בית האוצר

מחזור חדש, שלישי, יצא לדרך, וזו הזדמנות להציץ ל-A CURATE, תוכנית האוצרות הייחודית שהקימה ומנהלת גלית גאון ביחידה ללימודי חוץ בשנקר, התוכנית היחידה בארץ המוקדשת כולה לעיצוב

 

בשנה האחרונה אפשר היה לראות את פירות בוגרי המחזור הראשון של התוכנית הצעירה ללימודי אוצרות A CURATE. אפטרסקול – היוזמה הברוכה שהגו ומפיקות אור רוזנשטיין ותום כהן לשבוע האיור, מציעה סדנאות איור והרצאות למאיירים מקצועיים, לקהל אוהד ואפילו לילדים; עצבים חשופים, תערוכת הביתן הישראלי בביאנלה לעיצוב בלונדון שאצרה הילה שאלתיאלי, נשענה על קונספט מעניין ולא שגרתי; קראפטולוגיה, התערוכה שאצרו מור שילוני ומיכל מרחב, התקיימה במרחב תצוגה גמיש – אוסף ישרוטל במלון רויאל ביץ' בתל-אביב; ותלוי באוויר, שאוצרות כרמית אדרי ותמר למדן בשבוע האיור הקרוב, תפתח צוהר לסיפורם האישי של שמונה מבקשי מקלט.

החודש, עם פתיחת שנת הלימודים האקדמית, יצא לדרך המחזור השלישי של התוכנית היחידה בארץ המוקדשת כולה לאוצרות בעיצוב, שהקימה ומנהלת גלית גאון במסגרת היחידה ללימודי חוץ בשנקר שבראשה עומד עודד חי. באותו שבוע הסתיים מחזור הלימודים השני של התוכנית. על קו התפר שבין הסיום להתחלה נפגשים שני המחזורים – היוצא והנכנס, והתלמידים הטריים מוזמנים להגשות פרויקטי הגמר של הבוגרים. מעין טקס סיום ויציאה לדרך, העברת המקל למחזור הרצים הבא, שמזנק עם הטעם של קו הגמר.

משך התוכנית כשנה, שני מפגשים בשבוע הנפרשים לאורך 11 חודשים (באוגוסט לא לומדים). סך-הכל קרוב ל-300 שעות לימוד, המציעות מעבר ללימודים התיאורטיים ולתרגילים הרבים שתי סדנאות עם אוצרים בינלאומיים והרבה סיורים וביקורים בתערוכות. "הייחוד של התוכנית שלנו", מסבירה גאון, "היא שמדובר בתוכנית Hands-On שנותנת חשיבות רבה להיכרות עם השטח, לעבודה השוטפת, לפרויקטים. לצד כל אלה אנחנו מקדישים זמן ותשומת לב רבים לכתיבה".

התוכנית פונה לבעלי תואר ראשון ושני, לאו דווקא ממקצועות העיצוב, ולבודדים "שלא הסתדרו עם המערכת" אבל נושמים וחיים עיצוב, ויכולים ורוצים לעמוד במטלות הרבות שמחייבים הלימודים. וזה חשוב, מסבירה גאון, ומבהירה שלא מדובר בתוכנית העשרה. אוצרות היא מקצוע, היא מדגישה, והתוכנית נועדה לתת סל כלים מקצועי שמאפשר לבוגריה להשתלב במרחבי האוצרות המגוונים, לאו דווקא המוזיאליים. "מי שמסיים את התוכנית יכול להתחיל לעבוד. ויש שמתחילים לעבוד עוד במהלך הלימודים".

איך מתקבלים לתכנית?

"מכיוון שמדובר בתוכנית שבמרכזה קבוצה לומדת, שבה המשקל הסגולי של כל אחד מהחברים מאוד משמעותי, אני נפגשת לראיון אישי עם כל המועמדים, ובנוסף יש משימות שונות, תרגילים שצריך לבצע. בקבוצה של 14-16 אנשים, שבה הדרך שכל אחד מהחברים חושב, מנתח ודן בדברים היא מאוד דרמטית בהשפעה שלה על הדינמיקה של הקבוצה ואופי הדיון, חשוב לדייק בבחירת המשתתפים. בראיון אני לומדת מאיפה הם באים ומה הם רוצים.

"אנשים שעיקר המוטיבציה שלהם להגיע לתוכנית היא העשרה או אמנות ישראלית, אני מפנה לתוכניות אוצרות אחרות. אוצרות היא לא פתרון להסבה מקצועית. למעט אוצרים קבועים במוזיאונים, כמעט שלא קיימות בארץ משרות מלאות בתחום האוצרות, והיא כמעט תמיד משהו שנעשה במקביל וליד דברים אחרים. אוצרות היא תחום מאוד יזמי, מאוד אחראי, ויש בו אספקטים רבים שונים מאלה שהיו חלק מהתחום בעבר.

