Tag שרטוטי שיכחה

Tag Archives: שרטוטי שיכחה



ומעל מרחפות הצלחות

יותר מכל יעל עצמוני אוהבת ליצור כדים וצלחות. זה לכתוב את האלף-בית של הקרמיקה, היא אומרת, ליצור את לבני הבניין. הם הבסיס, האותיות הראשוניות, חפצים שמתקשרים מקום, זמן, שימוש. ועם זאת יש בהם מימד שהוא מעבר לשימושיות כאובייקט אמנותי, פסל. מהכדים הנוכחיים שלה מזדקרות פה ושם חתיכות חמר, בבחינת עצמים בלתי מזוהים. גם הן, היא אומרת, סוג של אותיות ראשוניות, שמטרתן העיקרית לעורר שאלות. כרגע השאלות נותרות פתוחות, אבל הן קרקע לתחביר שעצמוני כבר מתכוונת לחבר איתן ואליהן בהמשך. לא מזמן חזרה עצמוני, אמנית קרמיקה ומרצה בכירה במחלקה לקרמיקה וזכוכית בבצלאל, משהות-אמן ב- EKWCבדן בוס שבהולנד. גוף העבודות שהיא מציגה בתערוכה היחיד כד ורוד צלהב שאצרה אירנה גורדון ומוצגת בימים אלה בבית האמנים בתל-אביב, החל שם. בהולנד עבדה גם על כדי ענק, מעין ארכיטיפים של אמא ואבא. אחד מהם יוצג בהמשך החודש בבית-בנימיני. ב"שרטוטי שיכחה", תערוכת היחיד שהציגה בגלריה פריסקופ לפני שנתיים, חזרה עצמוני אל סוביבור, מחנה ההשמדה שממנו ניצל אביה, דב פרייברג. את זיכרונותיו מהתקופה ההיא העלה האב על הכתב בספר "השריד מסוביבור". בעבודה רחבת ההיקף של בתו, התלכדו מדע הארכיאולוגיה ומעשה האמנות לעיסוק בהווה, בזיכרון, בשיכחה, במחיקה. העיסוק בעבר, הקרוב והרחוק, קיים גם בתערוכה הנוכחית, אבל אליו נארגות מחשבות על העתיד. על הילדות המורכבת של זמננו, על המסרים שלאורם אנחנו חיים ואותם אנחנו מעבירים הלאה, על הילדים של היום שיהיו המבוגרים של מחר. עצמוני מציגה קבוצת צלחות ושלוש סדרות כדים. אף לא אחד מהם נעשה באופן שבדרך כלל היא יוצרת כדים וצלחות - על האובניים. הפעם היא השתמשה בתבניות שסיפקו נקודת מוצא זהה לכל יצירי כפיה, בעוד שהאובייקטים הסופיים שונים זה מזה באופן ניכר. הצלחות מתפקדות ספק כמעין ירחים בחלל, ספק כצלחות מעופפות, אולי צלחות לוויין - אובייקטים שמימיים המביטים מלמעלה, מהגובה. עצמוני מספרת שהיה לה חשוב ליצור אותן מפורצלן, ולחרוט בהן את טביעות אצבעותיה. קבוצת כדים אחת קשורה לסיפור הבסיסי של כד. "יש לה צוואר ורגל ומה שביניהם". את הכדים בנתה כפלחים, שאפשרו לה לעשות שינויים במבנה הזורם. על הכדים ציירה ורשמה רישומים של ילדים וכלבים. "עם כל החמידות והמתיקות, אפשר לזהות בהבעות פניהם של הילדים בגרות וכעס. קצת ממה שאני מרגישה כלפי גידול הילדים היום. אלו לא הילדים המתוקים והתמימים. אלו ילדים שנולדים לעולם הרבה פחות פשוט ממה שהוא נראה. הכלבים הם אומנם בתפקיד הידיד, אבל הם בעיקר מייצגים את סוגיית האילוף. הן האילוף שלנו את הכלבים והן האילוף שאנחנו עוברים". קבוצת הכדים השנייה מזכירה חפצי פולחן, אלות. אלו פסלים הנראים כסוג של ציפור, שאת חלקם השמישה עצמוני כאגרטלים. לקבוצה השלישית היא קוראת גופי נוף. עצמוני צילמה את נופי גבעת האלה, תרגמה אותם לקובץ תלת מימדי שממנו יצרה תבניות, וחלקי התבניות חוברו ליצירת הכדים. "במרכז התהליך הזה היה הצורך שלי להביא את הנוף אל הכד כטקסטורה במקום לצייר