My Digital. הקראפט החדש

כולם מדברים על הקראפט בכלל ועל הקראפט החדש בפרט. אז מה קורה אצלנו (וגם אצל אחרים)? הנה הצצה ל"הקראפט החדש" שאצרה יעל אילת ון אסן בגלריה ויטרינה ב-HIT

 

בסוף השבוע תיסגר בגלריה ויטרינה התערוכה "הקראפט החדש" שאצרה יעל אילת ון אסן, ובבית בנימיני תיפתח "קרפט ישן, קרפט חדש" שאצרה שלומית באומן. לא הספקתם להגיע לראשונה? הנה הטקסט שכתבה ון אסן על התערוכה. רוצים טעימה מהשנייה? הקליקו כאן.

 

הקראפט החדש. יעל אילת ון אסן

משמעותם של החפצים הסובבים אותנו בחיינו נגזרת ממה שאנחנו עושים בעולם מתוך מה שאנחנו מוצאים בו – האופן שבו אנו מסוגלים לנהל ולהסדיר אותו בכפוף לצרכינו ולמטרותינו. כך אנו מתמודדים עם העולם שבו אנחנו לכודים, יותר מאשר שולטים בו. כך אנו מתנהלים מול גודש התחושות, התנודות, התנועות והעוצמות – המכוננות לא רק את העולם, כי אם גם את עצמן[1]  לקראפט, כאופן ייחודי של יצירת חפצים. אלה הן משמעויות החורגות מעבר לערך השימוש ולתהליכי הייצור של החפצים והן משפיעות על עמדתנו ביחס לעולם, הן כאינדיבידואלים והן כחלק מהקהילה.

במופעיו המסורתיים מתבסס הקראפט על עבודה ידנית, הדורשת מיומנות רבה ולעיתים קרובות מתאפיינת בפעולה עמלנית. הוא מהווה מרכיב מרכזי בתרבות החומרית המסורתית, הכולאת ידע ייחודי של קהילה ומשמרת בדרך זו את זהותה. הקראפט הפך, במהלך השנים, לגורם משמעותי במאבק הנואש להישאר רלוונטי בעולם היפר-מתועש וביטוי לפעולה נגד השכחתם של מסורות ועולמות קודמים. בחברה המודרנית הוא מהווה תגובת-נגד לייצור התעשייתי הסדרתי, המבוסס על תהליכי מיכון ואוטומטיזציה, זה המַשיל מן החפץ את עקבותיו של האנושי, האישי, הייחודי והחד פעמי. עמדה זו הועצמה לאור תהליכי הגלובליזציה, שהובילו למחיקת צורות ביטוי שבהן קיימת התייחסות לזמן ולמקום מסוימים.

הקראפט החדש אינו מעמיד גישה נוסטלגית לעולם שנעלם. הטכנולוגיות החדשות מחליפות את פס הייצור המתועש ומטעינות אותו לעיתים באותן תכונות שבידלו אותו בעבר מן הקראפט המסורתי. שיטות הייצור החדשות מאפשרות את יצירתם של אובייקטים ייחודיים באמצעים טכנולוגיים. אובייקטים אלו הם על פי רוב תוצרים של מכונות ורובוטים, המדַמים אותה פעולה של ייצור "עמלני" שאפיינה בעבר את עבודת היד ואת המגע האנושי. באמצעות מכונות אלה מתאפשרים מנגנונים של ייצור יחידני (custom-made), שבהם האישי עובר מן המוען, המייצר את הפריטים הנותנים ביטוי ליכולותיו הייחודיות, אל הנמען, שעבורו מותאם המוצר. במקביל, במקום מגע היד האנושית נבחנות חלופות לייצוגו של הגוף היוצר באמצעות הקול, חום הגוף, התנועה, ואפילו המחשבה.

אך משמעויותיו של הקראפט החדש חורגות בהרבה מן השימושים בשיטות ותהליכי ייצור חדשים, ואפשר לראות בו הדהוד לתנועת ה"ארטס אנד קראפטס" במאה ה-19 כתנועה שהתמודדה עם הסדר החברתי הפוליטי החדש שנוצר בעקבות המהפכה התעשייתית. האמונה ביכולת האדם לשלוט על הטבע באמצעות כוח, שאפיינה את המהפכה התעשייתית, הביאה לעלייה מואצת בשימוש במשאבי הטבע ולייצור בהיקף ללא תקדים של מוצרי צריכה בעולם הקפיטליסטי שכונן בעקבותיה, ואשר הוביל למשבר הסביבתי הגדול שלו אנו עדים כיום. העשייה של הקראפט החדש מציעה חשיבה חדשה ביחס לזיקה בין האדם לסביבה בעולם, ולחיפוש אחר שימושים בחומרים מוכרים וחדשים, בחלקם ביולוגיים, המציעים דרכים חדשות לאינטראקציה בין האדם למרחב.