"בקבוצה אנחנו מחויבות זו לזו. כשאני למדתי אוצרות אצל מוטי עומר, סיימנו את הלימודים מבלי שהתפתחו בינינו מערכות יחסים של עבודה. אין קהילה פעילה של אוצרות שיתופית. אם אני רוצה להתייעץ עם אוצר, כמעט שאין לי היום בארץ מישהו שאני יכולה לפנות אליו. בצרפת, למשל, יש קהילה מאוד חזקה של אוצרים שפועלת יחד, רוכשים במשותף חפצים לאוסף הלאומי ומיימים ישיבות של 'ועדת תערוכות' רוחבית.

"קהילה לומדת וקהילת שפועלת יחד היא אחת המטרות של התוכנית. מאוד חשובה ההתאמה של המועמדים לקבוצה".

ובמאמר מוסגר, למעצבים יש קהילה בארץ?

"כן, מעצבים צעירים בעשור האחרון עובדים יחד. הנוף המקצועי מאוד השתנה. הקהילה היוצרת היא רחבה, מגוונת, רב תחומית וגם עצומה. זו אחת הסיבות שדחפו אותי לחשוב שצריך לייצר קהילה של אוצרים שיילמדו לעבוד יחד – בדיוק כמו המעצבים שבשבילם אנחנו פועלים. בשונה מהדור שלנו, בו גם המעצבים עבדו לבד וגם האוצרים עבדו לבד. אוצרים צעירים צריכים לעבוד ביחד ואחרת".

היום, כשהקבוצה השלישית יוצאת לדרך, יכולה גאון לומר שההרכב האנושי משתנה מקבוצה לקבוצה, ולכל קבוצה יש אופי אחר. בין חברי הקבוצה מתפתחים יחסי רעות, "וכשהן יוצאות לפרויקטים, הן עוזרות זו לזו. אף אחת מהן כמעט לא הלכה לפרויקט לבד". ואם היא מדברת לעתים בלשון נקבה, זה לא משום שהתוכנית פונה לנשים בלבד, אלא משום שרובם המכריע של תלמידי התוכנית הן נשים.

רוב התערוכות והמיזמים שנאצרו עד היום על-ידי בוגרי התוכנית, נאצרו בזוגות. על "אפטרסקול" עובדות תום כהן ואור רוזנשטיין בצוותא, מיכל מרחב ומור שילוני אצרו ביחד את קרפטולוגיה, שילוני אצרה עם רמה רפאל את "לאכול, לשיר, לעוף – טבע עירוני בפארק הירקון", ורפאל אצרה לבדה תערוכה לשבוע האיור בשנה שעברה. ליה שורץ אצרה עם טל אמית את "צווארון כחול לבן" במסגרת תערוכת "לחן עממי", ואושרי כהן ואור-יה רוזמן אוצרות שש תערוכות במסגרת פסטיבל הצילום הבינלאומי ה-6 שיתקיים בקומפלקס גולף בין 22 בנובמבר ל-1 בדצמבר. כהן אצרה לבדה תערוכת צילום במקום מגוריה – כוכב יאיר, ויואב זיידל אצר את התערוכה הנוכחית של בית החולים לצעצועים שנפתחה בימים אלה בעפולה.

לפני "עצבים חשופים" אצרה הילה שאלתיאלי עם מיכל פאוזנר את "עומק", התערוכה השנתית של המחלקה לתקשורת חזותית בשנקר, ולבדה את "מה שקורה בווגאס נשאר בווגאס", אירוע פרפורמנס שנמשך מספר שעות אל תוך הלילה במהלכן ציירו המאיירים רון לוין, ואבישר גולדמן והמעצב דימה קורמה מול קהל על קירות סטודיו קפיטן בפלורנטין, כל אחד בסגנונו הייחודי, במסגרת שבוע האיור 2017. לאצור היא התחילה עוד לפני שהגיעה ל-A-CURATE, והתוכנית, היא אומרת, "הסיפה לי בדיוק את הדבר הזה שהייתי צריכה, את העומק".

מרב בר לב-שטרית הציגה בפרויקט הגמר שלה תוכנית להקמת מוזיאון לחלוץ החרדי. בר-לב גדלה בחפץ חיים, ‬הקיבוץ‭ ‬החרדי‭ ‬הראשון, שמקימיו, חברים‭ ‬בתנועת‭ ‬פועלי‭ ‬אגודת‭ ‬ישראל, עלו על הקרקע בשנת 1944. גאון: "מרב הציגה את התוכנית למועצה וכעת יש לה מקום ותקציב. אורנה (לוסטרניק-צ'צ'קס – ס.נ), שהיא מעצבת פנים, נסעה איתה לראות את המקום וסייעה בתכנון המבנה, מור חשבה איתה על תוכן, ונטלי, שהיא עורכת דין, עזרה עם החוזים.