אותו. זה שייך בחלקו לפרויקט הקודם, של סוביבור, שעסק במיפוי. גם הצילומים מגבעת האלה נראים כסוג של מפות תצלומי אוויר. כשרואים את החורש של גבעת האלה, הרדארים, הטרנסמיטרים, מתקבלות טקסטורות על הכד עצמו, טקסטורות שנחוות אחרת במבט מקרוב לעומת מבט מרחוק". הכדים מרוכזים על שני שולחנות במסה גדולה. "ההצבה הזאת", מסבירה עצמוני, "מדגישה את הכד ככד. את העובדה שכאשר אתה מצייר על כד, הציור ממשיך מסביב. העבודות העומדות כגוף מאלצות את המתבונן להסתובב סביב השולחן, ובכל פעם האובייקט נגלה מזווית אחרת, במבט המשכי, כשאיתו נחשפים גם הכדים האחרים. המהלך הזה מייצר איזושהי תנועה, והשתקפויות בין הכדים. במבט הראשון הכדים נראים אולי כעבודה אחת. אבל ככל שמתבוננים, נשאבים פנימה ומתחילים להבחין בפרטים". חלק מהכדים בולטים בצבעוניותם העזה. הצבעוניות הפתיינית הזו מתגלה כמתעתעת. הגלזורות, בוהקות באדום-צהוב-ירוק, לכאורה עליזות ושמחות, לקוחות מעבודת הקרמיקה הסינית המסורתית, "ומרגישים שיש בהן משהו רעיל. מבט מושכל-קרמית יזהה שאלו צבעי שושלת טאנג, הנושאים איתם את נוף הקרקע הביולוגית, ההיסטורית, של מוצאם, ומכילים מרכיבים הידועים כרעילים". בעזרת ציטוט מהמסורת וההיסטוריה הקרמיים שולחת עצמוני אות אזהרה לעתיד. "והעתיד הוא הילדים". גם צבעיהם היבשים של כדי האלות והנופים עזים. כאן הצבעוניות יותר כתומה, ורודה, צהובה-זהובה. "קצת כמו אלמוגים. כמו איזושהי ממלכה עתיקת-ימים, תרבות קדומה שהתגלתה מתחת למים, והיא אופפת זוהר. כך קיבלה התערוכה את שמה - כד ורוד צלהב. אני מוקפת בספרי ארכיאולוגיה, ולתיאורי הכדים שלהם שפה אחידה, 'ורוד חום מגידו', למשל. בהם מוצאים את הביטוי צלהב, שמשמעותו משהו שהוא זהוב מבריק. בעבודות קודמות, שאני קוראת להן הסדרות הארכיאולוגיות, הדפסתי חלק מהטקסטים האלה, והשתמשת בהם כעיטור. לעבודות הנוכחיות יש איזה בוהק שמשייך אותן למקום הזה של פיסות מידע ארכיאולוגיות". וזה הטקסט היפה של אירנה גורדון המלווה את התערוכה: עבודותיה החדשות של הקדרית והפסלת יעל עצמוני עוסקות ביחס בין כד, פסל ודימוי. הן נעות בין הכד כאובייקט ארכיאולוגי-היסטורי המסמן תרבות חומרית מן העבר, לבין הכד כצורה וכדימוי פיסוליים המסמנים את חווית ההווה. נקודת ההתחלה של העבודות היא הכד והצלחת – הכלים הבסיסיים של הקרמיקה משחר היותה. עצמוני מבקשת לברר את יסודות מבנה הכד כגוף המוגדר על ידי הרגל והצוואר שלו וכיצד הם יכולים להחליף ביניהם תפקידים. בה בעת היא בוחנת את השלמות וההרמוניה של חלקו המרכזי, המיכל, המוחזק ביניהם, כאשר היא פורשת אותו לפרוסות לא חופפות, או מביאה אותו לנקודת כובד צידית ולא מרכזית. את הכדים היא יצרה בטכנולוגיה עכשווית של תבניות לחיצה הנחרטות בתוכנת 3D ממוחשבת, במרכז לאמנות הקרמיקה בהולנד, שם עבדה בקיץ האחרון. הבחירה בטכנולוגיה החדישה במדיום ומיצוי האפשרויות שלה היא המובילה את עצמוני ומאפשרת לה לחקור את המושגים המסורתיים, ההיסטוריים, הקשורים לכלי הקרמיקה ולבחון את הרלוונטיות שלהם כיום. באמצעות תוכנת המחשב היא מותחת את גבולות הכד ומתמירה