אברהם. תתעורר, תתעורר

מדוע הרגיז שילוט הדרכים בישראל את דניאל גרומר, ואיך זה קשור לפונט העברי-ערבי שעיצב. "אברהם", פרויקט הגמר המצטיין במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל. בוגרים 2014

 

מדי שנה מתאספים מרצי בצלאל, תלמידים ואורחים לאירוע המסכם של תערוכת הגמר: 10X10. כל אחד מראשי המחלקות בוחר את פרויקט הגמר המצטיין של המחלקה שלו, ומזמין את הסטודנט לעלות על הבמה ולהציג את העבודה שיצר. היום (28.7.14) יזמין פרופ' עדי שטרן, ראש המחלקה לתקשורת חזותית, את דניאל גרומר להציג את "אברהם", גופן עברי-ערבי חדש.

כבר כילד דניאל גרומר צייר וקשקש. "וכשניגשתי להתקבל לבצלאל, והסתכלתי על ציורים שציירתי  וקשקושים על ניירות ויומנים, גיליתי שבלא מעט מהם מופיעים לוגואים, בעיקר של קבוצות כדורגל אבל גם של חברות מסחריות. בדיעבד אני מבין שזו הייתה דרך ללמוד טיפוגרפיה ועיצוב אותיות – לדעת להכניס את המשפט הזה לתוך המלבן הקטן הזה. כך שבאיזשהו מקום הטיפוגרפיה תמיד הייתה שם".

את הערבית הכיר גרומר לקראת השירות הצבאי. אומנם בסוף לא נזקק לה, אבל בפרויקט הגמר רצה  לנצל את הידע שבכל זאת צבר, "כדי לעשות באותיות הממש מעניינות האלה שימוש למטרות אזרחיות".

מרגע ההיכרות עם השפה הערבית, בגיל 18, התוודע גרומר להבדל הבולט בין שתי השפות כפי שהוא בא לידי ביטוי בשלטים העירונים והבינעירוניים. אותו הבדל חד וצורם לעין בין תשומת הלב הטיפוגרפית שלה זכו העברית והאנגלית, לעומת הערבית, שגודל אותיותיה על השלטים אף קטן משל שתי האחרות, החל להציק לו. "בעברית ובאנגלית משתמשים בפונטים שונים אבל קווי הדמיון ביניהם גדולים, שניהם מאוד גיאומטריים ונועדו לקריאה מרחוק במהירות גבוהה, בעוד שהערבית שונה לגמרי. התחושה היא שמי שהכין את השלטים, השתמש בפונט אקראי שהיה בהישג יד, מבלי להשקיע כל מחשבה בהתאמתו. נכון, לכאורה זו אולי דוגמה קטנה וקטנונית, אבל בעיניי לטיפול הזה בשפה, ולשוויון הבסיסי בייצוג על השלט, יש המון משמעות.

"זה לא שאני דובר ערבית", מבהיר גרומר בזהירות. "אני מכיר את האותיות טוב מאוד, ויודע את השפה ברמה בסיסית מאוד. לצערי, אני לא יודע מספיק. עיצוב הפונט היה עבורי מאתגר ומעניין, כי כדי לעצב פונט דרושה היכרות מאוד אינטימית עם השפה, שאין לי אותה כרגע. מצד שני הרגשתי שיש פה מוטיבציה שהיא חזקה מהתירוץ למה לא לעשות את הפונט הזה, כי לא קיימים פונטים כאלה שעוצבו בשתי השפות, עברית וערבית".

מבחינה ויזואלית, מסביר גרומר, ישנם הבדלים רבים בין שתי השפות. האותיות הערביות, למשל, חייבות להתחבר זו לזו, ואילו בין האותיות העבריות ישנם רווחים. הבדל אחר הוא שעברית היא שפה בה האותיות "תלויות מלמעלה" ואילו בערבית הן "צומחת מלמטה". גרסאות שונות ונפרדות – בעברית ובערבית – לפונטים לטיניים, הוא מדגיש, קיימות, אבל פונט כמו שלו, שילד את שתי השפות במקביל והוא חובק את שתיהן, לא היה עד עכשיו.

בתהליך העבודה על "אברהם" עוצבו העברית והערבית מאפס וצמחו יחד בתהליך מקביל, דבר שאיפשר להן להשפיע זו על זו. ועל אף שהטריגר לגופן החדש שעיצב גרומר היו שלטי הדרכים, "אברהם" לא נועד לשילוט ואפילו לא לגמרי מתאים למטרה זו, הוא מעיד. "אברהם" נועד בעיקר לעבודות גרפיות ולפורמטים מודפסים הפונים לדוברי ערבית ולדוברי עברית, ומתאים גם לעבודות דיגיטליות. אחד מיתרונותיו הבולטים טמון בכך שהוא מאפשר להציג את שתי השפות כשהן שזורות זו בזו – למשל להכניס מילה בערבית בתוך פסקה בעברית ולהיפך.

מי שהנחה את גרומר בפרויקט הגמר הוא נעם שכטר. שכטר, מספר גרומר, שאל הרבה שאלות ועזר לו לפתוח את הראש ולבחון כיוונים רבים. הוא גם שלח אותו לטיולים. ביפו, למשל, צילם טקסט בעברית שנכתב בידי דוברי ערבית. "למשל שלטים של ירקות. מיץ תפוזים. הדברים הכי פשוטים. ראיתי שיש להם נטייה ברורה לסלסל ולעגל את האותיות. אחר כך, כשהתחלתי לצייר את האותיות שלי, היו בזה הרבה אתגרים, והרבה גרסאות שנעו מהקליגרפיה לגיאומטריה".

במהלך העבודה התייעץ גרומר עם מעצבי פונטים ישראלים, ביניהם ניר ייני, בן נתן, עודד עזר, עדי שטרן ומיכל סהר ("חלקם מהבכירים והמנוסים בארץ, וחלקם צעירים יותר. השילוב הזה וריבוי הדעות היה לי מאוד טוב"), ועם מעצבי פונטים ערביים כחוסיין אלעזאת, קליגרף ומעצב פונטים סורי שחי ועובד בירדן.

איך הגעת אל עלעזאת?
"מי שקישר בינינו היו שני מורים שלי, ריקה הנסן וברנבא ווטן, מחילופי הסטודנטים ב- Designskolen Kolding בדמרק".

רגע, היית בחילופי סטודנים? איך היה?
"חוויה מאוד שונה מהלימודים בבצלאל, ומאוד מיוחדת, כי אפרופו המצב הפוליטי היום, זה היה בדיוק בסיבוב הקודם של עמוד ענן. אז אני לא יכול להגיד שהלימודים היו דבר כיף יותר מדי, כי הרגשתי מאוד משונה לחיות בדנמרק כשיורים טילים על תל אביב לראשונה מאז שאני אדם בוגר. זה משהו שמאוד ניתק אותי רגשית מדנמרק באותו זמן. אבל היו לי מורים ממש מעולים, וזו הייתה חוויה מאוד מיוחדת ומאוד שונה מלימודי עיצוב בישראל".

באיזה אופן שונה?
"הלימודים שם הרבה פחות לחוצים, התחרות לא מורגשת כמו בארץ, והם הרבה פחות מונעים משיקולים כלכליים. כסטודנט בבצלאל אני עובד על חמישה פרויקטים ביום. ובדנמרק יכולתי לעבוד  חמישה ימים על פרויקט אחד. לא חייבים לספק סחורה כל הזמן. אפשר לעצור ולחשוב, ויש תהליכי עבודה. שואלים שם הרבה יותר שאלות. אני לא יכול להגיד מה יותר טוב, אבל אני חושב שכל אחד מהם יותר טוב למדינה שבה הוא נמצא".

אתה חושב שהחילופים השפיעו על פרויקט הגמר שלך?
"הם תרמו במובן של איזשהו אומץ ללכת למקום פחות מוכר ולהרגיש בסדר לבחור לעשות פרויקט גמר בעיצוב פונט, שזה תחום פחות סקסי בהשוואה לתחומים אחרים בתקשורת חזותית".

ונחזור לאלעזאת, איך תקשרתם?
"פניתי אליו במייל ובהמשך שוחחנו דרך הסקייפ. עשינו שיחות מסך, וחוסיין הראה לי את המקומות שבהם עשיתי מהלכים טובים בעיצוב הפונט, וגם הסביר לי למה הם טובים, וכמובן את המקומות שעשיתי בהם דברים מעט מוזרים ואולי לא כל כך נכונים, ולפעמים הוא גם הציע חלופות".

גרומר אף נסע לכנס טיפוגרפיה בברלין, שם פגש מעצבים נוספים ששולטים בערבית על בוריה, "ועם אחד מהם אפילו ישבתי שעה ומשהו, ופתחנו את הדפים שלי על השולחן, והוא ממש התחיל להעביר ביקורת והיה מאוד נחמד. זה עזר לעשות הפסקה קטנה ולהתרענן לקראת ההמשך, וכשחזרתי באמת הרגשתי שפיצחתי עוד משהו קטן בדרך".

איך היו התגובות ל"אברהם"?
"מצוינות. כשהדפסתי חלק מהפרויקט, למשל, למפעיל המכונה בבית הדפוס קראו חליל. פתאום, אחרי שעה, הוא שואל אותי 'מה זה הדבר הזה?'. הסברתי לו על הפונט ומה המטרה שלו, וכשהוא הבין שזה פונט שאני עיצבתי, זה ממש ממש ריגש אותו. גם המוטיבציה, וגם שאכפת למישהו. הוא מיד ידע על מה אני מדבר, הוא הכיר את הבעיה מהשטח,  שהערבית לא מטופלת ותמיד מוצגת באותו פונט.

"מצד שני אני יודע שהעובדה שאני לא ממש דובר ערבית, ולא חי בסביבה של ערבית, אומר שמבחינת הערבית 'אברהם' עדיין לא בסוף הדרך. הייתי רוצה להמשיך ללמוד ערבית, ולעשות עוד שיתופי פעולה, ולהמשיך לעבוד עליו. עיצוב פונט זה תחום שדורש המון ניסיון, ואני בטוח שגם את העברית אפשר עוד לשפר. הפרויקט הזה הוא התחלה של איזושהי דרך ארוכה יותר מבחינתי".