"בעיניי העובדה שיש להן גב של קבוצה שלמה, שהן יכולות לכתוב בווטסאפ שהן צריכות עזרה ותוך שלוש דקות כולן באות לעבוד ביחד – זה מדהים. וזה מהדרך שבה אנחנו לומדים. הישיבה סביב שולחן אחד. השיחה האינסופית. השיתוף.

"אם יש משהו בתוכנית שמאוד חשוב לי הוא הנדיבות. נדיבות רעיונית, נדיבות מקצועית, נדיבות – בכל דרך שאפשר. אין פה סודות אטום, שאם אגלה אותם למישהו, אפסיד משהו. הנדיבות היא הדרך שבה אני מלמדת, משתפת, מאמינה שמי שלומדות לידי יהיו השותפות המקצועיות הטובות ביותר שאוכל לפגוש בעתיד. יש קהילה מדהימה של מעצבים, ומעט מאוד אוצרים לעיצוב שבאמת עושים אוצרות מקצועית. אוצרות היא מקצוע, וכן, צריך ללמוד אותו".

 

כלי עבודה משמעותי

 

ב"עצבים חשופים" גאון רשומה בצוות האוצרות עם שרון ויזר-פרגוסון ונורית גושן ממוזיאון ישראל. משלב ההקמה ועד הפירוק, 28 ימים בספטמבר, היא הגיעה מדי בוקר ליום עבודה בבית סומרסט, משכנה של הביאנלה, עם כל הצוות – שאלתיאלי ואסף חנוכה, נלי אגסי, פיליפ טומאנק, נדב ברקן, גלי כנעני, דקל בוברוב, דוד עמאר, פיני לייבוביץ׳, מאיה ארזי, דניאל ויינברג, רמי טריף ואלון מרון – לבשה עם כולם את סרבל העבודה של אתא, הסבירה, תיווכה, צילמה והעלתה חומרים לדף הטאמבלר (המומלץ) של הפרויקט. "הצוות" נחלק לקבוצות של ארבעה יוצרים, שהתחלפו מדי שבוע במשך שלושת שבועות הביאנלה, הקימו בתחילתו סטודיו מאפס, ובסופו עמדה בחדר תערוכת בזק ליום אחד שלאחריה ארזו הכל והשאירו חלל ריק. היועץ התיאורטי היה יונתן ונטורה, ונטע קונפורטי הייתה הקואורדינייטור.

את קונספט התערוכה פיתחה שאלתיאלי במקביל ללימודים בתוכנית. גאון, כהגדרתה, הייתה מנטור מלווה, "זו שליוותה את הילה מההצעה הראשונית שכתבה, שחתמה איתה על ההצעה, וזו שהייתה בחדר בבית סומרסט ושמרה את כולם ביחד. הייתי צריכה להיות שם בלי להיות שם, להיות ההורה המלווה עם הסדנוויצ'ים", היא מסבירה בחיוך.

"הדבר הכי יפה בלהיות אוצרת זה להיות האחת שדואגת. לאנשים, למעצבים, למקום, לחפצים, לסיפור כולו, אב לכל אחת עושה את זה אחרת. כולן מגיעות לתוכנית עם יכולות שונות, נפלאות וייחודיות. התוכנית היא המקפצה שלהן למקום שאליו הן רוצות להגיע. אבל את הבחירה מהו השלב הבא הן צריכות להגדיר לעצמן. אני יכולה ללמד אותן לעבוד, להיות יציבות עם הקול שלהן, לדייק את הכתיבה שלהן, להכיר להן את הסצינה, להסביר להן איך הדברים קורים בשטח. אני שם כדי לקרוא כל הצעה שהן שולחות, כל מכתב, כל מצגת. אבל זו בחירה שלהן. התפקיד שלי הוא לעזור להן להגיע מנקודה אלף לבית, להיות שם בשבילן, עם היד שלי על הגב שלהן. זה גם מה שעשיתי בלונדון. להגיד אני פה, יהיה בסדר. ובשבילי התחושה הכי גדולה של הישג היא שהן עושות את זה".

רוב הפרויקטים קורמים עור וגידים עם סיום התוכנית, אבל חלקם מגיע לביצוע עוד בשלב הלימודים. שיתוף הפעולה עם שבוע העיצוב בירושלים, לדוגמה. "יש פרויקטים שאני יוזמת, ואז הן מצטרפות ותומכות בי. ויש כאלה שהן יוזמות ואני תומכת בהן. ולא תמיד מדובר באוצרות וארגון תערוכות. אנחנו מאוד נהנות משני שיתופי הפעולה המרכזיים בשנה – שבוע העיצוב ושבוע האיור. הסלון של גאון היה פורמט שהמצאנו לקראת שבוע העיצוב האחרון מתוך מחשבה אחרת על תוכן וקהל. אני חייבת להודות שגם אני נהניתי לבחון את עצמי וקצת לרווח את השורות כדי להביא מחשבות חדשות לתוך המקום המוכר כל כך. לפעמים המקום של האוצר הוא לספר סיפור. לקחת מישהו ביד ולהוביל אותו פנימה. זה חלק מהתפקיד שלנו – לתרגם ולתווך ולפתוח את החלון להרבה אנשים".

