Big In Japan

How To, הפרויקט שהגו, אצרו והציגו ליאורה רוזין וניצן דבי עם בוגרי המחלקות לעיצוב בבצלאל בשבוע העיצוב של טוקיו, זכה במקום הראשון בתחרות בין בתי הספר הזרים לעיצוב. כבוד

תשע דרכים לקפל חולצה. דנה בן שלום. תשעה סרטונים מוצגים במקביל

תשע דרכים לקפל חולצה. דנה בן שלום

 

 

בילדותו, סיפר לאחרונה ג'וי איטו, ראש מעבדת המדיה ב-MIT, לעיתונאי המדע בעל הדוקטורט בפיזיקת הקוונטים מייקל ברוקס, נהג להסתובב במקום עבודתה של אמו, חברת ההיי-טק ECD, כשהוא מתבונן במוחות המבריקים בפעולה. סביבת העבודה שופעת המדענים עתירי הפרסים, מספר איטו, הייתה מגנט אינטלקטואלי שהיה קשה להינתק ממנו, ורק כוח השכנוע של מייסד החברה הצליח להשאיר אותו בבית הספר. בעידן האינטרנט, הוא מצהיר, מוסד בית הספר – שנועד למעשה להיות ספק כוח אדם צייתן-שיודע-לעמוד-בזמנים-בדייקנות-וניתן-לחזות-את-צעדיו-מראש למערך העבודה בעידן התעשייתי – חייב לעבור שינוי רדיקלי.

בלוג העיצוב הבריטי dezeen דיווח בשבוע שעבר על מפגש במוזיאון העיצוב בלונדון שבו אמר ג'ונתן אייבי, המעצב הראשי של אפל, כי הוא מתקשה לגייס עובדים צעירים, משום שבתי הספר לעיצוב נכשלים במשימתם ללמד את המעצבים-לעתיד לעצב מוצרים פיזיים. "רבים מהמעצבים שאנחנו מראיינים לא יודעים לעשות דברים, כי הסדנאות בבתי הספר לעיצוב יקרות, והמחשבים זולים. זה פשוט טראגי שאתה יכול להעביר ארבע שנים מהחיים שלך בללמוד לעצב חפצים תלת מימדיים מבלי לעשות אחד כזה".

שאלת היצירתיות, הלימוד והאופן האופטימלי להעברת ידע במאה ה-21 מעסיקה אנשי חינוך בכל העולם וגם אצלנו, והיא עומדת גם  בלבה של How To, התערוכה שיזמו, אצרו והציגו ליאורה רוזין וניצן דבי בשיתוף "בצלאל" בשבוע העיצוב של יפן. Tokyo Designer's Week הוא האירוע השנתי הגדול ביותר בתחומי העיצוב והאמנות באסיה, ופרויקט How To זכה במקום הראשון בתחרות בין בתי הספר הזרים לעיצוב, כשהבוגרים של בצלאל גברו בין היתר על אלה של אנגליה, צרפת, שוויץ, מקסיקו, קוריאה וטאיוון.

לאורך ההיסטוריה, מסבירות דבי ורוזין, עברו סודות העשייה של המלאכות הביתיות (קליעת סלים, השחזת סכין) והמיומנויות המקצועיות (ניפוח זכוכית, גילוף בעץ), מאב לבנו, מאם לבתה, מהאומן לשוליה. כישורים אלו נחשבו סוד מקצועי או קהילתי המחייב למידה שמערבת מפגש בין-אישי. מסורות מסוג זה הוחלפו אט אט בעידן התעשייתי מבוסס המכונות, ואת מקומה של שרשרת הידע המסורתי שעבר מפה לאוזן מדור לדור, תפסו בהדרגה תאגידי ענק שמנכסים לעצמם את סודות הייצור ושומרים עליהם מכל משמר כדי להבטיח בעלות בלעדית על הידע.

המדיה החדשה ואפשרויות השיתוף שמציעה רשת האינטרנט שוב הופכות את הגלגל, ומאפשרות לדרכים אלטרנטיביות המשתפות ידע לצמוח מחדש. הפלטפורמות החברתיות, ובראשן יוטיוב, הפכו למאגר אדיר של סרטוני הדרכה אישיים שמעלים גולשים מכל העולם, שבהם הם מסבירים כיצד לבצע משימות שונות ומשונות, פשוטות כמו מורכבות. התופעה התרבותית-חברתית החדשה-יחסית הזו, שבה מתגלים מחדש "סודות" האומנות והעיצוב, סקרנה את רוזין ודבי והולידה את How To.

