בשבח האיטיות

מי אמר שטכנולוגיה זה רק קצב חיים מטורף? מאחורי הקלעים של DE TECH, התערוכה המעניינת שאצרו בוגרי קורס האוצרות המעשית שמנחה מיה דבש בתוכנית לתואר שני בעיצוב בבצלאל

 

"'הדימוי של אדם היושב ומתבונן, ביום של שביתה, במסך הטלוויזיה הריק שלו, יהפוך יום אחד לאחד הדימויים האנתרופולוגיים היפים של המאה העשרים'. כך כתב הפילוסוף הצרפתי ז'אן בודריאר בתחילת שנות ה-80, כשהוא מצביע על עודף המידע, התנועה האינסופית של הדימויים, הבנאליות שלהם הנובעת מהתחלפותם התמידית אלה באלה – כעומדים על המשמר כדי שלא יהיה רגע אחד של שקט או הפוגה. העיניים המוצפות במראות רבים מדי רואות יותר מדי ואינן רואות עוד דבר".

כך פתחה מיה דבש את הטקסט לעיתונות המלווה את התערוכה DE-TECH – בשבח האיטיות. התערוכה, היא כותבת, "עוסקת באותה הצפה, באותה 'הרעלה' הבאה מעודף מידע וריבוי דימויים. היא מצביעה גם על השימוש שאנו עושים בטכנולוגיה ככלי להאצת תהליכים, להגברת יעילות ושיפור ביצועים וקוראת לשינוי סדר העדיפויות, להשתהות, התבוננות והרהור. זו קריאה להאטה, לא מתוך התנגדות לטכנולוגיה אלא על ידי שימוש בה באופן רגיש יותר לצרכיו של המין האנושי".

דה-טק היא אקורד הסיום של הקורס "אוצרות מעשית" שמנחה דבש, אוצרת, והעורכת הראשית של מוזיאון העיצוב חולון, במסלול אודות עיצוב בתוכנית לתואר שני בעיצוב תעשייתי בבצלאל. את התערוכה אצרו הסטודנטים: גל אזרזר, לי ברוידה, אולה ברנר, נגה חדד, אריאל לאביאן, אביחי מזרחי, סמדר מרדלר, ניל ננר, דוד סוסנובסקי, לירון פרץ ומאיה צוראל. הייחוד של דה-טק הוא בכך שלא רק שהיא נאצרה בידי אוצרים רבים, היא אף מציגה יותר מנקודת מבט אחת, ומאפשרת לצופים בה להיחשף לנקודות המבט השונות של אוצריה.

נגה חדד, מבוגרות הקורס, מספרת על התהליך שהוליד את התערוכה שקיומה בבית הנסן, מרכז העיצוב הירושלמי ומשכנה של התוכנית לתואר שני בעיצוב של בצלאל, התאפשר לראשונה.

"הקורס עוסק בבניית תערוכה החל ברעיון הראשוני ובחירת העבודות, ועד להצבתן בחלל וכתיבת הטקסטים הנלווים אליהן. המגבלות היחידות הן לוח הזמנים (שלושת החודשים בהם מתקיים הקורס) ונושא התערוכה: התערוכות בהנסן עוסקות ברובן בטכנולוגיה. הנושאים שהוצעו לנו היו טכנו פוביה או עיסוק במדפסת התלת ממדית. מתוך דיון בשני המושגים האלה עלה הרעיון לאצור תערוכה שעוסקת ב-Slow Tech – רתימת הטכנולוגיה לטובת האטת קצב החיים.

"הניסיון לרדת לשורשן של הסיבות לפחד מהטכנולוגיה ומהקדמה הוביל להבנה שמאז ומעולם היו מי שפחדו והתריעו מפני החדש, ושכל קפיצת מדרגה טכנולוגית מייצרת איום על מאזן הכוחות הקיים.  אולם למרות פחדים אלו, בסופו של דבר הקלות, המאסה והמהירות מנצחות. אנחנו 'עושים' הרבה יותר מהר יותר, רק כדי שנוכל לשכב על הספה ולבהות, לנוח, להרוויח שקט.

