"תערוכה לא מדבקת" בבית הנסן בהחלט צובטת

חרקים, מורן סנדרוביץ׳. צילום: דדי אליאס

חרקים, מורן סנדרוביץ׳. צילום: דדי אליאס

 

כבכל סוף שנה, מציגים הסטודנטים בקורס האוצרות שמנחה מיה דבש – האוצרת בפועל של מוזיאון העיצוב חולון – במסגרת המסלול "אודות עיצוב" בתוכנית לתואר שני בעיצוב של בצלאל, תערוכה באוצרותם. בית הנסן, המשמש היום כבית ליוצרים ומעצבים בתחומי המדיה והטכנולוגיה ובכלל זה כמשכנה של התוכנית לתואר שני בעיצוב תעשייתי של בצלאל, עומד במרכז התערוכה הנוכחית. כשהוקם, בסוף המאה ה−19, שימש המתחם כמקום מרפא וטיפול עבור חולי צרעת – המחלה הזיהומית הכרונית המוכרת גם כתסמונת הנסן, ועשויה להוביל לעיוותים של הגוף והעור – ושירת ככזה עד לעזיבת אחרון החולים לפני כשבע שנים.

בעבר היה המבנה מוכר לכל תושבי ירושלים והסביבה כ״בית המצורעים״ ונתפס כמקום מסוכן, מדבק וחולה. סיפורי אימה רבים נפוצו סביב הפחד מהלא נודע, וגרמו לדיירי השכונה להאיץ את צעדיהם בעוברם ברחובות הסמוכים. אך באותה עת, מצדן השני של חומות המבנה, חיו חולים בני דתות ותרבויות שונות אשר ניהלו חיים שלמים לצד צוות המטפלים המסור.

בהפיכתו של בית הנסן ממרכז רפואי למתחם תרבות עולה השאלה מה נשאר מן ההיסטוריה של המקום ומה חלחל ומקנן בקירות עד היום? דרך פרשנויותיהם של כ-25 מעצבים ואמנים רב תחומיים למושגים עיוות ושינוי צורה, הן בגוף האדם והן בחפצים ובמוצרים, ביקשו אוצרות תערוכה לא מדבקת לעורר את הדיאלוג בין רבדי המציאות השונים שידע בית הנסן וספג במשך השנים.

ביום שישי הקרוב, 1.7.17, מוזמן הציבור לשיח גלריה בתערוכה בהשתתפות חמישה מהיוצרים המציגים בתערוכה – יובל יאירי, אורי אלישר, יואב אדמוני, יעל ארליכמן וגלית שבו, ראש המסלול "אודות עיצוב" בתוכנית לתואר שני בעיצוב של בצלאל. את הפאנל תנחה מיה דבש.

אמיר צובל מכיר כל פינה בבית הנסן. בוגר המסלול "אודות עיצוב", מנהל צובל את הפאבלאב ואת סדנאות התואר השני שבבניין, ופעמים רבות, הוא מספר, מצא את עצמו בוהה בקירות – מהם אחדים מתקלפים עד לשכבות הטיח – ותוהה מה ספגו במאה השנים שעברו מאז נבנו. "דרמיס", העבודה שמציג צובל, המורכבת משלושה כלי קיבול קרמיים, שואלת את אלמנט הקילוף ומשתמשת בו כאמצעי אלגורי למחלת הצרעת: כאשר הכלים ממולאים במים, הם סופגים את חלקם, והדבר יוצר סדקים וקילופים בשכבת הטיח והצבע העוטפת אותם מבחוץ. באופן פואטי מאזכרים הן הקירות המתקלפים והן הכלים הסדוקים במידת מה את שוכני המבנה החולים: כמותם, צבע הקירות − המשמש כמין עור למבנה – התפרק והתעוות כעורם של חולי הצרעת שחיו בתוכו במשך 100 שנים כמעט.