מקצוע העיצוב מושתת על אבחנה בין פעולת העיצוב לפעולת הייצור. הפרדה זו מקורה במסורת המודרניסטית, שלפיה שולט האדם על העולם החומרי באמצעות התבונה. היא מקבלת חיזוק נוסף בתפיסה שהשתרשה החל משנות ה-40 של המאה ה-20, שבבסיסה קדימות המידע על פני החומר. מקורה של תפיסה זו בפיתוח תורת המידע של שֶנוֹן ו-וויבֶר (Shannon and Weaver) ופיענוח הקוד הגנטי של האדם בידי פרנסיס קריק וג'יימס ווטסון ב-1953.[2] אך התפיסות החדשות של החומריות בעקבות פיתוחים מדעיים בתחומי הביולוגיה מבוססות על שבירת הדיכוטומיות המוכרות, ביניהן זו שבין החומר והמידע, והכרה באי-היכולת להפריד ביניהם. כך גם מתבסס הקראפט החדש על טשטוש הגבולות בין עיצוב ליצור (making) באמצעות הדיאלוג המתהווה בין היוצר (ה-maker), האובייקט, החומר והתהליך. עם קריסת האבחנה בין הגוף לתודעה, בין האובייקט לסובייקט ובין החומרי לרוחני, מהווה הקראפט אתגר למסגרת הקונספטואלית הדומיננטית של התרבות העכשווית.[3]

תופעות כמו "open design" או "הצרכן כיצרן", שהן תולדה של טכנולוגיות ההדפסה בתלת-מימד, מצליבות מחדש את פעולות העיצוב והייצור. תופעות אלו מחדשות את הרעיון של תנועת ה"ארטס אנד קראפטס" ביחס לייצור אישי בקנה-מידה ביתי ומבססות אותו על טכנולוגיות חדשות ומערכי תקשורת גלובליים. תנועת המייקרים המשתמשים בקוד פתוח מאמצת ומטמיעה מוצרים שעברו אינדיבידואציה באמצעות טכנולוגיות מידע ותקשורת. כך, באמצעות עשייה מבוזרת המחליפה את העשייה הריכוזית, ניתן מקום לחובבנים להיות סוכנים של שינוי. אך במהופך מן המנגנון של הייצור הפורדיסטי, המושתת על פירוק של תהליכי הייצור, הביזור בהקשר של העשייה הקראפטית במסגרת רשתות המייקרים הוא של השותפים ליצירה. המומחיות שבה החזיק איש הקראפט היחיד בעבר מוחזקת כיום בידי רבים החולקים אותה ביניהם.

אם הקראפט במאה ה-19 סימל את החזרה אל תהליכי העבודה הידניים כתגובת נגד לתהליכי התיעוש, אפשר לראות בקראפט החדש את החזרה אל החומר כתגובת נגד לווירטואליזציה המואצת של הקיום. בעוד שהטכנולוגיות החדשות הציעו מטאפורה רבת עוצמה של עולמות מקבילים – שבמסגרתה יכול המרחב הקיברנטי להשכיח את המציאות של החומריות הקונקרטית – אפשר לראות בקראפט החדש ביטוי לכמיהה האנושית להתחקות אחר התחושה המחודשת של הממשי. למרות שנכללים במסגרתו גם פרויקטים שבהם העשייה מוּחֶלֶת על מערכות דיגיטליות, הוא מציע ערכים הקשורים לקיום במרחב הממשי. הוא מאט תהליכים, ממזג, מייצב ומערב במקרים רבים את החושים. במסגרתו תהליך העשייה עצמו, בין אם באמצעות פעולה אנושית ובין אם באופן ההפעלה של המכונה, הוא הופך להיות, במקרים רבים, למשמעותי יותר מהתוצאה עצמה.

ככלל אפשר לראות ב"קראפט החדש" תוצר ישיר של טכנולוגיות המידע והמהפכה הדיגיטלית, וכן של ההכרה בתוצאותיו הסביבתיות ההרסניות של התיעוש בדורות האחרונים. הוא הפך לזירה יצירתית החותרת תחת החלוקות הדיכוטומיות שהציב המודרניזם בין האומן למעצב, בין הייצור ליצירה, בין החומר לאינטלקט – ולבחינה מחודשת של מערכת היחסים המסורתית בין האדם למכונה. איש הקראפט החדש הוא זה המותח את גבולות העיצוב, חוקר חומרים ותהליכי ייצור, ומקדם חשיבה מחודשת על הזיקה שבין האדם לסביבתו הפיזית ולחפצים המקיפים אותו. הוא מייצר פוטנציאל לפעולה בשדות החורגים מן המוכר והמסורתי, שבהם דווקא האיכויות הייחודיות של הקראפט הופכות למשמעותיות.