"אז למה לא פשוט להאט? להשתהות, אולי אפילו להשתטות? לראות סרט באורך חמישה ימים (Slow TV Thomas Hellum) או להניח את הטלפון הנייד בכלוב זהב כדי שנוכל לשבת לאכול בשקט מול הטלוויזיה ("כלוב פאראדיי" של אמיר צובל). מי אמר שזה רע? אולי זה עניין של מידה וגישה? למה לא לחגוג את האפשרויות שהעולם הטכנולוגי מציע? מדוע לא נתאים את הטכנולוגיות הללו אלינו, כך שבמקום לעבוד אותן כדי לייצר לעצמנו פנאי, מראש נתכנן שהן יעבדו בשבילנו בקצב שמתאים ונוח לנו".

תיאוריות רלוונטיות שונות נבחנו, ועבודות המתייחסות לשאלות אלה ונוספות נותחו. ביניהן (Real Time (Grandfather clock, Sweepers Clock של מרטן באאס, או "חוש הניחוש" – המשחק שבו מוזמנים מאזיני גלי-צהל לנחש על איזה שיר חושב בני בשן בעודו משדר שקט בפריים טיים בתוכניתו "בני ברדיו".  אגב, כשהסטודנטים פנו לבשן והציעו לו להשתתף בתערוכה, הוא שמח ביותר. התברר שהוא עובד על דיסק שעוסק בשקט, ובמיוחד לכבוד התערוכה הוא הוציא סינגל ראשון "שקט בכנסיית הקבר" שמו, שהוקלט ב…כנסיית הקבר.

הדיון על העבודות השונות מיקד את הסטודנטים וסייע להם לנסח קול קורא למעצבים. אלא שפרסום הקול הקורא לא זכה להיענות, והם נדרשו להירתם לתהליך שבו האחריות לחיפוש אחר עבודות מתאימות ועידוד יצירתן של עבודות חדשות במיוחד עבור התערוכה עברה אליהם.

הבחירה. "החלטנו למקד את החיפוש ביצירות תלת ממדיות המייצרות חוויה שהיא מעבר להתרשמות ויזואלית, מתוך רצון ליצור חלל תערוכה חוויתי שיעודד אינטראקציה עם הצופים ויחזק את המסר הידידותי שלנו". תהליך בחירת העבודות היה דמוקרטי ומשותף לכל משתתפי הקורס, מסבירה חדד. הסטודנטים התחלקו לקבוצות, כל קבוצה הציגה את העבודות הראויות לדעתה להשתתף בתערוכה והתבקשה להגן עליהן מול הכיתה. לכל אחת מהעבודות שנבחרו להמשיך לשלב הבא הוצמד סטודנט שבאחריותו היו הדיאלוג עם האמן/מעצב והשגת כל המידע הנדרש להצגת העבודה בלוח הזמנים שנקבע.

הטקסטים. עתה התמקדו הסטודנטים בטקסטים שילוו את התערוכה. התעורר דיון אודות אורך הטקסטים בתערוכות, למי הם פונים והאם קוראים אותם עד סופם. בעצת דבש הוחלט לבטא את ריבוי הקולות, ולאפשר נקודות מבט שונות להתבוננות במוצגים על-ידי הצגת מספר טקסטים קצרים שכתבו סטודנטים שונים. החלטה נוספת שקיבלו הסטודנטים הייתה להדפיס ברושורים עם טקסטים מורחבים על התערוכה.  בנוסף לכרזות ולדיסקים של "שקט מכנסיית הקבר", הציעו הברושורים מידע שמאפשר הרחבה והרהור נוסף למבקרים המעוניינים בכך.

העיצוב הגרפי. את עיצוב השפה הגרפית של דה-טק – עיצוב הכרזות, הברושורים, ההזמנות האינטרנטיות ודומיהם –  לקח על עצמו אביחי מזרחי, בשל ניסיונו בעיצוב גרפי של תערוכות.

העמדת התערוכה. כשהגיעו הסטודנטים להעמדת התערוכה ועיצובה בחלל כבר נותרו להם זמן קצר ביותר וחלק קטן בלבד מהתקציב הלא גדול שעמד לרשותם. כן, גם בהתמודדות עם תקציב נתון הם התנסו בקורס היישומי. "חשבנו על חוויית המשתמש, עם מה היינו רוצים לפתות את המבקרים להיכנס, אילו מחשבות ותחושות היינו רוצים להציג להם. איך נוכל להוביל אותם לכך שיישבו על ספסל ויבהו, לגרום להם להאט את קצב הליכתם, ואיזה מטען היינו רוצים שילווה אותם בצאתם מהתערוכה. בחנו אילו עבודות מחמיאות זו לזו ומחזקות  את המסר האחת של השנייה, ואילו מלוות ברעש ולכן אינן יכולות לעמוד ליד עבודות שמצריכות התבוננות שקטה ומרוכזת.