"את מצור את", עבודתה של טליה טוקטלי, מבוססת על ציר המתח שבין חולה הצרעת אשר הורחק מהקהילה כדי להגן עליה מפני הידבקות, לבין תחושת הדחייה שחש החולה המצורע. טוקטלי בחרה לטפל במילה ׳מצורעת׳ – "מילה שמכוונת להרחקה, מילה המכילה סכנה לא ברורה, האשמה" – אותה היא מפרקת למשמעויות שונות שהמשותף להן הוא ההתייחסות למצב של היות מצורע. את מצור את / מצור / רע את היא דוגמה אחת. את הטקסט כתבה טוקטלי בדיו אדום כאילו והיה מעשה רקמה. ומתוך אותה מחשבה על מוצרי הטקסטיל המוסדיים והאישיים, היא בחרה כמצע שכבות נייר המאפשרות לדיו להיספג ולחלחל ביניהן, ומשנספג וחלחל, הסירה את שכבת הנייר העליונה.

"להתקלף, להשיל מעצמי עוד שכבה, להיחשף, לחשוף, לא לפחד להראות את המכוער, את מה שנשאר, לנשום עמוק, ולהירפא. בחרתי", מספרת יעל ליבנה בוגרת מצטיינת של המכון לאמנויות תל-חי המסיימת השנה גם את המחלקה לעיצוב קרמי בבצלאל, "בחמר ככלי לריפוי עצמי. התעסקות בפטריה הגופנית, הנפשית, המתפשטת מבפנים החוצה, מולידה וחוקקת בעור זיכרון של הפרעה; סופגת מהחוץ אל הפנים, וממשיכה להתרבות בתוכי. בעזרת אינטואיציה, התבוננות והקשבה לחומר אני מזככת ומזדככת. חושפת ונחשפת, מקלפת את השכבה ה'מגינה' עליי, בתפילה לריפוי". "התקלפות", קראה לבנה לעבודתה – עשרות אובייקטים גרמיים הפרושים על הרצפה ללא אחידות או סדר שיטתי מובחן, ספק גידולים ספק פטריות שיצאו משליטה וכובשים את פני השטח.

מרפאת השיניים שהייתה בבית הנסן הייתה נקודת המוצא לעבודתם המשותפת של פרופ׳ עזרי טרזי – שזה עתה התבשרנו כי נבחר לעמוד בראש התוכנית ללימודים מתקדמים בעיצוב תעשייתי בטכניון, וד״ר אייל טרזי – אחיו התאום, מומחה לשיקום הפה. "שן בינה" מאירה את הפן הטכנולוגי המשותף ואת הדמיון בין שני התחומים בהם בחרו האחים להתמחות. הליך השתלת שיניים, הם מספרים, מורכב מביצוע סריקה של השן או הדמיה ממוחשבת של הלסת, שלתוכן, באמצעי "כרסום ממוחשב", מתבצעות קדיחה והשתלה של מרכיבי טיטניום הכוללים הברגה, שעליה ניתן להשתיל שיניים מלאכותיות. "שן בינה" מדגימה כיצד ניתן להשתמש בשתלים אלה כאמצעים להחלפת אובייקטים דקורטייביים לא פונקציונליים בפה ובגוף האדם.

העבודות שמציג פרופ' חנן דה-לנגה ב"תערוכה לא מדבקת" הוצגו בשנה החולפת בגלריה נגא בתערוכת היחיד כבר שחורים העצים עוד כחולים השמים. תחילתן במאות ואלפי חפצים ומיני חלקים, גדולים כקטנים, שנאספו במשך השנים, נערמו בסטודיו וחיכו ליומם. בבוא היום הם נשלפו, וביד אמן חוברו זה לזה לבריאת מנעד רחב של דמויות וסיפורים. הן ניצבות כולן על כן עץ מלא אחיד, ואופין הגרוטסקי משהו לעתים מודגש כשהן מוצבות בחלל שהיווה בעבר בית למצורעים. במקומן החדש הן מספרות סיפור חיים, סיפור על מפגש אנושי בין הרוח וזיכרונות המקום, לבין הדמויות שיוצר דה לנגה בהומור ובחמלה יתרה.

