בוטיק מוריאל וחוט

בין העיצוב הגבוה לאמנות, במיומנות שרק חדי העין ידעו לזהות, יוצרת מוריאל דז'לדטי מעטפות טקסטיל לגוף. עכשיו היא פותחת תערוכת יחיד בגלריה פריסקופ

 

על העבודות של מוריאל דז'לדטי כתבו בבלוגים בינלאומיים לעיצוב, בספריית החומרים ההולנדית ציינו אותן כחומר חדשני, מסקרן ורב-הבעה, וב-Trend Tablet, מגזין המגמות הבינלאומי של כוהנת הטרנדים לי אדלקורט, קוטלגה דז'לדטי בקטגוריית ה"כישרונות". לתצוגה של "משכית" בשבוע האופנה 2014 הגיעה קרן מור כשהיא לבושה בשמלה של דז'לדטי, ואת עבודותיה הייחודיות אפשר לראות בימים אלה גם ב"פרחקיר", עבודת המחול של ענבל פינטו ואבשלום פולק, וב-This Is How We Do It של עודד צדוק וקזויו שיונוירי בתיאטרון קליפה.

מאז שסיימה את הלימודים בשנקר ב-2010, נעה דז'לדטי במרחב – הצר עדיין בארץ – שבין העיצוב הגבוה, החד-פעמי, לאמנות. הטקסטיל הוא כלי הביטוי שלה, החוט מחליף את העיפרון. בעזרת מכונת סריגה מכנית המאפשרת לחבר בין סריגה לאריגה, ובטכניקה מיוחדת שפיתחה, היא יוצרת רישומי חוטים, בוחנת את התהוות הסריג ואת מעבר פיסות היריעה למבנה הניתן ללבישה. את החוטים היא מייצרת במפעל היחיד שנותר עדיין בארץ. הגוף, על קימוריו ובליטותיו ואבריו, הוא שעומד במרכז העניין והעשייה, והעשייה היא עבודת יד עמלנית וקפדנית.

בשבוע התרבות שנערך בריגה הציגה דז'לדטי את Soft Tissue, סדרת עבודות One of a Kind, שביקשה, כמו כל עבודותיה עד היום, לבחון מקרוב את הגוף על איבריו הפנימיים מתוך נקודת מבט נשית. ב"ארוגים בתודעה", התערוכה המצוינת שאצרה אירנה גורדון בשנה שעברה במוזיאון ארץ-ישראל והציגה תמונת מצב של העשייה האמנותית בטקסטיל בארץ, דז'לדטי בחרה להציב את Organs, שהתמקדה בפן הדו-מימדי של אברי גוף ובקשר שבין תנועתם לזרימת הבד.

בתערוכת היחיד "אדום כחול זהב", שאוצר ישעיהו-איש גבאי ותיפתח ב-11 בפברואר בגלריה "פריסקופ", תציג דז'לדטי מעטפות גוף, שמלות וסרטים. האחרונים לעתים משתלבים בבגדים, ולעתים משמשים כסוג של תכשיט טקסטילי.

למה "אדום כחול זהב"?

"פרויקט הגמר שלי היה כולו אדום. אדום מבחינתי זה הצבע שהכי נוח לי לעבוד איתו. הוא מוציא ממני את כל האמוציות האקספרסיביות שמאוד קשה לי לבטא אותן עם צבעים אחרים. לאט לאט, בתהליך הארוך של העבודה על התערוכה, התחלתי להתאתגר גם מהמקום של הכחול".

והזהב?

"לזהב הגעתי בזכות נאורה ורשבסקי. נאורה היא מעצבת טקסטיל רבת פעלים, שכיהנה כמעצבת אריגים ומנהלת הייצור של מחלקת האריגה ב'משכית', ועיצבה אריגים למעצבי אופנה כפיני לייטרסדורף, גדעון אוברזון, ג'רי מליץ, בית דיור, איב סן לורן ופייר קרדן. לפני שנתיים אצרו גלי כנעני ואיש גבאי תערוכה של אריגיה בגלריה פריסקופ. בקיצור, אשה מופלאה. יום אחד היא עברה במקרה ליד הסטודיו, הציצה מהחלון הגדול, ונכנסה. כך הכרנו. היא ראה את העבודות, ואמרה 'יש לי משהו לתת לך. אני חושבת שזה יתאים לך'. אחרי שבוע קיבלתי שק עצום של סרטים בצבעי כסף וזהב. אלו סרטים שנארגו בדרום צרפת, והיא שמרה אותם עוד מתקופת משכית. הם היו עדיין עם הלייבל והריח של העש,  וזה היה כמו פנינים. אחת המתנות המקסימות שקיבלתי בחיי. הסרטים האלו, שהיו מיועדים לבגדים של משכית בזמנו, נוכחים כמעט בכל פריט לבוש שיוצג בתערוכה. יש בזה משהו מאוד סנטימנטלי, ומעבר לחזות הוויזואלית היפה, יש פה מבחינתי גם משהו מאוד ערכי".