"החלטנו ליצור מסלול הליכה ובו מעבר הדרגתי לתוך שקט. בחלל הראשון הוצבו העבודות ה"רועשות" והאינטראקטיביות; בחלל האמצעי האובייקטים – דוממים, מעוררי מחשבה אך עדיין לא קוראים לשקט; החלל האחרון מזמין את הקהל לשהות בו, לשבת ולהתבונן".

עיצוב החלל. "הפודיומים – אותן קוביות תצוגה לבנות (בדרך כלל) – משמשות בכל כך הרבה תערוכות, ולכן בחרנו לא להשתמש בהן. אחרי הכל התערוכה היא תהליך לימודי, ולא ראינו תועלת מהבחינה הזו בבחירה אוטומטית של אמצעי תצוגה. העדפנו לנסות משהו אחר. כל דבר אחר. כחלק מהרצון לייצר תחושה מזמינה בחלל  וליצור קשר בין  התערוכה לבין הבית שבו היא מתקיימת, בחרנו להציג את העבודות על רהיטים מהמחסן של בית הנסן. ולא הסתפקנו רק במחסן. פשטנו על כל חדרי המבנה והודות לשיתוף הפעולה והירתמות של כל יושבי הבניין (ובמיוחד של מיכל איתן, ראש התוכנית לתואר שני שנשדדה מכל רהיטי משרדה), הצלחנו להעמיד תערוכה מרשימה".

העבודות. מתוך חלום בהקיץ נולדה פנטזיה על כוס זכוכית, עליה חתומים וילי מזרחי וגלית שבו. מזרחי, שהיה ראש המחלקה לעיצוב תעשייתי של מכון אבני, נפטר לא מזמן ממחלה קשה, והעבודה, שעוצבה במיוחד עבור התערוכה על ידי בת-זוגו – ראש המסלול אודות עיצוב בתוכנית לתואר שני של בצלאל – נושאת את הדי.אנ.איי של 15 שנות חיי עיצוב ביחד. מתוך אותה בהיה שאליה כולנו נשאבים לעתים, מצאה את עצמה שבו מתבוננת בחפצי היומיום שבביתה ומדמיינת התרחשויות קסומות שעוברות עליהם מתוך צמיחה ספונטנית ומופלאה. לרוב, היא אומרת, קשה לגרום לאותן פנטזיות רגעיות לקרום עור וגידים במציאות, אבל במקרה הזה, ההדפסה התלת מימדית יכולה הייתה לתרגם את הקסם הרגעי לאובייקט.

בניתוח לאחור של אותו חלום בהקיץ, התמקדה שבו במחשבות על זרימה, הארכה, פיצול, הזחה – ואותן תרגמה לתוספות צבעוניות פתוחות – כאלה שצורתן הפיסולית דמיונית, ואינה מוגדרת או מוכרת. אלו הודפסו במדפסת תלת מימד והן מתלבשות על כוס זכוכית פשוטה. בעוד היא עצמה חשבה על זרימה של נוזל, גבעול המטפס אל מחוץ לכוס השקופה, ואפילו זרימת המבט אל הכוס וממנה החוצה, במפגש עם צופים אחרים גילתה שכל מתבונן מכיל על הכוסות ותוספותיהן את עולמו האישי, את דמיונו שלו, את החלום בהקיץ שלו. כך או כך, התוספות המודפסות מרוממות את החפץ הבנאלי, היומיומי, הזול והפשוט, והופכות אותו לאובייקט ייחודי ומושך.