"עצם בגרון" של גלית שבו יודעת מאין היא באה, אבל אינה יודע לאן יקח אותה מסעה. אגב מניפולציה על שרוול מתכת ארוג יוצרת שבו אובייקטים דחוקים ומעוותים, תלויים ועומדים במתח שבין משקל הבסיס והשאיפה לגובה; אובייקטים המשדרים אי נוחות בעקבות עצמים פנימיים וחיצוניים ש"בלעו", עצמים המבקשים לבדוק את גבולות יכולתו של השרוול להימתח ולהתכווץ.

שבו: "האובייקטים הם חלק ממחקר מתמשך בחומר: שרוול מתכתי ארוג ומנעד היכולות שלו. הם נקודת ציון בבדיקת החומר לרגע זה. חלקים נוספים הוצגו לאחרונה בתערוכה מאבדים את לוס, וגם הם נוצרו ביחסים בין הדפסה תלת מימדית, שרוולים תעשייתיים ועבודת "קראפט" שהיא בעיקרה מתיחה, הרחבת מבנה השרוול ופרימתו עד לכדי חוטים בודדים. באובייקטים המוצגים כרגע נבדק קצה גבול היכולת של השרוול להתכווץ או להימתח ו"לבלוע" לתוכו אובייקט אחר. המחברים המודפסים בתלת מימד מעגנים את המבנים לסדרת מיכלים".

גלי כנעני טיפלה באחת ממפיות מגש הטיפולים שמצאה במחסן הכביסה של בית הנסן. "המפית נמצאת שם קרוב לוודאי משנות ה−60", סיפרה לה רותי, שהייתה אחות בבית הנסן, "וסופקה על-ידי משרד הבריאות. כשמכינים מגש סטרילי לטיפולים, יש צורך בשלש שכבות בד. על מגש נירוסטה קטן היו מניחים את המפית, מעליה את המכשירים, אורזים אותם בבד נוסף וקושרים את החבילה. המילה הנסן מופיעה על המפית כיון שהיו שולחים את הכביסה למכבסה חיצונית".

כבעבודות קודמות שלה, כנעני פרמה את המפית למרכיביה. "פרימה של המפית למרכיביה, חוטי השתי וחוטי הערב, מאפשרת מבט פנימה, כמו צילום רנטגן שתמיד מגלה לנו משהו שלא ידענו קודם. כל חוט הוא כמו תא יחיד, נושא איתו זיכרון ותכונות, פגמים ומעלות, היוצרים ביחד את השלם הישן-חדש. הפרימה מרווחת את המארג הצפוף, ומקלה מעט את התחושה המעיקה של חדר הטיפולים".

כשם שגופנו נושא סימנים פיזיים המעידים על מקרים שהיו, שישנם וכאלה העתידים להיות, כך הנעל שמציגות טליה מוקמל ואנוק יוסבשוילי בעבודה "סיגנליסמה"מסמלת תהליכים מקבילים: האחד בונה – המונע מיכולות החומר, המיומנויותיו של היוצר ועבודת ידו, והשני הורס – והוא תולדה של "באגים", כשלים במערכות ממוחשבות. ביחד הם יוצרים תהליך עיצובי טבעי, המתגלם בנעל שמראה הסופי נקבע על-ידי אותם רגעים בלתי נשלטים בתהליך יצירתה.

בדומה ל"סיגנליסמה" גם "ללא כותרת", עבודתם של אביחי מזרחי, חגית חזן וניל ננר, שלושתם סטודנטים במסלול "אודות עיצוב", עוסקת גם היא בתהליכי עיצוב בהם יכולת השליטה בתוצאה הסופית מוגבלת ומחשבות על אלגוריתמים. השינויים שעוברות יריעות בדים שנטבלו בתחתיתן בצבע במשך התערוכה, מעלים מושבות על זמן חיינו הקצוב, הזדקנות, הידבקות במחלה או התפשטותה של מחלה. נשאלת השאלה האם הדיו צובע את הבד הנקי או מכתים אותו?

