למה אבן

כך הפך המפגש האקראי של סטודיו עמידב עם אבני הצור לפרויקט ויראלי, שמעניין אנשים בכל הגלובוס ומוצג בתערוכות ברחבי העולם ביניהן בקופר יואיט בניו יורק. ובמוזיאון הגיאולוגי ברמת השרון

 

העניין של עמי דרך (1963 – 2012) ודב גנשרוא בכלי צור החל ממפגש אקראי עם האבן וטכניקת עיבודה הפרה-היסטורית – השברור. החיבור היה מיידי, פיזי ממש, אבל הם לא העלו בדמיונם שתוצריו יוצגו בשבועות עיצוב ובתערוכות מוזיאליות בעולם, יתגלגלו בקצב ויראלי עד קצהו, ויזכו להד במגוון רחב ומפתיע של קהילות ותחומי עניין מהסורבייבליסטים האפוקליפטיים בקצה האחד ועד מעצבי-על בקצה השני. הם בוודאי לא שיערו שצילום עבודתם יתנוסס בעמוד הראשי של אתר מוזיאון העיצוב הניו יורקי Cooper Hewitt, כשהוא מלווה את הטקסט אודות Tools: Extending Our Reach, תערוכת ההשקה של המוזיאון שנפתח השנה מחדש לאחר תקופת שיפוצים ארוכה.

כלי הצור, טען דניס דאטון – פילוסוף אמנות ואסתטיקה שהיה מפרסונות הרשת המשפיעות בעולם האמנות – באחת מהרצאות TED היותר פופולריות A Darwinian Theory Of Beauty, הם יצירות האמנות הקדומות ביותר של המין האנושי – תבנית יופי שנחקקה במשך מיליוני שנים במוחותינו, והיום לא רק שהיא אוניברסלית ומשותפת לכל התרבויות, היא אחראית במידה לא מועטה לתפיסת היופי שלנו.

תחום כלי הצור נמצא בשוליים של אמנויות הקראפט, מסביר גנשרוא, והוא קשור גם לעולם המחצבים והמינרלים. זו נקודת החיבור למוזיאון הגיאולוגי ברמת-השרון, שבו מוצגת בימים אלה (ועד סוף דצמבר) לי-צור, תערוכת אוסף מכלי הצור שעיצב סטודיו עמידב. בין היתר מוזמנים המבקרים בלי-צור לצפות בהרצאה המאלפת של דאטון על מסך שנתלה בגלריה. רחל ששפורטה, אוצרת התערוכה, מצליחה לא פעם להציג תערוכות צנועות ועם זאת מפתיעות, מעוררות מחשבה וכובשות לב. לי-צור היא אחת מהן. "תערוכה שעיסוקה בעיצוב", היא כותבת, "עיצוב כלים פרהיסטוריים מנקודת מבט עכשווית. נקודת מבט של מעצבים המבקשים לדון בנושאים כגון טכנולוגיה, שימושיות, הנדסת אנוש, חומרים והתפתחותם של חפצים בתרבות האנושית".

העיסוק בכלי הצור הוא מהפרויקטים היזומים של סטודיו עמידב. בין פיתוח מכשירים רפואיים, עיצוב מוצרי צריכה, תכנון תאורה ועיצוב תערוכות מוזיאליות, פרויקטי הסטודיו תמיד היו משהו מאוד מיוחד עבור צמד המעצבים בוגרי בצלאל שהמשיכו כמרצים במחלקה, שדרך אף עמד בראשה. בלי בריף ובלי לקוח, משהו לרוח היוצרת, שמאוד חשוב לעשותו, מספר גנשרוא.

ההיכרות עם אבני הצור התרחשה באחת הסדנאות שהתקיימו במסגרת סמינר ים המלח 2011. מדי חנוכה יורדת כל המחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל לים המלח, ליומיים של סדנאות קראפט לו-טקיות. באותה שנה עסקה אחת הסדנאות בשברור אבני צור. "כך התחלנו לעבוד עם אבני הצור. לא היה לזה שום אפיק או תוכנית עתידית לפרויקט עיצוב. הכלים שכבו אצלנו על השולחן לא מעט זמן, עד שיום אחד קרה להם משהו, והמשהו הזה היה הטבילה שלהם בגומי צהוב ליצירה של ידיות".

 

הגומי, הכסף והחדה בטירוף

 

עד היום נעשו בסטודיו עמידב חמישה פרקים שונים של עבודות עם אבני הצור. הראשון התמקד בהגדרה של אזור אחיזה. הגומי הצהוב הוסיף את אלמנט השיכוך ובלימת הזעזועים, והיה בו גם מעין אקט של מיתוג שמתחבר למה שאנחנו מצפים היום מכלי עבודה. טכניקת טבילת אבני הצור, מסביר גנשרוא, דומה מאוד לאופן שבו מייצרים ידיות של פלאיירים ומכשירי עבודה דומים.

