הרפתקאות האינג'רה במילנו

מהכפר באתיופיה ועד לתערוכה במילנו, כולל ההפתעות והלקחים. ההרפתקאה הגדולה של דנה דויב וכלי האינג'רה החדשניים שעיצבה בפרויקט הגמר במחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל. מילנו 2016, הישראלים

 

במילנו הציגה דנה דויב את "אינג'רה", פרויקט הגמר שלה מסוף השנה שעברה במחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל בהנחיית פרופ' עדו ברונו. מערכת הכלים המשלבת מסורת וחדשנות, ומאפשרת להגיש את הטף, הדגן האופייני לאתיופיה, למטבח המודרני, קרויה על שמו של הלחם הנאפה מן הטף ונחשב למאכל האתיופי הבסיסי.

עוד לפני שהגיעה למחקר הטף והאינג'רה, התעניינה דויב בנושא החקלאי, ולאו דווקא משום שגדלה בקיבוץ שפיים, היא אומרת. בהתחלה התעניינה בכלל באורז, וביקשה לתכנן מכונה חקלאית שתיתן מענה למדינות העולם השלישי. דרך חברים מהפקולטה לחקלאות ברחובות שמעה על "מהנדסים ללא גבולות". בראש קבוצת המחקר, שמנהלת פרויקטים מחקריים מגוונים באתיופיה,  עומד תומר מלחי, ודרכו למדה דויב על הטף.

"הטף מאוד סקרן אותי, כי יש לו סיפור מעניין. הטף הוא מה שמכונה סופר-פוד – דגן עם ערכי תזונה מאוד גבוהים: ללא גלוטן, עם ערכים גבוהים של סידן, ברזל, חומצות אמינו. מבחינת העולם הוא ממש בחיתוליו, ונכון להיום לא מייצאים אותו מחוץ לאתיופיה, שהיא מקום גידולו העיקרי. יש אומנם ניסיונות לגדל אותו במקומות שונים, אבל הם עדיין לא צלחו. באתיופיה מפיקים מהטף את האינג'רה, שהוא לחם ספוגי המשמש כבסיס במטבח האתיופי, הוא מוגש כמעט בכל ארוחה ומהווה מצע להרבה תבשילים ומאכלים".

בעקבות העניין והסקרנות הגיעה דויב במהלך המחקר על פרויקט הגמר לאתיופיה, התלוותה לתושביו של אחד הכפרים והתוודעה למחזור החיים של הטף מתהליך הזריעה ועד לכתישה ולטקס אפיית האינג'רה. "הגעתי בתקופת הדיש, שבה מביאים את השיבולים לתוך בית בוץ בכפר מאוד פסטורלי, יפה וצבעוני. מאוד ריגשה אותי כל הרומנטיקה – מהאופן שבו מגיע הטף לבית ומה שקורה בתוך הבית".

המפגש עם האינג'רה במקום גידולו של הטף הובילה לשינוי בתפיסת המחקר של דויב. עתה היא התעניינה באופן הכנת הטף ובתהליך הכנת האינג'רה בכפר מול העיר, כשהיא מתמקדת בכלים השמשים להכנת המאכל המסורתי. "באתיופיה בחנתי את הכנת האינג'רה בכפר, באדיס אבבה ואחריהם גם בישראל. בדקתי את המאפיינים הזהים והשונים, את הכלים שמוצאים בכפר, את אלה שרואים באדיס אבבה ואת אלה שבחרו האתיופים בישראל להביא איתם. התחקיתי אחר ההיסטוריה של הכלים, המעבר שלהם מהכפר לעיר, מהעולם המסורתי לעולם המודרני. התברר לי, למשל, שיש כלים מסורתיים שנעלמו אפילו מהשטח הכפרי, ואפשר לראות אותם רק במוזיאון האנתרופולוגי באדיס אבבה. ושמעתי הרבה סיפורים מאנשים.

