האנימיסטית של בורולק

גדרות הסימון וענפי עץ הערמון, אדום דם-הפר ומכלאות המרעה, הג'קארד מטילבורג והקשר לקום דה גרסון. סיור אחרון בתערוכת האחים בורולק רגע לפני נעילתה

 

המחיצות שמציגים האחים בורולק במוזיאון תל-אביב אינן מקובעות לרצפה, כרוב המחיצות המוכרות, אלא משתלשלות מהתקרה. הן גם לא אטומות, או אטומות-למחצה, כמקובל. הן צפות, אווריריות ומציעות גרידים מודולריים פתוחים, לפותים ומוחזקים קונסטרוקטיבית באמצעות גומיות.

את תערוכתם שתינעל בשבת הקרובה, מסכמים רונאן וארוון בורולק בלקוניות אופיינית: "17 מחיצות עוסקת במחקר של חומרים ושל שיטות ייצור, ומציגה סדרת מארגים והשחלות של אלמנטים מודולריים מקרמיקה, אלומיניום, זכוכית, ענפי עץ, וטקסטיל, המוחזקים על ידי מחברים בעיצוב קאסטום מייד ומערכות תלייה". נשמע פשוט. בפועל, בתום שנה של מחקר אינטנסיבי שגייס את שיתוף פעולתן של מספר חברות תעשייתיות ומעבדות ייצור מהחדישות בעולם בתחומן, הגיעו למוזיאון ארגזים מיצרנים ממקומות שונים באירופה – עשרות ארגזים, בכל ארגז  חלקים – וכל הכבודה הזו נפגשה לראשונה בגלריית האדריכלות והעיצוב של מוזיאון תל-אביב. מאות חלקים שנתלו כמעט כולם על גומיות וכבלים דקים. פשוט? ממש לא.

ההיכרות של מאירה יגיד-חיימוביץ', האוצרת הבכירה לעיצוב ואדריכלות במוזיאון תל-אביב, עם הבורולקים החלה לפני קרוב ל-20 שנים. הם נפגשו בסדנאות הקיץ שמקיים מוזיאון "ויטרה" בבובישה, צרפת, ומאז הקשר נשמר. ב-2011, כשהציגו את שדה טקסטיל בגלריית רפאל במוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון, חשה יגיד-חיימוביץ' שהזמן בשל, והזמינה את האחים להציג תערוכת מחקר מותאמת במיוחד לחלל גלריית העיצוב והאדריכלות במוזיאון תל-אביב. אלא שאז התכוננו הבורולקים לקראת שתי התערוכות הרטרוספקטיביות במוזיאון לאמנות דקורטיבית בפריז ובמרכז פומפידו במץ, ורק לפני שנתיים, בשבוע העיצוב של מילנו, הם נענו להזמנה.

"איך נולד פרויקט כזה? אני מאמינה שכאוצרים התפקיד שלנו בעבודה עם אנשים יוצרים הוא לדחוף את גבולות הדיסציפלינה, לעודד ככל שניתן לכיוון המחקר. לתת את ההזדמנות הזו. קל יותר להציג דברים קיימים, מאשר להתחייב להשקיע שנה או יותר מהחיים המקצועיים בפיתוח מחקר,  ללא אילוצי לקוח, ללא הגבלה".

יגיד-חיימוביץ' ייחלה לפרויקט שיביא לטרנספורמציה של החלל, כזה שסכום חלקיו ייצר דבר שהוא מעבר לתוצר הקונקרטי. כדי לייצר פרויקט מורכב שכזה, היה על הבורולקים לבחון מי מהיצרנים הפוטנציאליים שעמם הם בקשר, יוכל להירתם לאתגר ולתמוך בו. המצוינות של האחים בורולק, היא אומרת, נובעת בין היתר באופן שבו השכילו להקיף את עצמם ברשת של קשרים – עם גלריסטים כמו גלריה קריאו, עם יצרנים כמו רולף פלבאום בעליה של "ויטרה", ועם אומנים מומחים מרחבי העולם – מיפן, איטליה וצרפת, דנמרק, פינלד או הולנד – שמוכנים ללכת אחריהם בעיניים עצומות כמעט. כך "מוטינה" ו"גלאס איטליה" נתנו גב חם, המכון הצרפתי ושגרירות צרפת סייעו, והתערוכה יצאה לדרך.