מורן סנדרוביץ' מחפשת בעבודותיה אחר דרכי ביטוי לקו התפר שבין האני, למעטפת העור בתוכה הוא שוכן. עבודתיה מייצרות היפוך בין הפנים לחוץ. המעטפת החיצונית מבטאת את ההיסטוריה הפנימית של הנפש, על פציעה ועל הגודש התמידי בו היא מתקיימת. האובייקטים הפיסוליים מדמים שכבות גיאולוגיות של זמן, כמו מפגשים בין עבר עתיק לבין קיום עכשווי פועם. ממד הנשימה מתקיים בתוך הנוכחות הפרפורמטיבית של האמנות שהיא מייצרת.

אצרו את "תערוכה לא מדבקת": מיקה אורסתיו, תמרה בן ארצי, הדר גורליק, אור גלס, רונה זינגר, אנה כרמי, סתיו מנדלבאום, איילה צור ואבישג שטרנגולד, ומשתתפים בה: יואב אדמוני, אורי אלישר, יעל ארליכמן, פרופ' חנן דה לנגה, דניאלה זילברשטיין, טליה טוקטלי, פרופ' עזרי טרזי וד"ר אייל טרזי, יובל יאירי, גלי כנעני, אריאל לאביאן, יעל ליבנה, גרגורי לרין, הילהלולולינפרחכפרבירעים, מיה מוצ'בסקי פרנס, טליה מוקמל ואנוק יוסבשוילי, חגית חזן אביחי מזרחי וניל ננר, מורן סנדרוביץ', תומר ספיר, ענבר פרים, אמיר צובל, סלי קריסטל קרמברג, דניאלה שריה וגלית שבו.

 

בירה וגלריה – פאנל יוצרים ב"תערוכה לא מדבקת" בהנחיית מיה דבש | יום שישי 1.7.2016 בשעה 12:30, הגלריה המרכזית הגלריה המרכזית, בית הנסן, רח׳ גדליהו אלון 14, ירושלים | משתתפים: אורי אלישר, יואב אדמוני, יעל ארליכמן וגלית שבו | שעות פעילות הגלריה: שעות פעילות: א׳-ה׳ 10:00−18:00, ו׳ 10:00-14:00 | נעילה: יום שישי 8.7.16 | הכניסה חופשית

 

דרמיס, אמיר צובל

דרמיס, אמיר צובל. צילומים: דור קדמי

את מצור את, טליה טוקטלי, תקריב

את מצור את, טליה טוקטלי, פרט

את מצור את, טליה טוקטלי, פרט

את מצור את, טליה טוקטלי, פרט

 

שן בינה, עזרי ואייל טרזי

שן בינה, עזרי ואייל טרזי

שן בינה, עזרי טרזי, אייל טרזי, תקריב

שן בינה

יעל לבנה, התקלפות

יעל לבנה, התקלפות

מפית טיפולים, גלי כנעני, פרט

מפית טיפולים, גלי כנעני, פרט

אביחי מזרחי, חגית חזן וניל ננר

ללא כותרת. אביחי מזרחי, חגית חזן וניל ננר

עצם בגרון, גלית שבו

עצם בגרון, גלית שבו

עצם בגרון, גלית שבו, פרט ירוק

עצם בגרון, פרט

עצם בגרון, גלית שבו

עצם בגרון, פרט

עצם בגרון, גלית שבו, פרט כתום

עצם בגרון, פרט

טליה מוקמל ואנוק יוסבשוילי, סיגנליסמה

טליה מוקמל ואנוק יוסבשוילי, סיגנליסמה

 

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.