איך הגעת לטקסטיל?

"לא קיבלו אותי לאופנה וקיבלו אותי לטקסטיל. מאוד פשוט", אומרת דז'לדטי בחיוך. היום היא מעצבת טקסטיל לגוף, אבל מדגישה שמה שהיא עושה הוא לא אופנה. "אני מתרחקת מהאופנתי מרחק שנות אור. לא רוצה להיות במקום הזה. אני מייצרת טקסטילים, ותוך כדי תהליך, הבד הופך להיות אובייקט והאובייקט הופך להיות לביש. כך אני תופסת את הדברים. הגוף כמובן הוא הקנווס שלי. הוא מה שמחייה את הבגד. אני עושה לבוש, אני מתייחסת לגוף, הגוף הוא העניין, אבל הבגד הוא על-זמני. הוא יתקיים גם כשאני לא אהיה פה. וגם כאשר בעליו לא יוכלו ללבוש אותו. אני לא חושבת שזה קרוב בכלל לתפיסה שבה האופנה מגדירה את עצמה כיום. ואפשר לראות איך מעצבים הכי גדולים נופלים מבתי אופנה כמו פטריות אחרי הגשם.

"ולא, אני ממש לא מצטערת שלמדתי עיצוב טקסטיל. אני אפילו שמחה. כי כבוגר של המחלקה לעיצוב טקסטיל, אתה מבין את הבגד מתוך החומריות שלו ולא מתוך הצורה הכללית, וזה, לטעמי, מה שמוביל את הדברים להיראות קצת אחרים ממה שקורה היום. תפיסה אחרת. החומר הוא זה שמוביל אותי לנראות הבגד ולא ההיפך. אני לא עובדת עם איורי אופנה, ולא יודעת איך ייראה התוצר הסופי. אני עובדת מתוך החומר, והחומר הוא פרטנר מלא ליצירה, זה שמפתיע אותי במהלך הדרך, זה שאני והוא מנהלים סוג של דיאלוג".

 

סטאז' בניו יורק

 

עם סיום לימודיה נשלחה דז'לדטי דרך שנקר לסטאז' ב-Lion Brand Yarn, אחת החברות הגדולות לייצור וייבוא חוטים לסריגת יד באמריקה הצפונית. "בארצות הברית הסריגה היא תחביב מאוד מפותח מבחינה תרבותית, וזו הייתה חצי שנה מסעירה ומפנקת מאוד, שבה שהיתי בניו-יורק והרחבתי מאוד את הידע – גם בטכניקות סריגה וגם בהתנהלות העסקית. פשוט התלוויתי למנכ"ל ולראש מחלקת העיצוב, וראיתי איך המקום עובד, איך חברה מסחרית שמתעסקת בטקסטיל עובדת, מתקיימת, מתנהלת, מרוויחה".

כשחזרה לארץ, החלה לחפש את הכיוון האישי שלה. "בארצות-הברית התלמדתי במקום שהוא מאוד מסחרי, והיום אני נמצאת במקום אחר לגמרי, שהוא אישי ומאוד מסוים, בעצם בקצה השני של הסקאלה". בהתחלה נחתה בסטודיו המשותף של בוגרות מחזור 2009 מיקה בר, שירה שובל, דקלה לבסקי וילנה לושצ'ילין. "זה עדיין השאיר לי את המקום זה השנקרי של קבוצת יוצרות שמלוות אחת את השנייה ומפרות אחת את השנייה. זה היה לי מאוד מאוד טוב לנקודת פתיחה. הייתי שם כמעט שנתיים, עד שהחלטתי שאני צריכה להגדיר את עצמי ורק את עצמי כדי להתקדם, ומיקה ואני עברנו למקום חדש באותה שכונה – שכונת יהודית. יש לנו סטודיו נעים ברחוב הנצי"ב 16 עם חלון גדול שמשקיף החוצה".

עכשיו עמדה בפני דז'לדטי המשימה לעשות לעצמה מקום בתחום התמחותה, וזה לא היה פשוט. "התחום הזה שאני פועלת בו, שהוא יצירת פריטים בעבודת יד, הוא תחום מאוד מאוד נישתי והלקוחות מאוד ספציפיים. מעטים הם האנשים פה בארץ שיודעים להעריך את העבודה ומוכנים לשלם עליה. בתחום הזה הכל הוא עניין של יוזמה אישית, ולי היה חלום מאוד מאוד גדול לעבוד עם להקת מחול ולעשות בגדים. אני מאוד אוהבת את העבודות של ענבל פינטו ואבשלם פולק, ומתחברת לפן התיאטרלי שלהן, אז פניתי אליהם, והצגתי את העבודות שלי. במקרה הם בדיוק עבדו על מופע חדש, ואחרי מספר שבועות הם חזרו אלי ואמרו – בואי נעבוד ביחד. כך התחילה העבודה שלנו על עיצוב התלבושות ל'פרחקיר'. התהליך היה מרתק. ממש רקחתי חוט מיוחד שלא יהיה יותר מדי עבה אבל יהיה מספיק אלסטי. אחר כך ישבנו על פלטות הצבעים. לכל רקדן הותאמה  פלטת צבעים מסוימת מתוך מחשבה נקודתית שהתקשרה לאופיו ולתפקיד שלו ביצירה, ומצד שני מתוך מחשבה מאוד רחבה – עם מי הוא רוקד, מתי הוא רוקד בזוג ומתי בטריו, איך הוא נראה. הרצון היה שהתלבושות ייצרו סוג של טיפוגרפיה, פסלים שנעים בחלל. המופע הועלה בגלריית הפיסול במוזיאון תל אביב, וגם ההקשר הזה מצא ביטוי בעיצוב התלבושות".