בפרק השני קיבלו כלי הצור מיני תוספות, ואחר-כך צופו בכסף. "הטכניקה הבסיסית של העבודה הייתה של גריעה על-ידי הרבצה של אבן באבן. הציפוי בכסף איפשר לנו להוסיף לאבנים חומר, למשל ליצירת נקודות עגינה לידיות שלא ניתן היה ליצרן בגריעה, ובסופו של דבר לקבל גוף אחד. מכיוון שהכסף הוא חומר גבוה יותר, נוצרה שיחה חדשה, מתורבתת יותר, על כלי כסף. אחד  הדברים היפים בעיני אלו הגיאומטריות שנוצרות בשברור, סוגי מורפולוגיות מאוד ייחודיות, שהודגשו בזכות ציפוי הכסף, שמחצין מאוד את הטופוגרפיה של האבן".

קבוצה האובייקטים השלישית הציגה כלי צור שלהם חיברו דרך וגנשרוא ידיות מותאמות אישית שיוצרו בהדפסה תלת מימדית. משהוכנו כלי הצור בשברור הפרה-היסטורי, הם נסרקו בסריקה תלת-מימדית והותאמה לכל אחד מהם ידית שהוכנה בטכנולוגיית ההדפסה החדשנית. בענף נוסף בסדרה זו קיבלו הכלים מחבר מותאם אישית, שאיפשר לחבר להם ידית עץ.

את כל זה יכלו דרך וגנשרוא לעשות תודות לעזרתה ותמיכתה של מעבדת הארכיאולוגיה הפרה היסטורית בהר הצופים, מעבדה חדשנית ומשוכללת לניתוח ממוחשב של ממצאים ארכאולוגיים, היחידה מסוגה בישראל ומהראשונות בעולם. "נפתח לנו ערוץ תקשורת פנטסטי, וד"ר ליאור גרוסמן מהמעבדה הייתה בת-שיחה לפרויקט הזה". המעבדה הייתה אחראית לסריקות, Objet/Stratasys ו"ארן מחקר ופיתוח" סייעו בהדפסות, וגם לרשות העתיקות הם חבים תודה, מספר גנשרוא.

ב-2012 נפטר עמי דרך בפתאומית ואת סדרות הכלים הבאות יצר גנשרוא לבדו, אם כי רוחו של דרך עדיין נוכחת מאוד בעשיית הסטודיו. Man Made המשיכה את העיסוק בידיות המודפסות מתוך התמקדות באבני יד, והבאה אחריה, מהשנה האחרונה, היא Ideal Cobble. הפעם ביקש גנשרוא ללכת צעד נוסף קדימה וליצור את חומר הגלם האידאלי, את האבן שבמינימום עבודה וגריעה של חומר גלם תיהפך לכלי. "על מנת למצוא חומר גלם מתאים ליצירת אבני יד, הסתובבתי לא מעט בנגב. בחיפוש אחר חומר הגלם האופטימלי, אתה צריך להחליט איזו אבן תהיה טובה לך כדי שתהפוך אותה לכלי, וזה קשור בסוג הצור ובגודל האבן שאתה מוצא". האבנים המתאימות ביותר, מספר  גנשרוא, הן העדשות – שמן הגיאולוגי של אבני צור שתצורתן עגלגלה והן מזכירות חלוקי נחל – ולו אפשר היה – רצוי מאובסידיאן, אחד מסוגי הזכוכית הגעשית. "כשהיא נשברת, הזכוכית הגעשית היא חומר חד בטירוף, חומר מדהים. בארץ נמצאו כלי אובסידיאן בני עשרת אלפים שנה, אבל בגיאולוגיה שלנו אין אובסידיאן, והכלים הללו משויכים גיאולוגית לאנטוליה ואיזור מזרח טורקיה. זה היה חומר מספיק שווה כדי שמישהו יטרח לסחוב אותו משם לפה לפני עשרת אלפים שנה".

מכיוון שכך, נוצרו כלי הסדרה Ideal Cobble מזכוכית ליציקה. אל השליטה המלאה בחומר הצטרפה השליטה בצבע, והאתגר היה ליצור עדשות בגיאומטריות כאלה, שבמספר מינימלי של מכות ובגריעה מינימלית של חומר תקבל אבן הזכוכית היצוקה שוליים חדים ותהפוך לכלי שימושי.