"בעצם המתחים בין העולם המסורתי לעולם המודרני הם שהניבו את מערכת הכלים החדשה שעיצבתי. דרך הכלים החדשים אני מציעה טקס חדש המבוסס על הטקס הכפרי והטקס שקורה היום בבית מודרני באדיס אבבה, שבחלקו קורה גם אצלנו בישראל. ניסיתי לגבש מכל תהליכי ההכנה שלמדתי איזושהי זהות חדשה שמתאימה לקצב המודרני, למטבח המודרני. דוגמה? היום למשל עיצוב המטבח מאוד מסודר ונקי, ונשאלת השאלה איך משלבים במטבח כלי מאוד גדול. איך אני יוצקת לכלי יומיומי אלמנטים היסטוריים, מפארת אותו, והופכת אותו לאובייקט דקורטיבי ונחשק שיש לו מקום גם במטבח החדש".

כדי להתאים את הכלים באופן המיטבי לשלבים המסורתיים של הכנת האינג'רה, הוסיפה דויב למערכת הכלים שעיצבה כלי חדש,  שאינו קיים במטבח האתיופי. "בכל מה שקשור להכנת האינג'רה יש לאתיופים סדר קבוע ורגישות מאוד גבוהה. אחת המטרות שלי הייתה להאדיר את הטקס ולאזכר את ההיסטוריה של הכלי, ובאותה עת להתאימו למקום הפונקציונלי הנוכחי במטבח המודרני, ליצור את האיזון הנכון בין המסורת לחדשנות".

הכלים של אינג'רה עשויים מפלסטיק ומעץ ונגה, שמוצאו באפריקה, לבד מהמחבת העשוי יציקת אלומיניום עם ציפוי טפלון. עם זאת בעיצובם וידאה דויב שהם ניתנים לייצור גם מקרמיקה – חומר הגלם המסורתי שממנו הם מיוצרים באתיופיה.

כשהוצגה בקיץ, זכתה "אינג'רה" לתגובות נלהבות ולסיקור המדיה הבינלאומית. דזין, דומוס, אייקון, קונטמפוריטסט, הם רשימה חלקית. היא אפילו קיבלה מיילים מאנשים שביקשו להזמין את הכלים. כך גם שמעו עליה מארגני Meet My Project, קבוצה צרפתית שמזמינה מעצבים להציג מדי שנה במילנו.

המשאלה של דויב היא לצקת חיים במערכת הכלים שעיצבה, כלומר לייצר אותה ולהכניס אותה לבתים באתיופה ובעולם, מתוך רצון לשמור על איזון בין השראה תרבותי לתגמול כלכלי. ובמילים אחרות – להצליח לייצר אותה באופן כזה שייצר תועלת כלכלית לתושבי ארץ מוצאה – אתיופיה. איך בדיוק היא עדיין לא יודעת. על זה היא עובדת עכשיו. מבררת בארגונים חברתיים, מגששת. לכן ההזמנה להציג במילנו נשמעה הזדמנות לחשיפה בינלאומית נוספת יצירת קשרים שאולי יקדמו את הפרויקט.

וכאן היא למדה שיעור חשוב להמשך.

אז איך היה?

"התערוכה הוצגה באיזור 5Vie במרחק עשר דקות הליכה מהדואומו, בין תערוכות מכובדות נוספות, אך המיקום הספציפי שלה נחבא ברחוב פנימי עם נגישות מורכבת ולא ברורה. נושא המיקום הוא חלק טעון, מכיוון שהוא הוחלף מהמיקום המקורי שהובטח בעת חתימת החוזה ללא הודעה מסודרת. למעשה, למדתי על השינוי הזה בדרך עקיפה כאשר קיבלתי במייל את ההזמנה לתערוכה, וראיתי שהלוקיישן המרכזי והמרשים Unicredit Pavilion שנמצא ליד Corso Como, הוחלף למיקום הרבה פחות מרכזי ומוכר.