אותו לצורות פולחניות של מעין ציפורים ארכאיות, "נמרודיות", של קריאטידות או אלות קדמוניות. את הצלחות היא מביאה לגבול ההשטחה עד כי כמעט והן מאבדות את שימושיותן, ואת פניהן של חלקן, במקום להחליק לכדי שלמות, היא מעבדת באמצעות טביעות אצבעותיה לכדי פני ירח או מפות גוף. במקביל, עולם הדימויים שלה נקשר לחוויות של סכנה, אימה ואלימות, טכנולוגיות ואנושיות, המטילות צל חבוי המעיב על תחושת ההגנה והביטחון המתקיימת לכאורה בחיי הבית המשפחה. בסדרת הכדים המונוכרומטיים המזכירים מאובנים או ממצאי ארכיאולוגיה ימית, היא לקחה תצלומים שצילמה בעמק האלה ועיבדה אותם במחשב לכדי תבניות של כלים. תחנת הממסר שבעמק על הצלחות הלווייניות הגדולות שלה הפכה על גוף הכד לרשתות מיפוי חושניות, ואילו החורש הירוק המקיף אותם הפך על פניו האחרים של הכד למעין אזור גבישי מכורסם. יחד הם יוצרים מעין תצלומי אוויר מסתוריים המשליכים את הצופה אל מכלול יצירתה של עצמוני שבו היא מקרינה, מציירת וצורבת על כלי הקרמיקה דימויי אתרים והתרחשויות הקשורים לחייה – ילדותה והתבגרותה ברמלה וההיסטוריה המשפחתית במחנות ההשמדה בפולין. חלק מן הצלחות הופכות בעצמן למעין משדרים פיסוליים בגודלן ובצורתן בעוד שעליהן רישום מרומז של הצלחות הלווייניות ההופך למעין מוטיב דקורטיבי. כתב-היד של עצמוני ניכר ברישום הנוזלי כמו גם באופן בו היא מנצלת את תכונותיו הייחודיות של הצבע הקרמי ליצירת צבעוניות עזה, על-ידי שימוש בגלזורה רעילה ובשריפה ממושכת שגורמת לזרימה חופשית ואינטנסיבית יותר של הצבע. דימויי הילדים השבריריים, התמימים, על הכדים משמשים אותה להגברת תחושת אי-הנחת וחוסר הוודאות ובמקביל מהווים מחווה ישירה לאמני הקרמיקה הרנסנסיים לוקה ואנדריאה דלה רוביה שפעלו בפירנצה במאה ה-15, ויצרו בין השאר, דמויות של נערי מקהלה וילדים יתומים. עצמוני בוחנת את אופני מיצוי הצורה התלת ממדית השימושית כמצע עליו עולים וצפים נופים, דמויות, מאורעות, פחדים. השילוב של רישומי ילדים ונופים עם צורניות חשופה ומישושית, צבעוניות עזה ובוהקת עם גוון לכאורה בסיסי של החומר, שלמות צורנית עם אנתרופומורפיות ופירוק – הם המאפשרים לעצמוני לבחון את מושגי היופי והשימושיות המובהקים של הכד והצלחת כמו גם את אופני תפיסת התרבות וכינון המיתוס בהקשר לתפיסת האיום וחוסר הוודאות של המציאות העכשווית. "כד, ורוד צלהב" – ממצא ארכיאולוגי של תרבות מרוחקת, ועם זאת זוהר ובוער במיידיות שלו. הכדים מצטופפים כבמקהלה יוונית ששירתה מעלה על נס את הנשגב עם הטרגי, ומעל מרחפות הצלחות, המאורות הגדולים היורדים מן ה"שמים", הדאוס אקס מכינה שבמחזה היכולה להציל או להמית.

איך מעבירים תמונת נוף לאובייקט קרמי בלי לצייר אותה? איך משתפים תחושות סכנה, אלימות, אימה דרך כדים וצלחות? צלילה לקרבי "כד ורוד צלהב", תערוכת היחיד של יעל עצמוני בבית האמנים בתל אביב

איך מעבירים תמונת נוף לאובייקט קרמי בלי לצייר אותה? איך משתפים תחושות סכנה, אלימות, אימה דרך כדים וצלחות? צלילה לקרבי "כד ורוד צלהב", תערוכת היחיד של יעל עצמוני בבית האמנים בתל אביב

המשיכו לקרוא