חתרנות בוואדי

מי עומד מאחורי קמפיין השבלונות הקסום של NISNAS INDUSTRIES בקיקסטארטר, איך זה קשור לוואדי סליב, ומיהו הסוס הטרויאני הכובש בחנו שהפליג למרחקים

 

שבוע עבר מאז העלו חברי Nisnas Industries (ניסנס תעשיות בשבילכם) את הקמפיין שלהם לקיקסטארטר, וכבר גייסו למעלה משלושה רבעים מסכום המטרה. הפעם הם מציעים את REMEMORY PACK – ערכת שבלונות חתרנית שמאפשרת לבעליה לשחזר כלבבם, בכל מקום ובכל זמן, את דוגמאות מרצפות הבתים הזנוחים ההולכים ומתפוררים בוואדי סליב שבחיפה.

ערכת הזיכרון-העולה-מן-האוב היא לא הקמפיין הראשון שניסנס אינדוסטריז מעלים לקיקסטארטר. לפניה היה בקבוק האלכוהול התרמי KOLE שגייס 123,838 דולר, פי חמישה מ-25 אלף הדולר שביקשו, וההזמנות עדיין ממשיכות להגיע; ולפניו היו – Kul Rex תיק עור עם מסגרת עץ חרוטה לנשיאה על הרמה של האופניים (אבל לא רק), ו-Notepad – תיק לטאבלט עשוי יריעת עור (פנימית) ויריעת פורניר מדוגמת (חיצונית); ולפניהם הציעו האינדוסטריז פנדרים – מגיני בוץ לאופניים, ואת Daily Grips – ידיות מעץ לכידון האופניים, בקמפיין הראשון, שזכה לקידום בבחירת העורכים היוקרתית של וימאו.

התעשיות מאחורי ניסנס אינדוסטריז הן שתיים: יוסי לוין ומקס צ'פרק. חובבי רכיבת אופניים, חברים כבר 22 שנים. לוין, חותר מצטיין, קיבל מלגת לימודים באוניברסיטת נורת איסטרן בבוסטון בה סיים תואר ראשון בספרות אנגלית. בעקבות אחד ממרציו, שביקש לפתוח מרכז בינלאומי אקדמי בקהיר, הגיע לבירה המצרית, שם קיבל מלגת לימודים לתואר שני באוניברסיטה האמריקאית. בשנתיים שעשה בקהיר התמקד בחקר מקרה שזכה לפרסום בו הוכנסו מספר צעירים הומוסקסואלים לכלא (במצרים, הוא מספר, הומוסקסואליות היא מחוץ לחוק). עם תום הלימודים עבד בז'נבה בתחום זכויות המגדר עבור ארגון הבריאות העולמי של האומות המאוחדות, משם עבר לניו-יורק לנהל מערך של עמותת One Voice, ואז פגש את אשתו וחזר לישראל, לעיר הולדתו חיפה.

צ'פרק עלה לארץ מרוסיה. נער בן 12 שנחת עם המשפחה בקיבוץ נחשולים. ב-2011 סיים את לימודיו במחלקה לעיצוב תעשייתי במכון הטכנולוגי חולון. פרויקט הגמר שלו, שרפרף שמושבו הקרמי יוצר באקסטרוזיה, נחשב לאחת העבודות הבולטות באותו מחזור וגם הדיזיינבום הקדיש לו פוסט. היום הוא גר במושב עופר, דקות נסיעה מהקיבוץ שבו גדל.

כשלוין חזר לארץ, הקשר בין השניים חודש. "ולי יש נטייה קצת לדחוף", מחייך לוין, "אז אמרתי למקס: תקשיב, בוא נעשה משהו ביחד. אני רציתי לשנות את העולם ולהיות חברתי, הוא היה עדיין סטודנט בחולון ורצה לעצב, אז אמרנו – נשלב את שניהם ביחד, ויצא מזה עסק חברתי".