"פיצוח פרויקט שכזה הוא גם כמובן תלוי חלל קונקרטי", ממשיכה יגיד-חיימוביץ'. "הגלריה לאדריכלות ועיצוב במוזיאון היא גלריה שונה. יש לה פרופורציות לא שגרתיות. היא צרה וארוכה, יש לה תקרה נמוכה, כמעט בגובה ביתי – שלושה מטר. יש לה קיר זכוכית שקוף באורך 30 מטר.  להתחבר לחלל הזה, זה אומר לעצור, ולקחת את הזמן שלך, ולהגיד – או.קיי, בוא נראה מה אני יכול לתת מעצמי למקום הזה".

אז יגיד-חיימוביץ' מצדה דחפה ובאותה עת סמכה ונתנה יד חופשית, והבורולקים אכן צללו למחקר חדש לגמרי. הבחירה במחיצות כנושא המחקר המשיכה את תהליך החיפוש התרבותי העומד בבסיס עבודתם. במסגרת החיפוש הזה הם בוחנים מהלכים סוציולוגיים, חברתיים ותרבותיים בזיקה לסביבות מחיה, ומעלים שאלות: מה קורה כשהמשרד נהיה מודולרי? מה קורה כשהמשרד הוא גם הבית? מה קורה כשאין משרד, ובמקומו יש חללים פתוחים, sharing spaces? מה קורה לחללים כאלה כשרוצים לייצר אינטימיות?

"ובחברה שהולכת ומאבדת את הטיפולוגיות המקוריות של סביבות המחיה שלה – מה זה משרד, מה זה בית, בסיטואציה שבה ההפרדות המסורתיות נעלמות, הקטגוריות פחות ופחות מובחנות והפונקציות מתערבבות אחת בשנייה – הרצון לייצר אינטימיות בחללים ציבוריים ובמרחב בכלל, הוא אחד הקטליזטורים לרבות מהעבודות של הבורולקים". אם זו Cloud שעיצבו לקפליני ב-2002 או Clouds שעיצבו לקוודרט ב-2009, Algues ו-Pelota שעוצבו עבור ויטרה או North Tiles אף היא של קוודרט – כולן מערכות מודולריות וגמישות שתוחמות חללים.

כחלק מסדר-היום של הסטודיו, המחיצות החדשות גם נוגעות בקשר שבין עיצוב תעשייתי לקראפט, אליו מחוברים האחים בכל נימי נפשם. לטקסטיל – לרקמה, לתפירה, לאריגה – עוד מהבית, מאמא וסבתא, לקרמיקה – מאז שעבד רונאן בסטודיו לקרמיקה מיד עם תום לימודיו. גם היום הם יוצאים למסעות התלמדות אצל מאסטרים באומנויות קראפט שונות ברחבי העולם. ביפן ילמדו במשך שנה את אומנות עבודת הלק המסורתית, בפינלד יתמחו באומנות עבודת העץ המקומית.

 

אדום דם הפר

 

את הסטודיו שלהם פתחו האחים בורולק בפריז, בבלוויל, שכונת הולדתה של אדית פיאף, שהייתה לשכונת מהגרים, ובשנים האחרונות מושכת אמנים צעירים. סטודיו קטן, צוות של שישה אנשים ואווירה חמה ומשפחתית. כאלה הם הבורולקים. משפחתיים. לפתיחת "17 מחיצות" הגיעו רונאן (45) וארוון (40) עם אביהם, איש נעים הליכות בשנות ה-70 לחייו. וגם אם בבירה הצרפתית הם כבר 20 שנה ויותר, לבם עדיין במחוזות ילדותם, בעיר קימפר שבחבל ברטן, בין היערות, והשדות המוריקים והצוקים המשקיפים אל האוקיאנוס ההפכפך.