מה לומדים בתוכנית?

"בשליש הראשון של השנה הדגש הוא על התיאוריה. היסטוריה של המוזיאונים, מבנה של כתיבה אוצרותית, מבוא לקריאה וכתיבה, מציאת הקול האישי והרבה קריאה וניתוח.

"בשליש השני נכנסים למקום של עולם העיצוב העכשווי – מגמות, התערוכות הגדולות, האוצרים החשובים, לצד דיון בקטלוגים, אוספים וכלי פיתוח. מתרגלים סוגי כתיבה שונים, כתיבת בלוג, מתחילים לעבוד על הפרויקט של שבוע העיצוב, שאותו יוזמים ובוחרים תלמידי התוכנית. לקראת הקיץ מתחילים ללמוד את הצדדים הפרקטיים: הפקה, גיוס תקציבים, מיתוג, שיווק. מדברים על החלל, על תליית עבודות, תאורה. יוצאים לסיורים בתערוכות ומנתחים אותן, כולל כל תערוכות הבוגרים, כמובן.

"לקראת סוף הקורס מגיעים אוצרים אורחים שחולקים את ההתנסות שלהם – בין אם הם אוצרים מוזיאליים, אוצרים מחקריים, אוצרים יזמיים, או אוצרים מפיקים.

"מדי שנה יש שתי סדנאות בינלאומיות שמעבירים אניישקה יקובסון ודניאל צ'רני. הסדנה של אניישקה (אוצרת, עתונאית והמנהלת האמנותית של בית הספר לעיצוב School of Form בפוזנן – ס.נ), מתמקדת בשיטות של מיון ותלייה ומהר מאוד מגיעה לתמה. הסדנה של דניאל (אוצר, מרצה ומחנך, פרופסור ב-RCA ובאוניברסיטת קינגסטון בלונדון, ממייסדי ומנהלי משרד הייעוץ From Now On ויוזמת Fixperts – ס.נ) מתמקדת ברף האיכות, דיוק המיון, בשביל מי אנחנו עובדים – מי הקהל שלנו.

"השאיפה היא שהאנשים שמלמדים בתוכנית יהיו מאוד מאוד טובים בתחומם, שהכיוון לא יהיה רק למקום האקדמי תיאורטי, אלא שבסוף השנה בוגרי התוכנית יהיו מצוידים בכלי עבודה משמעותי, שהאחריות שלהם תהיה להטעין אותו בתוכן.

"הטעות של העולם האקדמי היום היא הזנחת כלי העבודה, שהם לא פחות משמעותיים מידע. מה שהם לא יחליטו לעשות– התוצאה תהיה כמו שצריך. אם אתה יודע ללמד אנשים לעבוד, מה שהם לא יחליטו לעשות – התוצאה תהיה כמו שצריך. אם אהיה עסוקה בלהגיד להן איך צריך להכין כרטיסיות אוסף, זה מה שהן ידעו לעשות. הן מכירות את חוק המוזיאונים, הן מבינות אותו. הן לא ידקלמו אותו. האם זה באמת מה שחשוב בעיניי? לא פחות חשוב לדבר על ההבדל בין גלריה, מוזיאון, תערוכת פופ-אפ, או שבוע העיצוב במילאנו או בלונדון. מה זה שבוע עיצוב, למה עושים אותו, בשביל מי עושים אותו. מה ההבדל בין ירושלים, איינדהובן ואיסטמבול?

"בשנים הקרובות מקצוע האוצורת צריך להתאזן מחדש. לחזור ממצב שבו יש רוב של תערוכות 'קול קורא', לתערוכות שהתמה שלהן והעבודות בהן משמעותיות. כולנו מכירים את התחושה הזאת, שבה נכנסנו לתערוכה מצוינת וחשבנו 'וואו, כל הגוף שלי, המוח, הרגשות, הכל עובד – התודעה שלי חוגגת'. אני משתדלת שהתוכנית תכיל את כל הדרך – תוכן משמעותי, חלל, חוויה מרחבית, חוויה חזותית, תאורה. הזדמנות ליצור חוויה ייחודית ולפעמים חד פעמית. הזכות שניתנת לנו ליצור את כל אלה מאוד גדולה, אבל יחד איתה מגיעה הרבה אחריות".