הם התחילו ב-2010. פתחו סדנה בבית הספר הערבי חיוואר (דיאלוג), ששוכן בבניין הישן שהיה משכנו הראשון של הטכניון, ולימדו את ילדי בית הספר לבנות אופניים. "במשך שנה וחצי העברנו את הסדנה, שהפכה להיות גם קורס אלטרנטיבי ללימוד היסטוריה. כי דרך האופניים שאלנו שאלות על הנוף העירוני שמסביבנו: מה קורה לבניינים? מי הבעלים שלהם? מה היה פה, בהדר, לפני 50 שנה? ולמה אין עכשיו אנשים בוואדי סאליב? ומה כל זה אומר על הזהות שלנו? ואיך זה מתקשר לג'נטריפיקציה? האופניים הפכו לכלי לימודי, ודרכם התפתחה שיחה על אנשים ועל פוליטיקה".

במהלך הזמן הזה הבינו לוי וצ'פרק שמאידאלים אי אפשר להתפרנס, ובלי כסף הרבה יותר קשה להיות חברתיים, וב-2013 נרשמו כעסק חברתי בשם ניסנס אינדוסטריז. "העלינו את קמפיין הקיקסטארטר הראשון שלנו, וככה למעשה השקנו את עצמנו. הקמפיין גייס 40 אלף דולר, פתחנו סדנה חדשה בעין כרמל, ופיתחנו מודל של שיתוף רווחים עם פרויקטים שאנחנו מאמינים שיש להם יכולת לעשות שינוי יותר גדול". לאחרונה, למשל, נתנו 40 אלף שקל למכללה החברתית כלכלית העוסקת בהקניית ידע בנושאי חברה וכלכלה מתוך רצון לקדם שוויון וצדק חברתי בישראל.

ובכל זאת בפרונט הם מעדיפים להגדיר את עצמם כסטארט-אפ של קראפט. למה? "כי חברתי לא מוכר", אומר לוין. " הכוח של קניית בזק, אני רוצה את זה עכשיו, חזק פי מיליון ממחשבה של בוא נעשה טוב. לכן אנחנו מציעים כל מיני מוצרים נחשקים, שאתה לא בהכרח יודע שמאחוריהם נמצא ערך חברתי אלא אם כן תיכנס לזה, ואז, כמובן, נגיד לך. כי אם נדחוף לאנשים את הערך המוסרי, זה סתם יבריח אותם, וזה גם לא מעניין. אנשים רוצים לקנות משהו מדהים שהם אוהבים, ואנחנו למדנו איך לעצב דברים מדהימים שאנשים אוהבים. למוצרים שלנו יש ערך עיצובי גבוה, וחווית הקנייה אצלנו היא הפוכה ממה שמקובל לחשוב כשמדברים על עסקים חברתיים, כי למעשה אתה קונה משהו שאתה אוהב, שמאחוריו נמצא מערך מוסרי שלם, שאתה ממש לא חייב לדעת עליו. אז בשורה התחתונה אנחנו מעצבים מוצרים יפים שאנשים רוצים לקנות, ומשתמשים ביכולת הזו כמנוע לשינוי חברתי".

REMEMORY PACK, למשל, אומר לוין, "היא לא אנחנו מבחינה עיצובית. השבלונות הן לא בקו העיצובי שלנו. אבל האמירה של הפרויקט הזה היא בהחלט חלק מהאג'נדה החברתית-מוסרית שלנו. הערכה הזאת היא למעשה סוס טרויאני. היא מציעה דוגמאות של אריחים מוואדי סליב, שכונה שלאט לאט נהרסת לה בכוונה מאוד ברורה, שיש לה היסטוריה של גירוש ערבים, ושל מהומות חברתיות בשנות ה-50, והיא מגלמת בצורה מזוקקת איך סבל של עם אחד עובר להיות סבל של עם אחר.

"אנחנו רצינו להשתמש בכלים שלנו לעצב מוצר שאנשים בכל העולם יאהבו, וכך הממשלה, שנותנת לבתים ההיסטוריים האלה להיהרס כבר 70 שנה ומבקשת למחוק אותם מהזיכרון, תקבל אותם בדמות דוגמאות אריחי הרצפות שלהם שיופיעו פתאום בלונדון, בניו יורק ובכל העולם. זה מעשה די חתרני, ובאותה עת הוא מעשה מאוד נעים לעין. זו הסיבה שהוא סוס טרויאני. ואם צריך להגדיר במילה את המסר שעובר בפרויקט הזה, המסר הוא: לעיצוב יש קול".