את בגדי הרקדנים סרגה דז'לדטי בעצמה. תשע תלבושות מותאמות אישית, כל אחת לפי גזרתו של הרקדן לו היא יועדה. חודש וחצי של עבודה מאומצת. "זה היה עבורי שיתוף פועלה פורה ומרתק. לכאורה מדובר בשתי מדיות שמה הסיכוי שהן ייפגשו? ופה הייתי לי הזדמנות להציב את הטקסטיל בקדמת הבמה. אגב, מתחילת פברואר אפשר יהיה לראות שוב את 'פרחקיר' במוזיאון תל-אביב".

שיתוף פעולה מרתק נוסף היה עם תיאטרון קליפה. בראש השנה עיצבה דז'לדטי תלבושות סרוגות לעבודת המחול של עודד צדוק וקאזויו שינורי This Is How We Do It במסגרת התיאטרון לאמנות חזותית. "מדובר במופע פרינג' הרבה יותר רדיקלי בתפיסה שלו ובאופן ההצגה שלו, ושתי התלבושות שעיצבתי היו בבחינת עור שני. עודד וקאזויו רצו להיראות עירומים, ובלבוש הסרוג שלהם הוספתי את אברי המין, שנסרגו במסרגה אחת".

השנה החלה דז'לדטי ללמד בשנקר, והיא מעבירה במחלקה לעיצוב טקסטיל קורס שעוסק בסריגת יד. בסטודיו שלה היא מעצבת לבוש לפי הזמנה, ובעת האחרונה עבדה על התערוכה. "היה לי מאוד חשוב לעשות את התערוכה, כי מבחינתי זה סוג של מקום קיצון שדרכו יכולתי לחדד את ההבנה מי אני, מה אני עושה, מה הדי.אן.איי שלי. מפה אני הולכת לפשט את זה לרמה של פרט-א-פורטה. זה קצת לעבוד הפוך מהמקובל. להגיע למקום מאוד קיצוני, ומתוכו לחפש את המקום המסחרי. המחשבה קדימה היא להגיע לתערוכות בינלאומיות מהסוג של Bread & Butter שהעוגן שלה הוא ברלין אבל היא מתקיימת בכל שנה בעיר אחרת, ונחשבת לאחת התערוכות המסחריות המובילות בתחום הבגדים והאופנה האורבנית, ו–Premiere Vision הפריזאית, שנחשבת לתערוכת הפרט-א-פורטה הכי היי אנד, שכל עולם האופנה נפגש בה. היא אומנם לא תערוכת אוט-קוטר, אבל היא מרכזת רדי-טו-וור מאוד מאוד פיין ומיוחד. דברים שלא קיימים במיינסטרים, אלא בשוליים, עם נגישות גם למיינסטרים.

"השאיפה של היא להקים פה מיני-מפעל עם סרגניות, ולשמר את ההווי של עבודת היד. לייצר מקומות עבודה לסטודנטים מטורפים שיוצאים ממחלקת הטקסטיל ואין להם מקום עבודה. היום הם יוצאים למציאות של אין. אני רוצה לקחת את המייקריות הקטנה שכרגע קיימת אצלי בסטודיו, ולהגדיל ולהרחיב אותה. זה החזון שלי. לשמר את עבודת היד, כי היא נעלמת. אני מאמינה אמונה גדולה שנגיע למצב קיצון, שבעקבותיו תגיע הצריכה המטורפת הזאת תגיע לרוויה, ואנשים ימאסו בעוד חולצה לעונה ועוד אחת ועוד אחת, ובמקום זאת ידבקו בפריט אחד אהוב, שאינו בר-חלוף, שילווה אותם לאורך שנים. זו השאיפה. לשם אני הולכת".

 

אדום, כחול, זהב, מוריאל דז'לדטי, 11.2.15 – 12.3.15, גלריה פריסקופ לעיצוב עכשווי, בן יהודה 176 ת"א  | פתיחה: יום חמישי, 11 בפברואר, בשעה 19:00