שניהם פרפקציוניסטיים, חותרים לשלמות, לא מתפשרים על קטן כגדול, אבל שונים זה מזה באופי ובטמפרמנט. ארוון, עם אוריינטציה טכנולוגית, מושך לשיתופי פעולה עם חברות טכנולוגיות, מספרת יגיד-חיימוביץ'. רונאן המופנם עם נפש האמן מצייר את סקיצות האקוורל הנפלאות שמהן צומחות העבודות, ומתרגם אותן  ליצירה תלת מימדית מתוך איזה שקט פנימי. "כל זה בתוך עולם שהוא יותר ויותר ספקטקולרי, של הכל בגדול, מאוד חזק, מאוד צבעוני, מאוד גם וגם וגם. הבורולקים יצרו כאן חלל מזוכך, יחידת שקט מרחבית, טקטילית, סנסואלית, פיזית, שאינה ניתנת לתיווך מדויק באמצעות הדימוי הצילומי".

בין הטכנולוגיה הגבוהה והחדשנית והקראפט היצירתי נטבע נוף ילדותם של האחים. הירוקים, הכחולים והאפורים, אוושת השיחים וצמרות העצים ותנועתם הקצבית של גלי הים. בחיבור שבין דקדקנותם של הבורולקים למומחיותם של בעלי המלאכה איתם עבדו (שזהותם נשמרת בסוד כמוס) נטבלו חלקי קרמיקה ויחידות אלומיניום בגימור אנודייז עשרות פעמים בצבע כדי שהגוון התעשייתי המוכר, האטום, יקבל איכויות של עבודת אקוורל, על תתי הגוונים, השקיפויות ונזילות הצבע העדינות שבעדינות, שעין בלתי מיומנת לא תבחין בהן.

בטילבורג, בירת הצמר והמטוויות ההיסטורית של הולנד, במעבדת טקסטיל מן החדשניות באירופה, במכונה שמייצרת בדים עבור רבים ממעצבי-העל, עבדו הבורולקים על יריעת הג'קרד, שנולדה מרישום שנסרק ותורגם על ידי מכונת הסריגה התעשייתית המתוחכמת לאובייקט טקסטילי.  הים על כל גווניו וסערותיו נפרש כאן בקצה החלל, נוכח בעוצמה במרחב הרגוע. מולו, יותר שקטה ומעודנת, יריעה שעברה סדרת טבילות מתוכננות למשעי במהלכן נצבעה בגרדיאנטים אווריריים של כחול על הבד הנוזל, הלבן. מחיצה אחרת נרקמה על מצע נייר מסיס ונטבלה בנוזל ממס, בטכניקה השאובה מעולם האופנה, שבו היא משמשת לייצור אלמנטים רקומים. עם הטבילה הנייר נמס, ונותר הגריד הרקום. בעיצוב ארבע מחיצות הטקסטיל נעזרו האחים בחברם הטוב ז'אן-מארק דרוט, מנהל הייצור של קום דה גרסון, שליווה בעצות בכל הקשור לטכנולוגיות וסייע בחיבור ליצרנים.

"יותר ויותר אני רואה את הקשר שבין עולם העיצוב לעולם הקולינריה", פורש ארוון בורולק את האני מאמין של האחים. "כי במהותו הבישול המודרני מבקש לחשוף את הטעמים, חומרי הגלם שקופים מבעבר, ברורים וגלויים לעין, והטבח משתמש בהם כדי לבטא רעיון. בעיצוב הטעמים הם הטכניקות והחומרים, ואנחנו מאוד משתדלים לבטא את הטעם, שלעתים הוא אף חזק מהרעיון, מכיוון שהוא מתקשר לדברים שבעומק התודעה. למשל, אנחנו עובדים הרבה עם טקסטיל. טקסטיל מאוד קרוב ללבנו. כשאנחנו נולדים, אנחנו עטופים בטקסטיל, אנחנו לובשים טקסטיל, טקסטיל עוטף אותנו כשאנחנו ישנים. עבורנו טקסטיל הוא טעמה של תחושת החמימות. כך שאם אתה מחפש חום, תשתמש בטקסטיל".