מה בעצם משך אתכם מלכתחילה לעיסוק באבני הצור?

"אספקט אחד הוא הפן של הרדי-מייד, שהעסיק אותנו הרבה. אספקט אחר הוא המעבר של צורות מהעולם הפיזי לדיגיטלי –  איך יוצרים מורפולוגיות חדשות דרך אלגוריתמים וסוגים שונים של קודים. אספקט נוסף הוא ה-OUTDOORS. אני מאוד אוהב להיות בחוץ ולטייל, והעניין באבני הצור התחבר מצוין עם חלק מההוויה של להיות בחוץ. זה נהפך לסוג של מסע. בעיסוק בכלי צור יש משהו מאוד בסיסי ואוניברסלי, שאפשר לבחון אותו דרך פילטר של עיצוב, וכולם מבינים אותו. מבינים ומתחברים. יש בזה עניין פיזי מאוד, זה חלק מההתלהבות הראשונית הזאת של להכות אבן באבן. באותה סדנה בים המלח, כבר בהתנסות הראשונית התחברתי לזה מאוד. אתה מחזיק שתי אבנים ביד, מסבירים לך מאוד בקצרה מהי הטכניקה הבסיסית, וזה פשוט קורה. בניתוח לאחור של למה התחברתי כל כך מהר לטכניקה הזאת יכול להיות שהעובדה שאני עושה אמנויות לחימה למעלה מ-30 שנה, והעניין הזה שאתה מעביר אנרגיה ממך לחפץ, ואתה שולט על מה הולך להתרחש בעקבות האנרגיה הזאת שהועברה הלאה, זה גם חלק מהחיבור המאוד טבעי שהתרחש אצלי.

"העיסוק באבני יד, Hand Axe, הוא גם עיסוק בחפצים שמשקפים טכנולוגיות, ובעניין הזה יש הרבה דברים שמקבילים בין עולם העיצוב לעולם הארכיאולוגיה. כאשר ארכיאולוג מוצא כלי מלפני 5,000 שנה, הוא בוחן את השימוש שלו, את טכנולוגיות הייצור שלו, את הנדסת האנוש שלו – כל אותם דברים שאנחנו בוחנים או מטילים על חפצים שאנחנו מתכננים.

"ויש גם את השיחה על המייקינג. העשייה של לפני מיליון שנה, וזו של היום. אבן היד היא למעשה  הכלי הכי פופולרי אי פעם, ששימש את האדם למעלה ממיליון שנה, חצה יבשות, ויש השערות רבות גם לגבי הסיבות שבעטיין החזיק מעמד כל כך הרבה שנים וגם לגבי אופן השימוש בו".

את הלמידה המשיכו דרך וגנשרוא דרך האינטרנט. "יש מאות סרטונים ביו טיוב שמסבירים איך מייצרים חפצים מאבנים. הטכניקה הבסיסית ביותר היא KNAPPING, שברור. מכים שתי אבנים אחת בשנייה, אחת נשברת, והופכת לכלי עם איזור חד. המקומות שבהם נשמר השברור היום הם בתחום הארכיאולוגיה הפרה-היסטורית ועולם הסורבייבליסטים. בעולם הארכיאולוגיה לימוד הטכניקה הוא לצרכי הוראה. כמו שאנחנו מלמדים סטודנטים לעיצוב לעבוד בידיים ועם מכונות, והם נכנסים לסדנאות ולומדים להפעיל מכשירים, ולגעת בחומרים, כי סוג ההבנה שהסטודנט מייצר עם הצורה ועם החומר זה משהו שקורה לא דרך טקסט-בוקס אלא דרך התנסות, כך בלימודי הארכיאולוגיה הפרה-היסטורית לומדים את טכניקות יצירת כלי הצור, כדי שמאוחר יותר, כשארכיאולוג יראה בקניה אבן על הרצפה, הוא ידע להבדיל בין אבן שנשברה באופן טבעי, לבין אבן ששברו אותה, ולזהות את הסימנים של הפעלת כוח מכוונת, שבר מכוון.

"אצל הסורבייבליסטים טכניקת השברור מתחברת לעולם של שימור מלאכות עתיקות, כדי שביום שאחרי הם ידעו להדליק אש מכלום, או לייצר לעצמם את הבגדים מציד".

ומה הדבר הבא?

"אחת הפנטזיות היא שיתוף פעולה עם יצרן של סכינים קרמיות, שבו ניקח צעד חזרה לצד התעשייתי יותר כשיתוף פעולה טכנולוגי בצד הגבוה של הייצור עם חומרים כמו זירקוניה ואלומינה שהם מהחומרים החזקים בטבע".