התערוכה כוללת עבודות של יוצרים מקומיים ובינלאומיים, העוסקים בסוגיות הנדונות כיום בעשייה בתחום, הממשיכות את ההיסטוריה ארוכת הטווח של מעורבות בשאלות סביבתיות, חברתיות ואתיות. רבות מן העבודות המוצגות חוקרות את מקורותיו של תהליך הייצור והיצירה של אובייקטים חומריים וּוִירטואליים תוך שהן מציעות בחלקן חלופות רדיקליות לעשייה הידנית שאפיינה את הקראפט המסורתי. בהיפוך מן הקראפט הישן היא מציעה לראות במכונה תוצר של טכנולוגיות המחשוב, מקור לכינונו של הייחודי והחד פעמי. זאת תוך העדפתם במקרים מסוימים של מנגנוני תלות הדדית ועשייה משותפת, הנמצאים בבסיס החשיבה של תנועת המייקרים, המהווה מרכיב מרכזי בהתהוותו של הקראפט החדש.

[1] Elizabeth Grosz, 2009. “The Thing”, in F. Candlin & R. Guins (eds.) The Object Reader. London and New York: Routledge. Pp. 125-128.

[2] קתרין היילס, "המצב של הווירטואליות". בתוך: יעל אילת ון-אסן (עורכת), תרבות דיגיטלית – וירטואליות, חברה ומידע. בני ברק: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2002, 168-127.

[3] Sudjic ,D., 2008, The Language of things. London: Penguin Books, pp. 167-216.

עוזרת אוצרות ומחקר: לימור שאשא, עיצוב חלל: הדס נור, עיצוב גרפי: קרן גוטליב. מנהל גלריה מחקרית: ד"ר דרור ק. לוי

 

 

עכשיו לדימויים, ואחריהם – על העבודות המוצגות בתערוכה.

 

 

על העבודות המוצגות בתערוכה: 

שילובה של עבודת הקראפט המסורתית עם טכנולוגיות ייצור חדשות היא הבסיס לרבות מן העבודות המוצגות בתערוכה. "סנשו" של בועז מנשרי פועל במסגרת מרחב העשייה של המייקרים. הוא משלב תהליכים מכניים וידניים, אנלוגיים ודיגיטליים. פעולתו מתבססת על המנגנון של הפנטוגרף הקלאסי, אך הוא משבש אותו כפתח לאפשרויות צורניות חדשות. הוא מייצר מערכת אנלוגית המדמה את מערכות המחשוב הפרמטריות וכן מהדהד את המדפסת התלת-ממדית, המושתתת על תהליכים דיגיטליים; בעבודת הטקסטיל של אריאל בלונדר ושירה שובל, repTiles, מהווה איור ידני נקודת מוצא לתכנון דיגיטלי פרמטרי וליצירתה של תבנית ויזואלית ממוחשבת המבוססת על גיאומטריה תלת ממדית. תבנית ויזואלית זו עוברת בשלב הסופי עיבוד ידני ותרגום צבעוני, המאזכר אומנות מסורתית נשית בדומה לרקמה ותחרה, חושפת עומק ועושר צבעוני והופכת את היריעה למשטח תלת-ממדי. בתהליך העבודה חוברים הקוד הממוחשב והקו לסדרת עבודות הבוחנת יצירת דימוי נושם ואורגני במסגרת הייצור הדיגיטלי; גם עבודתם של מקטגרט וקרישר, Local artifacts, משלבת בין עיצוב דיגיטלי ואמצעים מסורתיים של קראפט. בעבודה זאת מותאם רובוט תעשייתי לתהליך יצירתם של אובייקטים תלת-ממדיים מחול וחומרים מקומיים הנמצאים על פני הקרקע. חומרים אלו מהודקים זה לזה באמצעות הוספת שרף שמקורו בטבע. בניגוד לאופן שבו פועלות על פי רוב מדפסות תלת-ממדיות, שבהן שכבות של חומר מונחות זו על גבי זו, הזרוע הרובוטית פועלת על כל המרחב שבו מצוי החומר ו"מפסלת" את האובייקט בתוכו; עבודתם של תמרה אפרת, מורן מזרחי, וד״ר עמית צורן, Crafted Material, בוחנת את אפשרויות הפרשנות והשימוש העכשוויים ברקמת ה״סמוק״ המסורתית באמצעות כלים פרמטריים. בקולקציית התיקים המוצגת בתערוכה יש לכל פריט אופי ומראה משלו, המשקף את קבוצת הפרמטרים המרכיבים את הקוד הגנטי של תבנית הרקמה. תהליך עיצוב התיקים, שבו יש לכל תיק מופע ייחודי, מתבצע על ידי הטכנולוגיה עצמה, המאפשרת לעצב בכל פעם חפץ המתאים למטרות או העדפות ספציפיות.

 

עיסוק בסוגיות "ירוקות" מאפיין כמה עבודות המוצגות בתערוכה. Can City של Studio Swine הוא מתקן יציקה נייד, הממחזר פחיות אלומיניום שנמצאו ברחובות העיר סאו פאולו, באמצעות שימוש בשמן מפסולת ירקות המשמש כדלק בתהליך היציקה. פרויקט זה מציע לא רק את איסוף הפסולת מהרחובות, כי אם גם את המרתהּ לאובייקטים היכולים לחזור אל הרחוב ולשמש לצרכים שונים, כדוגמת כיסאות עבור המוכרים בדוכני המזון בשווקים בעיר. הן תבניות היציקה והן החול המהווה את המצע ליצירתן מקורם בפסולת עירונית; גם סדרת הכיסאות Full Grown של Gavin Munro נוצרים מתוך מחשבה ירוקה. בבסיס תהליך הייצור מצויה גישה המבוססת על שיתוף פעולה עם הטבע ולא התייחסות אליו כמשאב חיצוני. הכיסאות שאותם הוא יוצר אינם משתמשים בעץ כחומר גלם באופן המקובל, כי אם הם העץ עצמו, כך שבתהליך העשייה של הכיסא מוחלף תהליך עיבוד העץ כחומר גלם בתהליך גידולו. במסגרת התהליך, הנמשך כשש שנים, מעצבות מסגרות תומכות את אופן הגדילה של הכיסאות ואת צורתם הסופית; שרין זקן משתמשת גם היא בתהליכי הייצור באלמנטים מהטבע, אך עובדת בקנה מידה שונה. עבודתה, Eco-Couture, מבוססת על מחקרו של פרופ' אשל בן-יעקב ז"ל על מושבות חיידקי ה-Paenibacillaceae, שלהם יש תבניות התנהגות המושתתת על מערכת תקשורת מורכבת, הגורמת להם להתארגן בתבניות מרחביות ייחודיות בתוך מערכת אקולוגית מוכתבת. במסגרת העבודה מוצגים פריטי לבוש ואופנה שעליהם מוטבעות מושבות החיידקים כשהן צבועות.

הקשר לגוף הוא מרכיב מרכזי של הקראפט המסורתי, הבא לידי ביטוי בעבודה ידנית. את גופי התאורה של ירון אליאסי ניתן לראות כרישום בחלל בו הגוף לוקח חלק מרכזי. עבודות אלו הן פרי פיתוח של טכנולוגיה שאותה הוא מכנה "יציקה חופשית", המבוססת על כלים ומכונות לטיפול בחומר פלסטי שיצר בתנאים ביתיים. על המכונות המשמשות עבורו כלי רישום הוא מרכיב פיות שונות, הפולטות פלסטיק מומס. באמצעותן הוא משנה את עובי החומר והטקסטורה שלו ומייצר אובייקטים יחידניים; המרת הפעולה הידנית כבסיס לקראפט על ידי איבר אחר של הגוף האנושי נמצאת בבסיס שתי העבודות הבאות. מקור עבודתו של לוקס מייסון, Brain Wave Sofa, בתהליך מחשבתי המתאפשר בעזרת סריקה של גלי מוח באמצעות מכשיר EEG. תוכנת מחשב המנטרת את הפעילות העצבית במוח מציגה את המידע כדימוי תלת-ממדי. התוצר הממוחשב של סריקה זו נשלח למכונת CNC,  המעבדת את גלי המוח לקצף רך. זהו ריפרור הומוריסטי לפס הייצור הפוטוריסטי, שלפיו המעצב בעתיד רק "יעצום את עיניו" והמחשב יעשה את היתר כמהלך פונקציונלי. החומרים שמהם עשויה הספה מחוברים באופן ידני, מתוך כבוד לאופי המסורתי של הרהיט; גם עבודתו של François Brument היא בעלת מימד הומוריסטי. העבודה Vase#44 מתבססת על הדהוד ווקאלי הנוצר באמצעות דיבור המתורגם לקובץ תלת-ממדי. קבצי הקול "נוצקים" לתוך תבניות של אגרטלים באמצעות שימוש בטכנולוגיות מידול ממוחשבות והדפסה במדפסת תלת-מימד. כך נוצרת סדרה שבה לכל אחד מהפריטים אפיון ייחודי, שמקורו בתבניות הקול האנושיות. באמצעות מערכת מתווכת של חיישני סאונד, ומערכת אלגוריתמים הממירה את נתוני הסאונד לצורה במרחב, הופך הגוף לשותף ליצירה.

העיסוק בסדרה ובפרט היחיד הוא סוגיה הנדונה בעבודתה של יערה לנדאו כץ שיטה. תבנית. אובייקט. ייצורם של האגרטלים בתערוכה מתבסס על שיטה של תבניות מתחלפות ליציקות קרמיות, שפותחה בניסיון לשלב בין מנגנונים של שכפול ליצירת אובייקטים בעלי אפיונים ייחודיים. שיטה זו מקנה לאובייקטים מבניות ושפה חדשה, המאפשרת יצירת סדרות אובייקטים בעלי קומפוזיציה שונה ושפה צורנית אחידה. הבחירה לעצב סדרת אובייקטים נובעת מהרצון לחבר שפה צורנית שתקשור אובייקטים שונים מתחומים מקבילים; עבודתה של לילך שטיאט, לבנים ארוגות, פועלת בתחום האדריכלי ומחברת גם היא פרקטיקות מתחומים זרים. באמצעות שזירה ידנית של לבנים העשויות משקיות נילון תעשייתיות ממולאות אוויר היא יוצרת אלמנט אדריכלי בחלל, החוסם את הכניסה אל הגלריה. ביצירתו של הקיר מוחלפת הפעולה הפיזית הגברית של הערמת לבנים זו על גבי זו בפעולה נשית של אריגה ידנית, כאשר את החומר הקשיח והאוטם מחליף "אין חומר".

שלושת הפרויקטים הבאים הם בעלי אוריינטציה אמנותית. הפרויקט של יעל קורנשטיין, ובליבה חומה, משתמש בקראפט ככלי לאמירה פוליטית. הוא משלב תהליכים ידניים עם פרקטיקות של שכפול תעשייתי ומדמה ייצור שכבתי של מדפסות תלת-מימד, או לחלופין תהליכים של חריטה באמצעות מכונה. הוא מהווה נקודת מבט אישית, רגשית, על ירושלים המתאפשרת מתוך פעולות של פירוק והרכבה, חשיפה והסתרה, הגבהה והנמכה, המתקיימות בתהליך העבודה הידני אך בו בזמן משמשות כמטאפורות בעיסוק התוכני של העבודה; עבודת הווידאו של דנה גילרמן נוף עירוני עם נהר ורכבת היא רקמה על גבי גובלן וירטואלי של נתיבי איילון. באמצעות תוכנה של עיבוד וידאו ואפקטים מיוחדים היא רוקמת תך אחר תך צילום וידאו בן כשעתיים וחצי של התנועה כפי שהיא נגלית מעל נתיבי איילון. גילרמן בחרה בנוף אורבני, שבו זרימת המכוניות או אי יכולתן לנוע בשל עומס תנועה מחליפה את הזרימה הטבעית של המים שהיו בו במקור. הקראפט עובר כאן וירטואליזציה מוחלטת, אך הוא מדגים סוג של "עבודת יד" מסוג חדש, שאליה מוכפף האדם בעידן טכנולוגיות המידע; המתח הנוצר בין פרקטיקות הייצור המסורתיות והטכנולוגיות החדשות בבסיס מהפיכת המידע עומד במוקד העבודה Sewing, Data של נדב חזות, המתייחס אליו כמהלך עיצובי קונספטואלי. עירוב טכנולוגיות של תפירה עם אדריכלות מתאפשר במסגרת עבודה זו באמצעות מדיום שלישי – מכונת הרנטגן. סריקת מבנים מאפשרת תמונת מצב עדכנית שלהם, המהווה בסיס לפרוגרמות "תפורות" לדרכי פעולה והתערבויות מחודשות במבנה. העבודה המוצגת מתייחסת לבתי המלאכה ברחוב "שביל המפעל" שבדרום תל אביב, שהיוו בזמנו דגם למבני תעשייה ברוח המהפכה התעשייתית.