ארץ נעדרת. בוגרים 2017

שישה חפצים עיצבה עדי זהר כדי לספר את הסיפור הפרטי שלה, ודרכו את הסיפור הישראלי. ארץ נעדרת, מפרויקטי הגמר המצטיינים של המחלקה לעיצוב תעשייתי HIT. בוגרים 2017

 

את עדי זהר אני תופסת בסיאול. היא בדיוק הייתה בקוריאה, לפניה בסין ומכאן תמשיך ליפן ולטאיוון. טיול אחרי הלימודים עם החבר. זמן טוב להסתכל על ארבע השנים האחרונות מהצד ולהבין דברים על עצמה ומה היא רוצה לעשות הלאה, היא אומרת, "ולשאוב הרבה השראה ממה שאני רואה מסביב".

ארץ נעדרת, פרויקט הגמר של זהר במכון הטכנולוגי חולון (מנחה: נעמה שטיינבוק), הוא אחד מארבעת הפרויקטים המצטיינים של המחלקה לעיצוב תעשייתי. מבט על החברה הישראלית באמצעות סדרת אובייקטים. "כל אובייקט בסדרה עוסק בסוגיה ישראלית תרבותית נפרדת ומציב מראה המאפשרת הסתכלות שונה וביקורתית".

הפרויקט, מספרת זהר, התחיל "ממקום שאני מאמינה שאנחנו לא יכולים להיות מנותקים מהסביבה ומהמקום שאנחנו יוצרים בתוכו. מאוד בער בי להביע עמדה ולהשתמש בכלים שיש לי בתור מעצבת כדי לנסות ולעורר אצל אנשים אחרים מחשבה ביקורתית. עניין אותי המפגש בין ביקורתיות ואמירה לבין חומרים ושיטות ייצור וצבעים וטקסטורות – הכלים שקיבלתי במהלך הלימודים".

וכך כותבת זהר בטקסט ההגשה:

"אנחנו מוקפים חפצים, הם ממלאים צורך כלשהו, לרוב הם פרקטיים, אם התמזל מזלנו הם גם אסתטיים, ויש ביניהם מעטים שבכוחם לספר לנו סיפור, לגרום לנו לעצור לרגע ולשאול שאלות, לחשוב, להרהר, להיזכר, לחבר נקודות לכדי משפט שלם, ולפעמים אפילו להרגיש משהו.

אלו החפצים שהכי מסקרנים אותי באופן אישי ובהם אני מוצאת עניין ומשמעות. הם כמו חידה שעלי לפצח. הם תמהיל עדין של זמן, מקום ותרבות, לפעמים עם שמץ של הומור או קורטוב של רצינות.

הם רוצים להגיד לנו משהו, ואם נהייה מספיק קשובים להם אולי הם יגלו לנו דבר מה שלא ידענו, על המקום בו אנו חיים או על עצמנו, בתוך המקום הזה.

הפרויקט שלי הוא המקום. וזהו גם החוט המקשר בין האובייקטים השונים שיצרתי. כל אחד מהם מספר סיפור שונה, כולם נשארים נאמנים לאותה המציאות. מציאות מורכבת שיש בה הכל מהכל: אהבה, שנאה, קושי, מאבק, ולא ניתן לבחון אותה רק מכיוון אחד. מציאות אותה אנו חיים ובתוכה אנו פועלים, ולפי דעתי, אסור לנו להיות מנותקים ממנה כמעצבים הלומדים ופועלים בה.

הרשו לי לקחת אתכם לסיור קצר בישראל 2017 מבעד לעיניים שלי.

משופצרים

לפעמים אני עוצמת את העיניים ומדמיינת שיעקב טרנר ממוזיאון חיל האוויר בחצרים מזמין אותי באופן אישי לצפות בטובי מטוסי הקרב של חיל האוויר בחג הקרוב. ואז אני מתעוררת ושומעת את קולו הערב ברדיו, נזכרת שזוהי בעצם המציאות. מציאות שבה הגיוני לראות טנק עומד במרכז העיר ביום חג, מציאות בה מטוסי קרב בשמיים שכיחים באותה המידה כמו מטוסי נוסעים והשאלה 'נשק יש?' נשמעת הגיונית כמו 'יש לך מסטיק?'.

