדת מהכלי שבתוכה.

"זה כמו קסם", מספר אלעזרי. "את אחד הכלים יצקתי בתבנית שהרכבתי מ-360 חלקים. זה נשמע המון, אבל למעשה היה מדובר ב-30 חלקים בלבד, כי בכל שכבה היו 12 חלקים זהים, ובסך הכל היו 30 שכבות".

היום אלעזרי עובד ב-Shell Case, חברה המתמחה בייצור מארזים בתרמופורמינג.

 

דורית פרוביזור, ט-פו. שבעה אובייקטים לשבע אמונות טפלות. צילומים: אביב נוה

דורית פרוביזור, ט-פו. שבעה אובייקטים לשבע אמונות טפלות. צילומים: אביב נוה

 

דורית פרוביזור, ט-פו. מנחה: לוקה אור

בבית של דורית פרוביזור לא העבירו סכין מיד ליד "כדי שלא נריב". וגם את הנקישה על העץ היא אימצה לעצמה. ולא לעבור מתחת לסולמות, ולפעמים גם לא בין עמודים. "נכון, זה חסר היגיון, אבל נותן ביטחון שיהיה בסדר".

אמונות טפלות, מאמינה פרוביזור, נותנות לנו כוח ועוזרות בהתמודדות עם פחדים וספקות שנובעים מחוסר הוודאות לגבי העתיד. הן אומנם נתפסות כמשהו מטופש, וכלפי חוץ זוכות לזלזול מרבים, אבל בלב, מאמינה פרוביזור, רבים מהמתכחשים מאמינים. כי זה עושה לנו טוב ונותן לנו תחושה של השגחה עליונה ושליטה בעתיד, ואם לא יעזור, בטוח לא יזיק.

בפרויקט הגמר שלה ט-פו, בחרה פרוביזור לתת לאמונות הטפלות צורה, וחומר, וביטוי גשמי כחפץ דקורטיבי. היא בחרה שבע אמונות טפלות "מהמוכרות" (נקישה על עץ, חתול שחור, הבעת משאלה כשנושר ריס, כניסה ברגל ימין, זריקת מלח מעל כתף שמאל, הצלבת אצבעות, ואמירת "מלח מים מלח מים" כשדבורה מתקרבת). לכל אחת מהשבע עיצבה פרוביזור "קמע טקסי", חפץ דקורטיבי שמוביל לפעולה, אם תרצו – לטקס פרטי, ומגן על הגוף. את הקמעות מלווים קלפים, וכל קלף מתאר את תולדות האמונה ואת אופן הפעולה שהיא מניעה.

 

אל תחמיצו את הפרויקטים של גני בר-לב, טל בטיטחן זלקינד ומיכל גוטסמן בכתבה שסקרה מעט מהמיטב של בוגרי המחלקות לעיצוב תעשייתי ופורסמה ב-Xnet

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.