"למילנו הגעתי שלושה ימים לפני פתיחת התערוכה. בימים האלה הסתובבתי וחיפשתי מסעדות שבהן ניתן למצוא אינג'רה. מצאתי שלוש מסעדות שנמצאות במרחק הליכה אחת מהשנייה. מאוד התרגשתי, אבל כשטעמתי את האינג'רה טעמה היה שונה ממה שהכרתי. התברר שהם מכינים את האינג'רה מתערוכת קמחים ולא מקמח טף, ושאם אני מבקשת אינג'רה מטף, אני צריכה להודיע להם מספר ימים מראש. מכאן הבנתי שאפשר להשיג טף במילנו. חיפושיי אחרי הטף הסתיימו בחנות קטנטנה, ללא אמצעי זיהוי רבים. על המדפים היה אפשר לזהות תבלינים מסוגים שונים. כדי לקבל טף צריך לבקש במפורש, ואז המוכרת שוקלת מתוך שקית שנמצאת מתחת לדלפק. מחירו של קילו טף 10 אירו.

"ככל שקשה היה למצוא את הטף, כך גם היה קשה למצוא אנשים שכלל שמעו עליו. כאשר הצגתי את הפרויקט לאנשים שהגיעו לתערוכה, השאלה החוזרת בתחילת השיחה הייתה – מה זה טף? מה זה אינג'רה? ובסוף, אחרי הסבר, השאלה החוזרת, איפה ניתן להשיג?

"בנוסף לחיפוש אחר הטף, חלק ניכר מהימים הראשונים הוקדש להכנות לתערוכה. בהגיעי לחלל התערוכה (יומיים לפני הפתיחה) החלל היה ריק למעט מספר עבודות ארוזות. לאחר זמן מה הגיע אחראי התערוכה. לאחר שיחה קצרה איתו הבנתי שאין בדיוק מיקום ספציפי לעבודה ושאני יכולה לבחור כל מיקום שנראה לי להעמדת העבודה. שאלתי על מה אני אמורה להעמיד את האובייקטים, והתשובות היו מעט מפתיעות. אחת מהן הייתה שזה יהיה נחמד אם אעמיד את הכלים על ספסלים אותם מציג מעצב אחר. מהר מאוד הבנתי שאף אחד לא יעשה בשבילי כלום, ושאם משהו חשוב לי – כדאי לי מאוד להשיג אותו בעצמי. כך קניתי מדפים לבנים לתצוגה, ווילונות לבנים שיסתירו ארון חשמל בולט שאף אחד לא נתן עליו את הדעת. האווירה הכללית של ההכנות לפני הפתיחה הייתה מעט מאכזבת, תחושה שדברים לא באמת תוכננו עד הסוף, ורוב המציגים הרגישו כך.

"התערוכה עצמה הייתה סבירה. כל בוקר הגעתי ובדקתי שהכל עובד, שהסרט פועל, האובייקטים במקום ושלא חסרים כרטיסי ביקור. נשארתי קצת כדי לענות על שאלות, ורוב היום בכלל טיילתי ועברתי בין התערוכות.

"רוב ההתעניינות בפרויקט הייתה מאוד ישירה: כמה זה עולה? איפה את מוכרת? הרצון שלי לייצר את הכלים באתיופיה עורר עניין אצל הרבה אנשים, בעיקר מתחום העיצוב. הופתעתי לגלות שזה משהו שקיבל הרבה מאוד חיזוקים, ואפילו רצון לעזרה בנושא זה מצד מעצב תעשייתי בריטי שיצר איתי קשר לפני התערוכה, ונפגשנו במילנו, והיה מאוד מעניין.

"באופן כללי כל האירוע מאוד חוויתי ומלמד, זה מרגש אותי כל פעם להבין איך הפרויקט הזה לקח אותי להרפתקאות חדשות: אם זה תהליך המחקר שהיה חלקו באתיופיה, היכרות עם תרבות קסומה, שוטטות בין מטבחים, עבודה במטבח האתיופי, הגשת פרויקט גמר, והצגה בשבוע העיצוב במילנו. ואין לדעת לאן "אינגרה" יוביל אותי בהמשך. אני בהרפתקה".