כשהייתי קטנה היו לוקחים אותי הוריי לשחק ב'מטוס הנטוש' ביער הסמוך. היה זה מטוס צבאי ישן שהוצב שם והיה אטרקציה עבורנו. נדמה כי העיסוק והנוכחות הצבאית הפכה לשגורה ומקובלת מדיי בנוף המקומי.

סדרת כלי מלחמה עשויים חפצים של ילדים, עטופים איזולירבנד שחור. האיזולירבנד לקוח מהעולם הצבאי ומשמש לשפצור, הסתרה והסוואה של ציוד אישי.
פעולת ליפוף האיזולירבנד על החפצים השונים מטשטשת את זהותם הצבעונית והילדותית ומאלצת את החפץ ליישר קו עם המציאות המיליטנטית.

פזורה

מי מאיתנו לא בילה לילה או שניים במאהל בדואי? שתה תה מתוק והכין פיתות על הסאג'. אטרקציית חובה בילדותו של כל ילד ישראלי. אבל מי מאיתנו בילה יום או חצי יום בפזורה הבדואית? ביקור בחצר האחורית של מדינת ישראל מרגיש כמו ביקור במדינת עולם שלישי: פחונים מאולתרים, עוני, מחסור במים, חשמל, תברואה, בריאות וחינוך. ביקור שבסופו הלב יוצא אל הילדים החיים בדלות ועליבות בלתי נסבלות, וכשאתה נכנס בסופו לרכב ועולה על הכביש, חותך אותך בדואי על קו הפרדה רצוף במהירות 140 קמ"ש, וכמעט הורג אותך. אתה מקלל את האימאמא שלו, ושוכח את כל מה שהרגשת עד לפני כמה דקות. קל לאהוב אותם על מי שהם ולשנוא אותם על הדרך בה הם מתנהגים. ציבור שהמדינה ויתרה עליו והוא ויתר עליה.

סדרת כוסות השואלת שאלות על מצבה של החברה הבדואית, הקשיים והפערים התרבותיים. מה מגדיר בית? מה שווה קופת חיסכון שקטנה מלהכיל חיסכון כלשהו? מה מקומה של האשה כדמות רואה ובלתי נראית? מהם המחסומים העומדים בינינו? האם ישנה דרך לאחוז בכוס המפוחמת מבלי להתלכלך בשחור? והיכן עוברות המחיצות? בתוך האוהל או בתוך החברה?

מלח הארץ

ים המוות הכחול בלאט ינוע / וכל הר בו יתנשא גאה ורם//
נחל ערוגות, זה הידוע / מהלכו יישיר אל תוך הים.
האדמה תצהיב בלהט שמש / אך עין גדי היא נווה מדבר //
יום חדש אינו דומה לאמש/ ועתיד מזהיר צופן לה המחר.

עתידו של אחד המקומות היפים ביותר בארץ כבר איננו מזהיר. ייבוש ים המלח והבולענים הנפערים כתוצאה ממנו מעלימים אט אט חופים, כבישים וכל מה שנקרה בדרכם. המקום הנמוך ביותר בעולם, הולך ונעלם לנגד עינינו.

כתוצאה מפעילותם של מפעלי ים המלח, נערמו באגן הדרומי שלו 20 מיליון טון מלח(!), שימצא את עצמו בקרוב מחוץ לקרקעית הים כחלק מהקציר המתוכנן, אך למלח עצמו עדיין לא נמצא שימוש. כי איזה שימוש הגיוני כבר יכול להיות ל-20 מיליון טון מלח?