הים, הצוקים, השדות, העצים – אפילו מכלאות המרעה של הסוסים וחיות המשק היו השראה למחיצה, שחלקיה – יחידות קרמיקה באפור ובאדום-חום המכונה בצרפת "דם הפר" – הושחלו על גומיות ונתלו במבנה מעוגל. ולא רק הן. מי שמכיר את גדרות הסימון המסורתיות של חצרות ברטאן וחלקותיה החקלאיות יוכל לזהותן במחיצה מענפי ערמון, המתחברים זה אל זה במחבר ייחודי שיוצר בהדפסה תלת-מימדית.

"אני אנימיסט", מסביר ארוון בקולו השקט. "למדתי שוב ושוב שבכל מה שאנחנו עושים, אחד הפרמטרים היותר חשובים עבורנו הוא התגובה של האנשים, כי היא זו שהופכת פונקציה למשהו חי. התגובות לעבודות האלה מבוססות על הסיפור שלא מסופר, על אותן תחושות טבעיות, עמוקות, חייתיות, שאינן נלמדות אלא טבועות במוחנו משחר ההיסטוריה. תחושות אלה הן שיוצרות את הקשר בין האובייקטים לטבע, והקשר הזה טוען את העבודות בכוח. וכשאני מדבר על כוח אני מתכוון לכוח במובן של טעם. בבחירה להעמיד גיאומטריה מול טבע יש משהו שדומה להוספת מלח לקפה – המוח שלנו מגיב במהירות לצירוף הזה.

"התערוכה הזו באה לומר שהארכיטקטורה זקוקה לדברים שיפיחו בה רוח חיים, ולכל ההצעות כאן יש פוטנציאל שימושי. ואם נחזור לצד החייתי שבטבע האדם, בנקודה מסוימת אנחנו תמיד מחפשים סוג של הגנה, של פרטיות. ולזה צריך סימן. אחד הסימנים העתיקים היו האש והאח. ומכיוון שהייתה כה חיוניות להזנה ולהגנה, היה באש הרבה קסם. בתערוכה הזו אנחנו מנסים ליצור מעט מאותו הקסם שיטען את החלל בכוח. לכן בעיניי התערוכה הזו אנימיסטית. היא לא תערוכה דתית, אבל יש בה קסם.

"כל מחבר בתערוכה הזו, וברוב הדברים שאנחנו עושים, ברור וגלוי לעין. לעתים קרובות עיצוב קשור לפוטוריזם, לניסיון לחזות איך ייראו הדברים בעתיד. אנחנו, לעומת זאת, מוצאים את עצמנו חוזרים לעקרונות עתיקים, מאוד עתיקים ומאוד פשוטים. ואז אופן הייצור ידוע ומוכר לכולם, ואנחנו מוצאים את עצמנו מתמודדים עם החלק האחר, שהוא לעשות את הדברים עם קסם. ואז השאלה היא לא איך עושים את הדבר, אלא מדוע עושים אותו. לאורך השנים, צעד אחרי צעד, למדנו הרבה מתוך עיצוב אלמנטים שונים, והרבה ממה שלמדנו ופיתחנו, בא לידי ביטוי בתערוכה הזו".

 

ומה הלאה

 

"העולם", אומרת יגיד-חיימוביץ', "מלא במעצבים, אבל יש בבורולקים משהו שמשדר אמינות ורצינות ואנטי כוחנות שהוא מאוד נדיר". עבודות של בורולק נמצאות באוספי המוזיאונים החשובים, דלתן של החברות המובילות פתוחה, וכמוה חלליהם של גלריות ומוזיאונים. ואם חשבתם שאבק הכוכבות בוודאי סחרר את ראשם של האחים מברטאן, טעיתם. הם אותם רונאן וארוון הצנועים, מהיותר צנועים שפגשה, והיא פגשה לא מעט.

בשבת הקרובה, 19.3.16, תינעל "17 מחיצות". בחודש מאי יוצג פרויקט חדש ברוח התערוכה כחלק מהומאז' שתערוך העיר רן, בירת חבל ברטאן, לאחים בורולק, במסגרתו הם יציגו חמישה פרויקטים שיתפרשו על מוזיאוני העיר ומרחביה הציבוריים. אחד הפרויקטים יהיה הקיוסק שהוצב בסתיו האחרון בגני טילרי בפריז. ומה הלאה? האם יתפתח המחקר הנוכחי ויתגלגל באופן כזה או אחר לפס הייצור? ימים יגידו.