 

בקרוב הספר

 

חלק מעבודות האבנים של סטודיו עמידב מוצגות בימים אלה ב-MUDAC, מוזיאון העיצוב בלוזאן, בתערוכה FUTUR ARCHAÏQUE, שהוצגה בשנה שעברה במרכז לחדשנות ועיצוב GRAND HORNU בבלגיה. הן גם הוצגו במקדש Zojoji בטוקיו, בתערוכה במסטריך, הולנד, ובתערוכה חשובה בעולם הדפסות התלת-מימד שנערכה בבריסל. "הוצג שם חתך של עבודות מפרויקטים רפואיים דרך ניסויים מתימטיים ועד מוצרי יומיום של מעצבים כמו זאהה חדיד ואחרים. אוסף יפה של פרויקטים, ודוגמה נוספת לאופן שבו הפרויקט מצליח לנדוד בין קונטקסטים".

אבל ההשתתפות ב-Tools: Extending Our Reach בקופר-יואיט הייתה סוג של שיא. "זו הייתה תערוכה מרתקת, ואחד הדברים שהפך את ההשתתפות בה ליותר מיוחדת עבורנו הוא שהאבנים שלנו הוצגו ליד כלי אבן בן 300 אלף שנה ועוד אחד בן קרוב לשני מיליון שנה. כמעט כל המוצגים בתערוכה השתייכו לאוספי המוזיאון. הקופר יואיט הוא אחד ממוזיאוני הסמיתסוניאן, שמחזיקים באוספים ענקיים (138 מיליון פריטים) ומאוד מרחביים. והעבודה שלנו, ואולי שתי עבודות נוספות, היו היחידות שהן מעשה עיצוב על עיצוב, ולא הדבר עצמו".

בימים אלה עובד דב גנשרוא עם מאיה ויניצקי, אוצרת עיצוב במוזיאון תל-אביב ומרצה במחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל, על ספר שירכז את פרויקט אבני הצור, הודות לתמיכה בה זכה ממפעל הפיס. ליצירת הדימוי, הוא מודע, יש חלק גדול בהצלחה של הפרויקט, וכאן חב הסטודיו תודה לצילומים המצוינים שצולמו בידי מוטי פישביין, שעובד עם הסטודיו כבר שנים. "אנשים מסתכלים ומבינים. הייתה תקופה שזה דילג ודילג ודילג, והייתי יושב ומסתכל לאן זה התגלגל. זה מטורף. מסוג הדברים שמגיעים לכל כך הרבה קבוצות שונות של אנשים. זה כבר מזמן לא נמצא בטריטוריה של עיצוב. זה נמצא בבלוגים של ארכיאולוגים, באתרי אינטרנט של כל מה שקשור למייקרים ולהדפסת תלת מימד. יש לי שלושה מגזינים רק של אופנה גברית מרוסיה ומהולנד, שהאבנים שלנו מופיעות בהם. אחד הדברים הכיפיים במה שהפרויקט הזה עשה הוא שהוא נגע בכל כך הרבה אנשים. קיבלתי תגובות מכל קצוות העולם".

ולסיום – משהו שונה לגמרי. בסוף הפוסט, אחרי התמונות, הצצה לפרויקט הסטודיו האחרון של גנשרוא, "אלוהים נמצא בפרטים".

 

 

God is in the Details' Screw'

 

That mundane technical means of connecting two pieces of Olive wood together gets a design reworking

 

Why do we sometimes see faces in fire hydrants, house facades and faucets? Why do we see animals in clouds?

Why do we subconsciously seek out to recognize and categorize form? Does ‘putting our mind to rest’ on an object’s identity relieve us of threat?

For whatever evolutionary or cultural reason we are trapped in our ongoing need to organize and explain to ourselves what we are seeing, at times double-filing objects, as in “that sports car looks like a cat".

It is a curious fact that a Phillips screw-head has a negative cross shape in it, also Christianity’s dominant symbol. This is a double-filing of form.

It is unavoidable, if not somewhat humorous, that here there is an overlap of content as well as form. The Phillips screw functions as a connector and the Christian cross as well as Jesus are forever joined by the screw’s ancestor, the nail. Or in the words of a friend, “though Jesus was technically nailed to the cross, he was actually screwed".

At a time when cartoonists/illustrators/caricaturists are at the forefront of a cultural battle of (artistic) freedom of expression, objects too can play a role for a more expansive and contemporary discussion of cultural .and religious traditions.

What object would be assembled with this screw? A sacred altar or an office desk? Whatever the object, a new relationship will have been established between the screw and the whole, for God is in the details.