אז הנה לכם תרגיל במתמטיקה שלא מופיע בתוכנית הלימודים החדשה של שר החינוך: אם היינו מחלקים 20 מיליון טון מלח בין 8.63 מיליון תושבים, היה מקבל כל תושב 2.31 טון. איך מרגיש 2.31 טון? דמיינו שהייתם מקבלים בכל שעה של היום מפעל מלח קטן, 24 מפעלי מלח ביום, 365 ימים בשנה, שהם 8,760 מפעלים. הכינו את הפופקורן!

אופקים

בדרך לבסיס בימי ראשון בבוקר היה האוטובוס עובר דרך אופקים. נכנס, נוסע לאורך הרחוב הראשי, עושה סיבוב בכיכר ויוצא באותה הדרך. הנוף מבעד לחלון היה עגמומי ומדכדך. עד היום כשאני נזכרת בו, אני יכולה ממש להרגיש אותו. פעמיים בשבוע, בדרך הלוך ובדרך חזור מהבסיס, הייתי כמו אורחת לרגע על סט של מציאות אחרת, שונה. ובסתר לבי שמחתי שאני רק אורחת לרגע.

לחם הוא אוכל בעל משמעויות רבות וטעונות. לכל מדינה הלחם המפורסם שלה, בעל הטעם והניחוח המקומי. אצלנו זהו הלחם האחיד. אחידות של כור ההיתוך, של תקופת הצנע והמושג לחם עבודה.

אך האם הלחם שלנו באמת אחיד? והאם הוא פרוס בצורה שווה? האם תושבי הפריפריה נהנים מאותו הלחם ומאותן הפרוסות מהן נהנים תושבי המרכז? איך נראה העתיד, החינוך והתעסוקה בעיירת הפיתוח לעומת זה בגוש דן?

אורן ירושלים

עצי האורן שכיחים בנוף המקומי. הם נפוצים לרוב באזור הרי ירושלים והכרמל ומזוהים בעיקר בזכות המחטים שלהם. כאשר מחטיו של האורן נושרים, הם "חונקים" את האדמה ולא מאפשרים מעבר חמצן, ובכך נמנעת התפתחותם של צמחים סביבו.

סדרת סיכות ממחטי אורן, איסוף המחטים מיערות ירושלים, העלאת המחט מהקרקע אל הבגד, מחורש היער המוזנח למקום של כבוד קרוב ללבנו. המחט היא התכשיט. בשונה מהסיכה שתמיד נסתרת בצדה הפנימי של החולצה, הפעם היא כמו שהיא: ערומה, חשופה, לא מתנצלת, יוצרת אסתטיקה משל עצמה. בחיבור לבגד היא מאיימת בדקירה כמו הצבר הדוקרני, וכל תנועה לא מספיק עדינה עלולה לשבור אותה. היא רוצה שנתייחס אליה בתנאים שלה.

האם כאשר אני עונד מחט אני משדר אל תתקרבו אלי? אני מסוכן ודוקר. או אולי שפיניתי לכם מקום ליידי ואשמח לאפשר לכם לחיות לצדי.

הר הזית

בתהליך הפקת השמן בבית הבד משתמשים במים על מנת להוציא את השמן מן הזיתים. בסופו של התהליך, תכונתו של השמן לצוף כלפי מעלה משרתת את הצורך להפריד בין שני הנוזלים. המים, שהשתתפו בתהליך, חומציים מאוד ונקראים מי עכור, הם משמשים להשקיית כרם הזיתים ולמניעת נביטה של עשבים שוטים סביב העצים, וכך יכול עץ הזית לגדול באין מפריע ולהצמיח זיתים חדשים לעונה הבאה, מהם יפיקו שמן, וחוזר חלילה.

כך מתקיימת לה מערכת יחסים בין שני חומרים שאינם רוצים להתערבב האחד בשני, אך יודעים להוציא זה מזה את המיטב.

כדור השלג המקומי אופטימי שיצליח לערבב אפילו לכמה רגעים בין השניים, ואז הם שוב נפרדים, וכל אחד חוזר למקומו הטבעי. והקו המפריד ביניהם ברור מתמיד.