פטישים של יעקב קאופמן, נוצרה אף היא במיוחד עבור התערוכה. הפטישים של קאופמן מורכבים מראשים סטנדרטיים, וידיות עץ שעברו שינויים מבניים. כלי העבודה הבסיסי מקבל כאן משמעות חדשה: הוא ממשיך לדפוק ולפעול בקצב, אך הוא אינו נועץ מסמר. קאופמן לוקח את תוצרי הלוואי של השימוש בפטיש ככלי עבודה – קול הדפיקה והקצב, והופך אותם למחוללי הפעולה – לסדרת אובייקטים מקישים, המתפקדים ככלי הקשה אלטרנטיביים.

את We Are Family הציג עודד עזר הוצגה לראשונה לפני מספר חודשים בתערוכת היחיד שלו שהתקיימה בגלריה ויטרינה ב-HIT. "כולנו משפחה" הוא מיצב טיפוגרפי אינטראקטיבי נוקב וביקורתי, שעושה שימוש בדימויים מעוררי אי-נוחות ומקטעים מתוך סרטוני וידאו פוליטיים, אלימים ופורנוגרפיים שרצים ברשת (הוצאה להורג של דאע"ש, ביונסה מתפשטת והולכת מכות, טייס צפון קוריאני שמתרסק בסין) ליצירת סוג חדש של שפה ויזואלית טיפוגרפית.

ניר עמיר, סטודנט במסלול עיצוב וטכנולוגיה מציג מסור, אליו מחובר מיקרופון המגביר את קולות הניסור. מסור מתגעגעת  למכשירים ולמכונות המסורתיים, שכל אחד מהם התאפיין בצלילי ייחודי שהיווה פידבק לאיש המקצוע לפיו יכול היה להתכוונן ולדעת אם הוא עובד נכון או לא. היום, עם המכשירים הדיגיטליים, הצליל הוא תוצאה של תכנות אנושי, ואינו משקף באופן אותנטי את פעולתה של המכונה.

זיכרון דברים הוא חלק מפרויקט הגמר שהציגה שירה זינגר לפני מספר שנים במחלקה לצורפות בבצלאל. זינגר ביקשה למצוא דרך שבה ניתן יהיה להוריש ולהעביר בבוא היום את הערך הרגשי הרב הטמון באוסף החפצים המשפחתיים הישנים לכל חמשת האחים במשפחה. אחד החפצים שעוברים במשפחה מדור לדור היא קופסת התפירה. זינגר עיצבה לקופסת התפירה חמישה "צאצאים", כל אחד מהם דומה למשנהו אך גם שונה ממנו, ובתוך כל אחד מהם היא התקינה תיבת נגינה. כאשר פותחים את קופסת התפירה ומרימים את מכסי מגירותיה, משמיעות תיבות הנגינה את שירי הילדות ששרה להם סבתם.

בהשראת נשל הנחש עיצבו שירה שובל, מעצבת טקסטיל ומנהלת ספריית החומרים במדיטק חולון, ואריאל בלונדר – אדריכלית ומרצה במסלול לעיצוב וטכנולוגיה, את דוגמתה של עבודת הטקסטיל התלת מימדית המיוצרת בשיטה שפיתחו השתיים – Jacquard 2.0. הפטרן של repTile, המבוסס על גיאומטריה תלת מימדית מורכבת, מעוצב במחשב ונחרץ בכרסומת דיגיטלית, והדוגמה הסופית על רבדיה הצבעונים מתקבלת בעבודת יד.

דה-טק נתנה הזדמנות לפגוש שוב את Hotplates -/+ המקסימה של דב גנשרואה ועמי דרך ז"ל. על צלחות הקרמיקה הפשוטות והמסורתיות הדפיסו דרך וגנשרואה מעגל חשמלי דקורטיבי, מחויך ופונקציונלי כאחד. כשהוא מתחבר לחשמל, יכולה הצלחת לשמור בעדינות על חומו של האוכל ולאפשר לסעוד לקחת את הזמן ולאכול בנחת מבלי לוותר על הטעם ולהיוותר עם אוכל קר.

האמנים המציגים ב-DE TECH הם בני בשן, ערן גל-אור, אילן גרין, עמי דרך ודב גנשרוא, שירה זינגר, לי ינור, מיכל הכהן, יוני ניב, עודד עזר, ניר עמיר, אמיר צובל, יעקב קאופמן, מירב רוט, קאט צ'אפ, גלית שבו ווילי מזרחי, שירה שובל ואריאל בלונדר, Thomas Hellum.