גשר על מים סוערים

מעצב ישראלי ומעצב ישראלי-בברלין פתחו בדיאלוג ויזואלי. את תוצריו הציגו הסטודנטים של מסלול "אודות עיצוב" בתואר השני בבצלאל ביריד העיצוב החדש והמעניין של ברלין

 

בארבעה במאי, ערב יום השואה, הושק יריד עיצוב חדש בברלין: state of Design, Berlin. לא עוד יריד קידום מכירות, מצהירים מנהליו, כי אם זירה להתמודדות עם הבעיות הלא פשוטות שעל סדר היום עולמי, הצגת כיווני מחשבה חדשים והחלפת דעות. "חמישה ימים של תערוכות עיצוב, אירועים פחות מסורתיים, מיצגים ברחבי העיר וכנס" מספרת גלית שבו, ראש "המסלול אודות עיצוב" בתוכנית לתואר שני בעיצוב של בצלאל. "התמה המרכזית השנה היא גבולות עיצוב, אלימות, משהו מכלום. נושאים שמבחינתנו הם חלק מה-DNA שלנו כמעצבים בישראל, וכאן הם מרגישים חדשים".

שתי תערוכות מוצגות כאן מישראל. "גשטאלט וגוועלד – על עיצוב ואלימות" שמציגה את השולחנות של עזרי טרזי והכלים של חיים פרנס מהתערוכה מחוז חפץ, את Blust, השרפרף של גיא משעלי שנוצר מפיצוץ מבוקר, ועבודות של רונן קדושין, שברלין היא עירו כבר שנים לא מעטות. התערוכה השנייה היא Jerusalem Berlin Bridge, שבה נחשפו לראשונה תוצריה הטריים של מעבדת העיצוב שמעבירות גלית שבו ודנה בן-שלום בתוכנית לתואר שני בעיצוב של בצלאל.

בתחילת הסימסטר הנוכחי ביקשו שבו ובן-שלום מכל אחד מהסטודנטים ליצור קשר עם יוצר ישראלי שחי בברלין בשנים האחרונות, ומשם להתחיל דיאלוג יצירתי משותף. בלי הנחיה מגבוה, בלי תנאים מוקדמים, הכל פתוח והרשות נתונה. כל זוג יוצרים, ישראלי וישראלי-בברלין, הוזמן להתמסר בכל דרך שיבחר ובכל נושא שמעניין אותו, כשהוא מגדיר לעצמו את מסגרת הדיאלוג ואת חוקיה. "ומבין השורות התחילו לצוץ הדילמות – זהות ותרבות, זיכרונות, עזיבה ומשמעותה של העזיבה דווקא לברלין, הגירה ופליטות", מספרת שבו.

נגה חדד עבדה עם דידי כפיר. שתיהן מאיירות, שתיהן גדלו באותו קיבוץ שבו התגוררו סבתותיהן, שהגיעו לארץ מגרמניה. "ופתאום הסיפורים המשפחתיים והזיכרונות צפו ועלו. למשל שירי ילדות שסבתותיהן והמטפלת בבית הילדים היו שרות בגרמנית וכאן שרים אותם עד היום. הזיכרונות והשפה, במבט בן 40 שנה לאחור, מקבלים משמעות אחרת לגמרי".

"בין אביחי מזרחי, גילה גילה קפלן ועודד קורח עלו שאלות של שפה וילדים. הילדים של גילה ועודד שמדברים גרמנית שותפת לעומת ההורים שבקושי מבינים משהו, והילד של אביחי, שחוזר מהגן הדו- לשוני עם ערבית שוטפת ומלמד את הוריו מילים בערבית".

העבודה של רועי שכנאי ואבי בוכבוט, מעצב תעשייתי ומעצב גרפי, מדברת על מרחק פיזי ומרחק מנטלי, על המרחק בין יפו (שבה רועי גר) לברלין (שבה אבי גר), מספרת שבו. במבט ביקורתי ואירוני הציגו שכנאי ובוחבוט את מסלול ההליכה הקצר ביותר שסיפק להם גוגל בין שתי הערים, מסלול מופרך העובר בין היתר בלוב. שבו: "מי הולך היום ברגל? אף אחד לא יעשה את הדרך ברגל אלא אם הוא פליט. ואז אתה הולך את הדרך כולל הסכנות וחוסר ההיגיון. העבודה הזו מעלה למודעות את התחושה הכוזבת שלנו שאין מרחק, שאנחנו נמצאים בכל מקום כל הזמן, ושלכאורה אין הבדל בין יפו לברלין. אבל כשאתה מתחיל למדוד את המרחק בפועל, ובודק אותו פיזית גם מול חוסר ההיגיון של גוגל, שלא מתחשב באילוצים פוליטיים ולא אחרים, מתגלה האבסורד במלואו".

גל אזרזר, בוגר המחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל, בחר לעקוב אחר בניינים נטושים ומתחמים שנויים במחלוקת בעירו באר-שבע. "בפרויקט זה הוא הפעיל את אחיינו נוריאל אזר, שנמצא בברלין בשליחות המדינה, ופעל כשלוחה של גל, כשהוא אוסף עבורו דגימות חושיות ממתחמים נטושים ברחבי ברלין. התוצרים הסופיים של הפרויקט הם רמיקס של מבנים, תרבויות וסיטואציות המותכות לעבודות היברידיות – פוסטרים, וידאו וסאונד".

במרכז הדיאלוג בין המעצב התעשייתי דוד סוסנובסקי והמאיירת ואסתר מולר עלתה סוגיית החיבור והניתוק מהאקטואליה. "בעוד שדוד דיבר על ההתמכרות דרך הווריד למה שקורה כאן ועכשיו, אסתר דיברה על הבחירה שלה להתנתק, לברוח מהחדשות והדיבור על פוליטיקה. עם מסקנה כשגם כאשר אתה בורח לכאן, לברלין, וחושב שהתנתקת, דילמות חדשות צפות, ולא הכל פשוט כפי שזה אולי נראה מרחוק".

לירון פרץ ותום ביכר למדו בחוג לעיצוב תעשייתי מכליל בהדסה. עם סיום הלימודים ביכר עבר לברלין. "הם התחילו לשוטט כל אחד בעיר שלו, ולתעד פוסטרים ברחבי העיר, ולשלוח את הפוסטרים זה לזה. לירון הירושלמית צילמה הרבה פשקווילים במאה שערים, ותום צילם הרבה פרסומות להופעות ותערוכות בברלין. הפוסטר כאמצעי תקשורת מאוד ותיק ופלטפורמה להבעת דעה הפך לחומר הגלם שלהם, שממנו הם יצרו כרזות שהן מין גימיק של הפוסטרים המקוריים. כל פוסטר מציג קטעי מידע מהפוסטרים המקוריים, שבעבודה המזכירה קולאז' שודכו זה לזה בחזרה לפורמט של פוסטר. העברית והגרמנית והמסרים השונים מירושלים ומברלין השתלבו בהרמוניה מפתיעה והתערבלו למסר חדש".

אולה ברנר ואביטל גלוברמן לא הכירו לפני הפרויקט. ברנר מרצה במחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית בבצלאל, וגלוברמן מגיעה מתחום השירה. "הדיאלוג ביניהן דיבר על מקומות שמזכירים מקומות אחרים. אולה הסתובבה בירושלים וצילמה פינות שהזכירו לה את עיר הולדתה ברוסיה, ואביטל צילמה פינות ברלינאיות שהזכירו לה פינות אהובות בתל-אביב".

גם אריאל לביאן ויוהנה ניסנבוים לא הכירו לפני הפרויקט. הוא בוגר המחלקה לצורפות ואופנה בבצלאל, היא עלתה לישראל מדרום אמריקה, סיימה תואר ראשון בעיצוב תעשייתי בבצלאל ועברה לברלין. הדיאלוג ביניהם התקיים דרך חפצי יומיום קטנים שאספו, צילמו ושלחו זה לזה: שקיק תה, קליפת לימון, טבליות נגד צינון, זר רוזמרין, כרטיס להופעה. אלו קובצו סביב נושא נבחר (משפחה, חורף, רוטינה, טבע, אדום) ונסגרו בקופסה עד למועד שנקבע מראש שבו נפתחו בו זמנית, והיו לחומרי גלם שעוצבו לתכשיטים וחפצי נוי קטנים. באופן הזה קיוו לביאן וניסנבוים לערוך היכרות אישית על אף המרחק, וזו אכן התפתחה לחברות.

נקודת המוצא של ניל ננר, מעצב תעשייתי ומרצה בשנקר, התחילה בדיאלוג עם רונן קדושין, אבל המשיכה במסע אישי בתגובה לשתיים מעבודותיו של של המעצב הישראלי שקבע את מושבו בברלין לפני שנים רבות: מתלה מעילים שעמודו הוא כעמודי הגדרות המקיפות את מחנה ההשמדה אושוויץ, וקערת פירות שצורתה כטלאי צהוב. בעבודה שלו חופר ננר בזיכרונות המשפחתיים, בסיפורים, במיתוסים. "רונן מתעסק עם דימויים של המיתולוגיות הלאומיות, ואני בחרתי לעשות מיקס של המיתולוגיות הלאומית עם המיתולוגיות המשפחתיות. לקחתי את הסיפורים המשפחתיים, ועיצבתי להם סמלים שהם סוג של ערבובים. אז אם סבא שלי הלך להילחם עם אחיו במלחמת העצמאות ברגע שהגיעו עם אוניית המעפילים שלהם לארץ, לקחתי תמונה שלהם מעמדת המרגמה בהרי ירושלים, והלבשתי להם חגורות הצלה אדומות, שהן סימן ההיכר של הפליטים הסוריים שגונבים את הגבול בסירות לא סירות. בעבודה אחרת הוספתי לצילום עדכני של סירת פליטים את הסמל של מלחמת העצמאות, כי אבי ואחיו היו פליטים. ערבבתי בין האקטואליה דהיום והסיפור האישי דאז.

"עבודת הפרפרים מתייחסת לאוסף הפרפרים שהיה לאבי. אחרי מלחמת העצמאות סבי הקים את קולנוע אורות – בית הקולנוע הראשון בבאר שבע, ויום אחד הוא הביא לנו תוכי. ג'קו אפור. בעבודה הזו חיברתי בין המיתוס המשפחתי של סבא כלוחם שניצל וברח מהשבי ושרד את השואה לבין הסיפור הפרטי של התוכי – והפכתי את דימוי התוכי לסיכת מדים של הנשר הנאצי".