תערוכה ממש לא הייתה בתוכניות, אבל נוצרה הזדמנות וכך הפכה גלריה פריסקופ לסטודיו שלו לשבועות הקרובים. ברוכים הבאים לעולם המופלא של TEXTILEMAN, הלוא הוא שי שניידרמן
הנעליים (והרגליים) של מירב רהט. צילומים: אחיקם בן יוסף
"אומרים שהכורח הוא אבי ההמצאה", מחייך שי שניידרמן. "הייתי סטודנט תפרן, עם אופנוע שהמושב שלו נקרע. אמרתי 'טוב, בוא ננסה לתת כמה תפרים במקום לקנות מושב חדש. אחר כך נפער חור בנעליים שלי. אולסטר ג'ינס שמאוד אהבתי. וגם בו טיפלתי. זה קרה ממש בתחילת הלימודים בשנקר, ובאותה תקופה התחלתי לעבוד הרבה עם מחטים. מפה לשם פתאום הבנתי שחוט ומחט נותנים פתרון ללא עלויות לכל כל מיני משטחים. זה יכול להיות מושב אופנוע, נעליים, תיקים, בגדים, אפילו רהיטים.
"לאט לאט זה הלך והשתכלל. פתאום קיבלתי מעין כוח בידיים והתחלתי לפתור לעצמי את הבעיות בצורה קלה. משם זה הפך קצת לאובססיה. ומה שאני הכי אוהב, שזה היה דבר חריג. פתאום איזה טלאי על הנעל, שרואים שעשית את זה לבד. וככל שיותר צוחקים עליך, זה הופך להיות יותר מוצלח. התגובה הראשונה של בני אדם היא תמיד כזה 'מה זה'! ובאמת גם אני, אם אני פתאום רואה מישהו הולך בכביש עם כובע אינדיאנה ג'ונס, בתגובה האוטומטית אני צוחק עליו. באופן טבעי נשלפת התגובה הביקורתית. אבל מאז שהתחלתי עם הדברים שלי, כשקופצת התגובה האוטומטית הזאת, אני מחזיר אותה למקום. אז בהתחלה התגובות היו 'מה זה הנעליים האלו, מה אתה עושה', ועכשיו אנשים מחכים בתור לנעליים".
לפני שבועיים נפתחה תערוכת היחיד הראשונה של שניידרמן בגלריה פריסקופ. ושניידרמן, כמו שניידרמן, טוטאלי ואנרגטי, ממלא את החלל. תכנון מראש? תשכחו מזה. כמו מעיין נובע אובייקט מוליד אובייקט בתהליך ספונטני של להט עשייה. ככה זה כעת, כשהוא יושב כבר למעלה משבועיים מהבוקר עד הלילה בחלל של "פריסקופ", ב"מיני מפעל הזה שלי", ובעזרת חוט ומחט בורא את העולם השניידרמני שהוא מציג בתערוכה. ככה זה היה בתחנות הקודמות שלו.
האמת שתערוכה עכשיו ממש לא הייתה בתוכניות. עכשיו הוא נורא רוצה להתמקד. "אני אוהב ליצור, ואני מחפש את הדרך להתפרנס מהדברים שאני עושה". אבל התערוכה שתוכננה בוטלה, והייתה הזמנה מהגלריה, ו"נוצרה הזדמנות. אפשר לומר שהתערוכה היא מעין סיכום ביניים של הדרך שעברה מאז שנקר. הייתה שנה פורה. לא סתם לתערוכה קוראים Under Construction Forever, כי זה כל מה שעשיתי במהלך השנה וחצי האחרונות".
עד לא מזמן עבד שניידרמן בקום איל פו. סיביל גולדפיין וליאורה זק, שראו את פרויקט הגמר שלו בתערוכת הבוגרים בשנה שעברה, הזמינו אותו לרזידנסי בחלל החנות בנמל תל-אביב. "זו הייתה חוויה נהדרת. במשך קרוב לשנה גרתי בקום איל פו, שם היה הסטודיו שלי, ובאיזור העבודה שלי אני פורש את עצמי כולי. אין אצלי מגירות. המגירות תמיד חשופות, תמיד בחוץ".
וככה זה היה גם בתערוכת הגמר בשנקר. "העניין הוא תמיד להשתלב במרחב בהתאם למה שקיים. בשנקר קיבלתי פרוזדור. החלקה שלי הייתה קיר שלם של לוקרים, ונורא רציתי לבנות לי כוורת, אז פשוט פירקתי את הדלתות של הלוקרים וקיבלתי כוורת מדהימה בילט אין בתוך הקיר. זה האופן שבו אני הכי אוהב להציג. אני נורא אוהב כוכים כאלה ותלת מימד, שזה פשוט הפרזנטציה בחלל. יותר מכל היצירות שלי יחד, גיליתי על עצמי שהדבר הכי קדוש לי זו הקומפוזיציה של הפרזנטציה.
"כשאני עובד על פרויקט מסוים, אני לקוח את כל האברים שמרכיבים אותו, ופשוט עוטף את עצמי בחלקיו. גם כשאני בחופשה בתאילנד, באיזה צימר נחמד. תמיד אני חייב לעטוף את עצמי. אני אוהב לעטוף את עצמי, ולחמם את עצמי, וזה מה שעושה לי שמח בלב".
אימת החלל הריק, מצהיר שניידרמן, היא שמו האמצעי. "אין לי כלום נגד מינימליזם, אבל אני לא יכול לעצור שם. זה יפה במקרים מסוימים, אבל זה קר לי. אני חייב לחמם לי את הלב. זה מה שעוזר לי להרגיש נוח".
בלימודיו אומנם בחר להתמחות בעבודה עם טקסטיל, אבל הוא עובד "עם כל מה שיש. העיקר הוא השפה העיצובית, והטקסטיל הוא כלי שבעזרתו אני מתפרש על מגוון דברים. הבגדים שלי, כלי הרכב שלי, החפצים האישיים שלי, נעליים, כיסאות, שולחנות. כולם מקבלים טיפול בטקסטיל. וחשוב לי שזה יהיה טקסטיל שאני מייצר וממציא".
והכי חשוב לשניידרמן להבהיר שהטקסטיל הוא לא רק עטיפה. לרוב נקודת ההתחלה היא רדי מייד, אובייקט קיים, אבל "תמיד תמיד ההתערבות הטקסטילית משנה את מבנה החפץ. זו לא עטיפה של יום הולדת. מעבר לדקורציה, לטקסטיל יש בה גם פונקציה, ובסוף התהליך האובייקט מקבל חיים אחרים לחלוטין".
הוא גדל ברחובות וגר ב-11 השנים האחרונות בקיבוץ נען עם מי שהיום היא אשתו, אסי אנוך-שניידרמן. "ומה שמצחיק שעד שנקר, כשהייתי שומע את המילה רקמה, הקונוטציה שלי הייתה סבתא עם משקפיים גדולות ושרוך, וחוט ומחט, שרוקמת מפיות משעממות לשולחן הסלון. אותו הדבר לגבי סריגה. כל המלאכות האלו, שהן כאילו לא זכריות ולא צעירות. כילד עבדתי עם פטישים וזכוכיות. עם דברים של בנים. מי היה חולם על סריגה או רקמה.
"בזכות הלימודים הבנתי שהפרשנות שלי לעולמות הכאילו מיושנים האלו, בזכותה אני יוצר דברים מדהימים. אחרים לגמרי. אם לא הייתי בא ללמוד בשנקר, לא הייתי מדמיין להתחיל רקום או לסרוג. אבל במסגרת לימודי עיצוב טקסטיל חייבים. ואתה מגלה עולמות מדהימים. הדברים שהכי התרחקתי מהם, הם הדברים שאני מאושר לגלות".
Under Construction Forever, השם שבחרו שניידרמן ומירב רהט, האוצרת, לתערוכה, הוא מעבר לכותרת. הוא שם במרכז הפוקוס את התהליך לא פחות מתוצריו הסופיים. "הוא מאפשר לי להציג עבודות שלא בהכרח גמורות עד הסוף". חלקן אולי יגיעו לנקודת הסיום במהלך ימי התערוכה, כי מדובר בתערוכה דינמית. "עכשיו סוף סוף אני יכול להגיד שהגלריה עומדת, אבל היא עוד תשתנה. ואני מבין, כנראה, שגם בעתיד אתנהל ככה. הכל בשינוי מתמיד".
יחד עם עבודותיו מציג שניידרמן שיתופי פעולה עם מעצבי האופנה איזק רוזנבאום ועדי בנג'ו. את רוזנבאום הכיר כשהציג בחנות שלו במיזם "רחוב לובש אמנות", והחיבור, הוא מספר, "היה ממש מצוין". את בנג'ו הכיר בשנקר. בפריסקופ הם מציגים מספר דגמים, ששניידרמן יתערב בעיצובם במשך ימי התערוכה. התוצאה תהיה בגדים אמנותיים שכל אחד מהם אחד ויחיד במינו.
לחלק קטן מהעבודות יש כבר כתובת, כמו השולחנות שלקח שניידרמן מהמשרד של לאה פרץ, ראש המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר, שיחזרו עם תום התערוכה למשרד המחלקה בגלגולם החדש. אחרות מחכים למבקרים שיתאהבו. "הקמתי לי עמדת עבודה בגלריה, וכל ימי התערוכה אמשיך לעבוד מפריסקופ מהבוקר עד הערב, ואנשים מוזמנים לבוא ולרכוש".
.
השמלה של עדי בנג'ו, ההתערבות של שניידרמן. קרן מור ושניידרמן
שניידרמן עם רפאל שחרי (Liko)
.
.
.
.
.
.
.
.
.
אולי יעניין אתכם גם...