"נושא הפרויקט", מסבירה רוזין, "הוא יו טיוב כפלטפורמה שמהווה ארכיון חי, דינמי ומשתנה, של סוגי מלאכות שונים. בין היתר יש כאן ביטוי לקסם שבלהציץ לתוך בתים פרטיים של אנשים – הצורך של אנשים לחשוף את הצד הפרטי של חייהם ומצד שני הצורך שלנו להציץ פנימה. אבל בעיקר יש בכל סרטוני ההדרכה האלה משהו שמדבר על העברה של ידע, על לימוד של חוכמת עשייה, וזה מתחבר בצורה פשוטה והגיונית אלינו, כבית ספר לעיצוב. גם אנחנו, מתוך האקדמיה, מתעסקים הרבה בשאלות האלה, שהן אתגר לכל מי שלמד ומלמד עיצוב: איך מעבירים ידע של עשייה שהיא בדרך כלל לא תורה סדורה וכתובה? האם הדרך הטובה להעברת הידע היא באמצעות התבוננות? האם באמצעות שינון? האם דרך חקירה אישית? באיזשהו אופן יו טיוב הוא סוג של תשובה. תשובה מודרנית, תשובה שמתעלמת מהיררכיות, תשובה שלפעמים חותרת תחת הרעיון של מורה ותלמיד כי כולם יכולים להיות מורים ותלמידים, תשובה מעניינת בעינינו".

 

נאום המעלית האמיץ, בייג'ינג וטוקיו 

 

את התואר הראשון בעיצוב סיימו רוזין באקדמיית איינדהובן ההולנדית, ודבי במכון הטכנולוגי חולון. הן נפגשו במסלול "אודות עיצוב" בתוכנית לתואר שני בעיצוב בבצלאל, וב-d-Vision, תוכנית החממה ההיסטורית של "כתר" למעצבים מצטיינים. בתום הלימודים נשארו ללמד באקדמיה, ובמקביל החלו לעבוד ביחד ופתחו את "סטודיו Bet". הפרויקט המשותף הראשון שלהן היה אוצרות ועיצוב התערוכה שהציגה "בצלאל" בשבוע העיצוב של מילנו 2012, "תבונת כפיים". את How To פיתחו מתוך העבודה על התערוכה "מעצבים פלוס עשר" שהתקיימה במוזיאון העיצוב חולון בשבוע העיצוב של העיר זמן קצר אחר כך, כעוזרותיה של גלית גאון, המנהלת האמנותית של המוזיאון. ארבעה חודשים מאוחר יותר הוא כבר הוצג בשבוע העיצוב הסיני.

איך הצלחתן להרים את הפרויקט כל כך מהר ולהגיע איתו לשבוע העיצוב של בייג'ינג?

"במוזיאון פגשנו את אריק צ'ן, אז המנהל האמנותי של שבוע העיצוב של בייג'ינג והיום מי שעומד בראש המוזיאון לעיצוב שיפתח ב-2015 בהונג קונג. עשינו את נאום המעלית הכי אמיץ שלנו – תפסנו אותו לשיחת מסדרון, וזרקנו את הרעיון שלנו. הוא התלהב והזמין אותנו להשתתף בשבוע העיצוב של בייג'ינג. ההזמנה הנדיבה כללה את עלויות ההפקה וחלל לתערוכה".

כך יצא פרויקט How To לדרך, וגם נכתב עליו ב-Xnet. דבי ורוזין הזמינו שמונה מעצבים ישראלים –  ביניהם עזרי טרזי, טל גור, חיים פרנס וסטודיו רדיש –  ושמונה מעצבים סיניים, להשתתף בתערוכה. כל אחד מהם בחר אחד משלושה סרטוני הדרכה שהציגו לו השתיים, ובהשראתו התבקש ליצור אובייקט חדש שיוצג בסרטון. אחד הסרטונים האהובים היה זה של טל גור, שבו הודגמה הדפסת חולצה גברית בעזרת פטיש להשטחת שניצלים. ההשראה לפרויקט – סרטון יפני שכותרתו "הדרך היפנית לקיפול חולצת טי" ושזכה, נכון להיום, ללמעלה משישה מיליון צפיות – נבחר גם כנקודת המוצא לגלגול הנוכחי של "האו טו".

הפעם הוזמן הפרויקט לשבוע המעצבים של טוקיו. עבור דבי זו הייתה הזמנה למגרש ביתי. בעקבות מילגת לימודי מחקר שקיבלה ממשרד החינוך היפני, בשנתיים האחרונות היא לומדת במחלקה למדעי העיצוב ב-Musashino Art University, מהמובילות שבאוניברסיטאות לעיצוב ואמנות ביפן, והתמזל מזלה, היא אומרת, להיות סטודנטית של פרופ' נאוטו פוקאסווה ופרופ' קניה הארה.

בגרסה הנוכחית ייצג How To את "בצלאל" בתחרות האקדמיות הזרות של שבוע העיצוב (Asian Creative Award), והציג עבודות של חמישה בוגרים טריים ובולטים מהמחלקות השונות. לרוזין ולדבי חברו דב גנשרוא, מעין לויצקי ולנה דובינסקי, שהנחו את הסטודנטים. לויצקי הייתה אמונה גם על העיצוב הגרפי, וגנשרוא לקח חלק בעיצוב התערוכה. "הפעם, מתוך רצון לייצר נקודה השוואתית, בחרנו לעבוד עם סרטון אחד, ולאפשר לכל בוגר מכל דיסציפלינה להגיב אליו מתוך הפרקטיקה שלו", הן אומרות. הסרטון הנבחר, כאמור, היה "איך מקפלים טי-שירט בדרך היפנית (או במינימום תנועות)", והקיפול היה לחוט המקשר בין העבודות, המבוססות כולן באופן כזה או אחר על פרויקטי הגמר של מעצביהן מהקיץ האחרון. אך בעוד הסרטון היפני מבקש להציג את התשובה הפשוטה, הקצרה, היעילה והעניינית ביותר שעונה על שאלת ה"איך מקפלים חולצה", סרטוני הסטודנטים של בצלאל הם קצה קצהו של תהליך חשיבה קונספטואלי מורכב, עמוק, חוקר, וספק אם מי מהצופים בהם יוכל להמשיך את המלאכה שאת סודותיה הם מבקשים לשתף. יותר משהם סרטוני הדרכה, הם הרהור על עצם תופעת סרטוני ההדרכה וגבולותיה.

 

כוריאוגרפיית ידיים מתוכננת בקפדנות

 

כשקיבלה את סרטון הקיפול היפני, מספרת דנה בן-שלום – בוגרת מצטיינת של המחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר והנציגה היחידה ב"האו טו" של מסלול "אודות עיצוב" בתוכנית לתואר שני בעיצוב בבצלאל – היא אמרה לעצמה: "'וואו זה נורא מרשים ומלהיב אולי, יש בזה קסם, אבל אני לעולם לא אקפל ככה טי שירט'. בעיניי יש בקיפול בגדים משהו שהוא מאוד קרוב לריטואל טקסי פרטי של אדם, והוא משתנה מאדם לאדם. הקיפול הוא תהליך, הוא מגוון וטומן בחובו תנועות גוף, מחוות ידיים, ליטוף. לעתים הוא עובר מדור לדור, לעיתים מבן זוג, לעתים הוא תוצר של אימפרוביזציה ומותאם לגודל של ארון או מדף. בעקבות התובנה הזו, שהיא אולי קצת רומנטית, חשבתי שמה שאני הייתי רוצה לתרום חזרה ליו טיוב לצורך העניין הזה הוא את הפעולות האנושיות האמיתיות שמאחורי קיפול טי-שירט. בניגוד לסרטון המקורי, שהוא מאוד מתודי, חסר פנים, מכניסטי – שיקוף של מה שנהיינו, של מה שאנו מאבדים בדרך, מראה לעולם תועלתני ההופך את כולנו לדומים יותר ואנושיים פחות – רציתי להחזיר למלאכה השגרתית, שלרוב אנחנו לא נותנים עליה את הדעת, את האלמנט האנושי".

בן-שלום התחילה במחקר אתנוגרפי קטן, וביקשה מכל מכריה שישלחו לה סרטונים שמדגימים איך הם מקפלים את הטי שירט שלהם. את עשרות הסרטונים שקיבלה בחזרה מיינה ל-20 טכניקות קיפול, מהן בחרה תשע. את הטי שירט הארכיטיפית, הטיפוסית, הקלאסית יצרה בן-שלום מחדש בחומרים ובטכניקות הלקוחים מהתרבות היפנית המסורתית, ואת החולצה שהתקבלה צבעה בטכניקות עתיקות בתשע דוגמאות שונות. תהליך הצביעה הפך כלי למיפוי והדגשת שלבי הקיפול השונים שבאים לידי ביטוי בתשעת הסרטונים. כל אחת מהדוגמאות מייצגת אופן קיפול שונה. אגב, את סרט המייקינג-אוף של החולצות אפשר – ומומלץ – לראות באתר הפרויקט.

בסרטון שהציגה בתערוכה, חיברה בן-שלום בין הסרטונים ששלחו לה חבריה לבין הדגמת טכניקות הקיפול השונות של תשע החולצות שעיצבה על-פיהם. כמו בכוריאוגרפיה מתוכננת בדייקנות, מקפלות הידיים של בן-שלום את החולצות, ותנועתן – נינוחה, איטית, מעוגלת, זורמת – היא ההיפך הגמור מתנועת ידיה של המקפלת בסרטון המקורי.

צלחתניים, כדור הקרמיקה "הנושם" של ערן ברבקוב, נבחר לפרויקט הגמר הצטיין של המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית השנה. ברבקוב, שביקש להתמודד עם המתח שבין דומם לחי, ובפוטנציאל החיים הטמון בחובם של הדוממים הסובבים אותנו, עיצב אובייקט המורכב מ-32 יחידות קרמיות שמותקנות על גוף אלסטי המאפשר התכווצות והתרחבות תוך שמירה על החיפוי המושלם. ב"האו טו", תחת הכותרת "איך לקפל קרמיקה" ערך ברבקוב הקבלה בין תנועות החולצה מסרטון ההדרכה היפני, היוצרות צורות גיאומטריות משתנות, לקיפול הצלחות הקרמיות המתבסס על צורתו הגיאומטרית של התריסרון (זה שמו של מצולע בעל 12 פאות).

גל בולקא עיצב בפרויקט הגמר שלו במחלקה לעיצוב תעשייתי כלי אוכל בהדפסה תלת מימדית מפולימר "זוכר". במגע עם לחות ורטיבות מתכווץ החומר הפלסטי ומחולל תנועה, וכשהלחות מתאדה והוא מתייבש – "זוכרים" הכלים את צורתם המקורית וחוזרים אליה. Quick friends מתבסס על עיקרון דומה. קיפול החולצה שבסרטון, הוא אומר, היה מבחינתו "מהלך קטן של קסם, טריק מהיר אשר כמעט ואינו דורש יד אדם". בפרויקט שלו בחר להתכתב עם אותו קסם באמצעות כרטיסי ברכה. כרטיס הברכה אינו נועד לקריאה ואינו מכיל מילים. "זהו כתב סתרים המתקפל עצמאית לכדי כל צורה, אותה מבקש השולח להעביר לנמען" . למעשה מדובר בכפיס עץ דקיק הנצבע בלכה במקומות אסטרטגיים, ובמגע עם מים הוא מתעורר לחיים ומתקפל לו באופן עצמאי לגמרי לצורה של ייצור פלאי ולא מוגדר.

A3, הפרויקט של יואב פרי מהמחלקה לתקשורת חזותית, מתרכז ביריעת נייר ריקה ונקייה, המקופלת לחצי, שוב ושוב – שישה קיפולים, עד שהיא מגיעה לגודל שממנו הדף אינו יכול להתקפל יותר – A9. הקיפול עצמו, מספר פרי, יכול להמשיך עד אינסוף, שכן  הפרופורציות של דף ה-A גזורות מחתך הזהב המתימטי הידוע. את פעולת הקיפול תיעד פרי בסדרת צילומים שהודפסה בשישה ספרי דפדוף. גודל הספרים הוא כגודל הקיפולים, וביחד הם משלימים זה את זה לגודל הדף המקורי. "הדפדוף בסדרת הספרונים", כותב פרי, "הופך לדרך תיעוד של פעולה 1:1 ומייצר זיכרון של השלם".

בפרויקט הגמר שלו במחלקה לתקשורת חזותית הציג איתן אלוא פרשנות מאוירת לתרגומו של דוד פרישמן לשלושה סיפורים של האחים גרים, וכל זה בפורמט חדשני המאחד בין פוסטר לספר: הפוסטר מתקפל לספר בגודל A5, וההיפך – שלושת הסיפורים המקופלים שכונסו במארז קרטון, נפרשים לפוסטר.  ב"האו טו" הציג אלוא את The Unfolded Book (הספר הנפרש), כשהוא מדגים כיצד ליצור את הקיפולים של הפורמט החדשני.

המפגש בין בצלאל ליפן, מסכמת רוזין, היה מאוד מרגש. "יפן היא אימפריית עיצוב, וזו הייתה הזדמנות מעניינת עבורנו להסתכל על העבודות שלנו בהקשר יותר רחב. לראות את סוג הנושאים שמעניינים אותנו לעומת הנושאים שעולים מהעבודות של בתי הספר האחרים. זה מייצר פרספקטיבה. הרבה מבקרים מקצועיים הגיעו אלינו, הייתה התפעלות מאוד גדולה מהעבודות, ואפילו הייתה התעניינות ברכישת כמה מהן".

לכתבה המקוצרת ב- Xnet

 

 

 

 

 

 

 

שניצל, העבודה של טל גור, 2012 How To. צילום ועריכה: נעם גור

 

איך לקפל חולצה בדרך היפנית, סרטון ההשראה לפרויקט של גור ולפרויקטים של How To 2014

 

דבי, רוזין וגנשרוא אחרי הזכייה במקום הראשון בתחרות האקדמיות הזרות

במקום הראשון. דבי, רוזין וגנשרוא אחרי הזכייה בתחרות האקדמיות הזרות

 

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *