6 אמנים, 6 פרויקטים

מוזיאון ישראל חוגג 50, והראשונה בתערוכות היובל היא 6 אמנים, 6 פרויקטים. אוצרי מחלקות האמנות של המוזיאון יצאו לשטח, בחנו ובחרו, והמרחק בין עבודת הסטודיו לתערוכה המוזיאלית התקצר

אורי גרשוני, אחוזה אנגלית. תצלום ציאנוטייפ בגוון כחול

אורי גרשוני, מתוך השעה הכחולה

 

מוזיאון ישראל ירושלים יציין בחודש מאי 50 שנה להיווסדו. הסנונית הראשונה בסדרת התערוכות שעורך המוזיאון לרגל שנת היובל היא "6 אמנים 6 פרויקטים" שנפתחת היום, ומורכבת משש תערוכות יחיד של אורי גרשוני, דנה לוי, טמיר ליכטברג, עדו מיכאלי, רועי קופר וגלעד רטמן.  ששת האמנים נבחרו לאחר עשרות ביקורי סטודיו שערכו אוצרי התערוכה – מירה לפידות, אמיתי מנדלסון, איה מירון ונעם גל – ומפגשים עם אמנים רבים, במטרה להכיר מקרוב את הפרויקטים החדשים שעליהם הם עובדים בתקופה זו. כל אחת מהתערוכות מציגה פרויקט חדש שטרם הוצג לציבור, וכל אחד מהפרויקטים שנבחרו שונה באופן מובהק מרעהו. עם זאת ביחד הם נותנים פרספקטיבה ייחודית על העשייה האמנותית העכשווית בישראל. בבסיס התערוכה עומד היעד של קיצור המרחק בין הסטודיו בו פועל האמן לבין תערוכה במוזיאון, במטרה לאפשר לציבור הרחב לראות אמנות שזה מקרוב נוצרה, במחשבה שאמנות כזאת במיטבה משקפת את רוח זמנה אך בה-בעת גם חוצה זמנים.

העבודות אינן מוזמנות ואינן מותאמות לנושא-על. העיקרון שהנחה את האוצרים היה לתת במה לנושאים שמעסיקים היום את האמנים בארץ, והתוצאה היא שש צורות ביטוי אמנותיות שונות ומובחנות. עם זאת, קווים משותפים – כגון נטיית האמנים לחרוג מעצמם ולערוך מחקר –  מתוחים בין כולן.

 

אורי גרשוני – אפולו ומנקה הארובות

אפולו ומנקה הארובות" הינו חלק ממסע של שנים בו עוקב אורי גרשוני – מהצלמים המוערכים והמעניינים הפועלים כיום בישראל – אחר ממציא הצילום וויליאם הנרי פוקס טאלבוט.

שלושה פרקים למסע זה: בתחילה יצא גרשוני לביקור באחוזת הקיץ של טאלבוט, בכפר לאקוק באנגליה, שם סייר עם מצלמת נקב ויצר סדרה של תצלומים אפורים ומסתוריים בשם "השמש של אתמול"; לאחר מכן יצא גרשוני לסיור וירטואלי בכפר לאקוק באמצעות Google Street View, צילם את מסך המחשב שלו, והדפיס את הדימויים על נייר בשיטת ציאנוטייפ – מן הטכניקות הידועות של ראשית הצילום ובה נוצרות תמונות כחלחלות וציוריות. בפרק השלישי גרשוני כבר אינו מבקר בלאקוק אלא פונה לחקירה אישית-פנימית של היחס שבין האמן לגופו, תוך שהוא מטביע את אצבעותיו ונוזלי גופו על גבי נייר צילום.

התערוכה מזמינה את הצופה לסיור לא רגיל במחוזות ההיסטוריים והפואטיים של הצילום.

 

אורי גרשוני, בלי כותרת. השעה הכחולה, 2014, אוסף האומן באדיבות האמן וגלריה שלוש, תל-אביב

אורי גרשוני, בלי כותרת. השעה הכחולה, 2014

אורי גרשוני. דרך כפרית עם עצי שלכת משני צדדיה. תצלום ציאנוטייפ בגוון כחול

אורי גרשוני, מתוך השעה הכחולה

 

גלעד רטמן – חמש להקות מרומניה

נקודת המוצא של המיצב "חמש להקות מרומניה" של האמן גלעד רטמן היא סצנת הרוק הכבד במזרח אירופה בשנות ה-80, שייצגה את ערכי החופש והשחרור של המערב לעומת הקומוניזם, ושהגיעה לשיאה בהופעה של הלהקה האמריקאית מטאליקה שנערכה במוסקבה ב-1991.

רטמן בדק את סצנת הרוק הכבד דווקא בחצר האחורית של הגוש הסובייטי, ברומניה, ומצא שם להקות שעדיין מבקשות להתחבר עם המערב אך גם רואות ברוק הכבד אמצעי לביטוי אישי. הוא יצר קשר עם חמש להקות כאלה, כינס אותן באזור פתוח ליד בוקרשט, ושם, בהנחייתו, קברו חבריהן את המגברים שלהם בבור גדול, ולאחר שכיסו אותם באדמה ניגנו בו-זמנית את שיריהם. התוצאה היא מופע סוריאליסטי, בליל של צלילי גיטרות, תופים ושירה מעוותים שבקעו מן האדמה. המיצב הכולל, שהוא מערך חזותי וקולי שלם, מכה בצופה בכמה רמות של תודעה.

 

גלעד רטמן, חמש להקות מרומניה, 2015-2011 מיצב וידאו, 14 דק'

גלעד רטמן, חמש להקות מרומניה, 2015-2011, מיצב וידאו, 14 דק'

גלעד רטמן. חברי הלהקות יושבים על ערימת הבוץ שבה קברו את מגבריהם

גלעד רטמן מתוך חמש להקות מרומניה

חמש להקות מרומניה. חמש הלהקות מנגנות כשהמגברים הקבורים באדמה במרכז

חמש להקות מרומניה. המגברים הקבורים באדמה במרכז

 

עידו מיכאלי – שטיח בנק הפועלים

אל שטיח "בנק הפועלים"- שטיח קיר ארוג ביד בגודל של 250/320 ס"מ – כינס עידו מיכאלי כמאה דימויים איקוניים מבנק הדימויים הישראלי המופיע בשטרות כסף, מטבעות, בולים, כרזות סוציאליסטיות, סמלי ערים, סמלי חילות צה"ל, פריטים ארכיאולוגיים, שטיחי בצלאל, איורים לכתבי יד ידועים ועוד. מיכאלי מיקם את הדימויים הללו בשטיח בהתאם למבנה ארכיטקטוני של בנק כאלגוריה למבנה החברתי, כשבתחתיתו מעמד הפועלים המוציאים מן הכח אל הפועל; מעליו מעמד הביניים, ובקומה העליונה מקבלי ההחלטות – הכלאות שיצר ממנהיגים ציוניים ומאחרים. את מתווה השטיח שהכין שלח מיכאלי לאריגה באפגניסטן. בשעטנז האידאולוגיות והתפיסות הסותרות הארוגות בשטיח, מתערבבים כתב ידם של היוצרים שעיצבו את הדימויים המצוטטים, כתב ידו של עידו מיכאלי, וזה של האורגים האפגניים, שמיכאלי מייחס להם משקל רב בשרשרת הארוכה של היצירה.

העבודה מלווה בסרט ווידאו המתעד את שלבי ההכנה מהסקיצה שהוכנה בארץ, דרך הרישום, ההכנה והאריגה באפגניסטן, ועד "עלייתו" של השטיח ארצה ומיקומו במוזיאון ישראל. כמו כן מציעה התערוכה אפליקציה אינטראקטיבית, מעין אנציקלופדיה של סמלים ישראליים, הכוללת מידע על מקורותיהם של 100 פרטים המופיעים בשטיח.

 

עידו מיכאלי, שטיח בנק הפועלים, 2013. צמר ומשי באריגת יד 250 X 320 ס"מ, נרכש בנדיבות קבוצת "כאן עכשיו" לרכישת אמנות ישראלית

עידו מיכאלי, שטיח בנק הפועלים, 2013. צמר ומשי באריגת יד 250 X 320 ס"מ

באפגניסטן. שטיח בנק הפועלים בעבודה

באפגניסטן. שטיח בנק הפועלים בעבודה

באפגניסטן. השטיח בעבודה

באפגניסטן. השטיח בעבודה

 

רועי קופר – חלום עזה

צלם הנופים הוותיק והמצליח, רועי קופר, חוזר אל נופי ילדותו ומבקש בפרויקט "חלום עזה"  לצלם את עזה, העיר שמעבר לשדה הראייה, מארבעת כיווני השמים. קופר החל את הפרויקט מספר חודשים לפני "צוק איתן", כשהוא ניצב מרחק קצר מעזה. מצפון וממזרחה צילם קופר במרחק קילומטרים ספורים מהעיר (המרחק שהותר לו) והשיג מבט פנורמי, כמעט פסטורלי, של נוף שדות ושמיים, ובין אלה לאלה קו דק של בתים, נראים ולא נראים. מאחר שכוחות הביטחון לא התירו גישה ממערב לעזה, הוא  ניסה, בהליכה דרומה על חוף זיקים תוך הטיה קיצונית של המצלמה, להשיג משהו מהים של עזה.

רק במהלך המלחמה התברר לקופר כי בעת עבודתו על הפרויקט התנהלו חיים סודיים מתחת לרגליו, עמוק באדמה, במנהרות שיצאו מעזה. בתום המלחמה שב רועי קופר אל הפרויקט ותיעד את השינויים שחלו – שוב אותם שדות, הפעם נטושים, ועננים, ועשן או אבק מיתמר באופק. במוזיאון ישראל תוצג סדרה מקוטעת של תצלומי צבע גדולי-ממדים, תלויים על קירות מבנה לא רבוע ולא שלם בתוך אחת הגלריות. המבקר יקיף את המבנה, תוך שהוא מחקה את ניסיונותיו של קופר להתבונן בעזה של היום, מבעד לתדמיתה ולדימוייה בשיח הציבורי הישראלי והעולמי.

 

רועי קופר, שדרות 2014. הזרקת דיו באדיבות האמן

רועי קופר, שדרות 2014

רועי קופר, מפלסים, ללא תאריך. הזרקת דיו באדיבות האמן

רועי קופר, מפלסים, ללא תאריך

רועי קופר, זיקים 2014. הזרקת דיו באדיבות האמן

רועי קופר, זיקים 2014

 

דנה לוי – ספרות של סופות

במיצב הווידאו "ספרות של סופות" מאתגרת האמנית הצעירה דנה לוי את היחסים שבין אמנות לסביבה. את סופות ההוריקן האחרונות במזרח ארצות הברית חוותה לוי על בשרה, ומאז היא מחפשת את מקומה שלה, ושל האמנות בכלל, בהדגשת הזיקה שבין מפגע סביבתי להיסטוריה פוליטית. במיצב מופיעים דפי מגזין לעיצוב הבית משנות ה-30 של המאה שעברה המראים ריהוט מודרניסטי נקי ומוקפד, שלפתע מופרע על-ידי סופה בדיונית, המוקרנת על הדפים ומנפישה, בעזרת חומרים האסופים מרשת האינטרנט, את האסון הטמון כבר בבית.

בהמשך, מבקרת לוי בפארק הלאומי אברגליידס שבפלורידה, בשטחי ביצות שכבר יובשו בעבר לצרכי בנייה, התגלו כבלתי-ניתנים למגורים, והוצפו-מחדש בניסיון להשיב אליהם את החי והצומח שאבדו. לסיפור הזה גרסאות מקומיות ברחבי העולם, כולל בישראל, כידוע. כיום האיזור נתון שוב לפעילות קידוח וכריית משאבים שונים המזהמת את המים, האוויר והאדמה, באופן המשפיע על בריאות התושבים. לוי יוצאת בשעת לילה אל הסבך הלח, רוחש החרקים, ומקרינה עליו זיקוקין די נור ורעשים תעשייתיים שהיא אינה "מייצרת" אלא אוספת ברשת האינטרנט. הטבע, מתפרק לנגד עינינו במפגן ראווה עגום, והשאלה "היכן זה?" הופכת חשובה פחות מן השאלה "היכן נמצאים אנחנו, הצופים?". לוי מסמנת לנו כי סופות, כמו כל מפגע סביבתי אחר, אינן פשוט נוצרות – הן נכתבות, ויש להן סיפור, שרק בקריאתו-מחדש, נוכל להבין את סיפורו של המקום שבו אנו חיים.

 

דנה לוי, ספרות של סופות 2014. מיצב; הקרנת וידאו והזרקת דיו. אוסף האמנית וגלריה ברוורמן, תל-אביב

דנה לוי, ספרות של סופות 2014. מיצב; הקרנת וידאו והזרקת דיו

דנה לוי, מתוך ספרות של סופות 2014

דנה לוי, מתוך ספרות של סופות 2014

דנה לוי, אוורגליידס 2014.  הקרנת וידאו, אוסף האמנית וגלריה ברוורמן, תל-אביב

דנה לוי, אוורגליידס 2014, הקרנת וידאו

 

טמיר ליכטנברג – עסקת חבילה

לקראת תשרי תשע"ד החל טמיר ליכטנברג להציע לאספנים את "עסקת חבילה": כל אחד מהם ישלם לו מראש תשלום חודשי אחד בגובה השכר הממוצע במשק לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (כ-9,000 ש"ח), ואילו הוא יתן בתמורה חתול בשק – תוצרים עלומים שיאסוף באותו חודש אל החבילה שקנו.

"עסקת חבילה" היא מעין משחק פרנסה: מסגרת עבודה קונספטואלית שמאפשרת לאמן לעבוד שנה שלמה ברצף נטול דאגות פרנסה ומתוך עמדה של חירות אמנותית. חוקי המשחק הזה משבשים את יסודות המערכת הכלכלית של עולם האמנות ושל יחסי אמן-אספן-מוזיאון. כאן, האמן אוסף את האספנים; האספנים – אחד מהם הוא מוזיאון ישראל אשר רכש את חבילת חודש אייר – לא יודעים מה הם רוכשים; מחיר התוצרים השונים אחיד; האספנים יודעים שיש בידם חלק משלם שיתממש אולי רק בעת שיחברו את כל חלקיו לתצוגה; עבודת האמנות אינה מגולמת במוצר הסופי, אלא במכלול הפעולות שמובילות להיווצרותו; ומה שהתחיל כהתקשרות עסקית בין אמן לאספנים הופך לתערוכה במוזיאון מבלי שהמוזיאון ידע מראש מה יוצג בה.

בתום שנת תשע"ד, החבילות שנפתחו מציעות מבט אל היבול של כל אחד מחודשי שנת "עסקת חבילה": חלקיקי שיטוט, מחקר, כתיבה, צילום וביוגרפיה שנאספו. רבים מהם מציאוֹת ממציאוּת שנזרקה לרחוב והוגדרה חסרת ערך על-ידי אתוס שלם של החלפת ישן בחדש. מונע על ידי רצון עקרוני להטיל ספק ולחולל שינוי במציאות, עוקב ליכטנברג אחר סימנים שהתרבות משאירה אחריה, אוסף מרחבי האינטרנט ומהמרחב הממשי קולות מן העבר ומסרים מההווה ומציע לקרוא אותם בקריאה מחודשת וביקורתית או לפחות להתבונן בהם בעיניים פקוחות.

 

טמיר ליכטנברג, עסקת חבילה, 2013- 2014 עירוב טכניקות, מידות משתנות, באדיבות האמן

טמיר ליכטנברג, עסקת חבילה, 2013- 2014

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *