מהו פרס בתרבות העכשווית שאלו איתי לניאדו, שירה קרת והדס שלם את אחיהם המעצבים. התשובות משרטטות לקסיקון ויזואלי-סימבולי, עדכני וביקורתי של חפצי ניצחון
מסטיקי צל"ש, ליאורה רוזין. צילומים: איה וינד
למוזיאון העיצוב בלונדון יש את ה-DESIGN MUSEUM TANK, הקופסה השקופה על גדות התמזה המשמשת כחלל תצוגה פתוח 24 שעות ביממה שבעה ימים בשבוע; במוזיאון תל-אביב נקבעה ויטרינת תצוגה בקיר המערבי הפונה לפארק גולדה; בחמישי הקרוב ישיק "סלמה 60" – משכנה התל-אביבי של התוכנית לתואר שני באמנות של בצלאל – את "חזית", גלריית ויטרינה חדשה בחזית הבניין. ובאותו יום תיפתח "תערוכת נושא פרסים" שאוצרים איתי לניאדו, שירה קרת והדס שלם, ותוצג אף היא בוויטרינה – זו של גלריה תיאטרון החנות, ברחוב העלייה 31 בתל-אביב.
הרעיון לתצוגה בוויטרינה נולד בקיץ האחרון, בביקור של קרת ולניאדו ב-V&A, מוזיאון העיצוב הלונדוני הוותיק שנקרא על שם המלכה ויקטוריה ובעלה אלברט, אל מול תיבות הזכוכית המציגות את אוספיו הרבים. התיבות השקופות עמוסות שכיות החמדה הזכירו לקרת וללניאדו את חדרי הפלאות ההיסטוריים.
המחשבה על "פרס" (Trophy) בראייה היסטורית וארכיאולוגית ומשמעותו בתרבות היום מעסיקה את לניאדו, קרת ושלם כבר מספר שנים, ועם הזמן הבשיל הרצון להציג את נקודות מבטם של מעצבים שונים לתמת הפרסים, מתוך ניסיון להרכיב לקסיקון ויזואלי-סימבולי עדכני וביקורתי של חפצי ניצחון. מהו פרס בתרבות העכשווית, הם שואלים. כיצד ערכים כמו כבוד וגאווה משתקפים באובייקט? איך חפץ מצליח להיות סמל, לספר סיפור ולשמר זיכרון? מהו המקום שבו צחובוי ויוון הקלאסית נפגשים?
לניאדו, קרת ושלם פנו למעצבים שהם מעריכים ובמקביל הוציאו קול קורא. גלריה החנות התלהבה ושיתפה פעולה, וד"ר ברוך בליך, מהמחלקה להיסטוריה ותיאוריה בבצלאל, חיבר את הטקסט האוצרותי שמלווה את התערוכה – ומפורסם כאן, בהמשך, אחרי הצילומים.
כ-30 יוצרים משתתפים ב"תערוכת נושא פרסים", ורוב העבודות המוצגות בה עוצבו במיוחד עבורה. "אות כישלון לכולנו, תגובה למצבנו כאן היום, אוקטובר 2015, ישראלים וערבים, בני אדם, עיוורים", אומר חנן דה-לנגה על עבודתו "על העיוורון". "קצין ושלושה לוחמים מדובדבן קיבלו צל"ש על אי פגיעה באזרחים בגדה המערבית", צדה הידיעה בעיתון הארץ מחודש מאי 2009 את עינה של ליאורה רוזין. "מסטיקי צל"ש" היו התגובה שלה במסגרת הקורס ״הערות שוליים – פוליטיקה״ בהנחייתו של פרופ' דה-לנגה בתוכנית לתואר השני בבצלאל, במסלול אודות עיצוב באותה שנה. היום רוזין בעצמה מלמדת בתוכנית, אבל העבודה בת השש לא פחות רלוונטית. "אני מאמינה שהימנעות מהרג בני אדם היא מיומנות שעלינו לתרגל באופן קבוע ויום יומי ומציעה לתגמל התנהגות מסוג זה בהתאם", היא אומרת.
עבודה נוספת של רוזין מתייחסת לפרסי הציד שעיטרו בתי אצילים אירופיים לאורך מאות שנים. "הוויקיפדיה אומרת שציד הוא פעילות לתפיסה והריגת בעלי חיים בלתי מבויתים אשר אינם כלואים. הציד נעשה לרוב לשם ניצול בשרם, פרוותם, עורם או חלקים אחרים של בעלי החיים הניצודים אך לעתים גם לשם הנאתו של הצייד בלבד. הלקטת שבי טוענת להגנה עצמית. הציידת שבי חוגגת עליונות זמנית".
עזרי טרזי מחבר בין שני חפצים מן-המוכן: בקבוק זכוכית של נרגילה וחציו של אגרטל שהודפס בתלת מימד ונשאר מפרויקט של d-Vision (תוכנית ההתמחות של חברת "כתר"). "'ניצחון הנרגילה' הוא גביע ניצחון לחיבור בין היי-טק ללואו-טק, ולחיבור הכמעט בלתי אפשרי בין תרבויות מתנגשות: בין הטכנולוגיה הריקה מתרבות לבין מערך תרבותי מזרח תיכוני. מהצד האחד הנרגילה, המייצגת אורח חיים שליו ומתענג, השואף ונושף את החיים באיטיות, ומהצד השני הטכנולוגיה, המייצגת תרבות מהירה ומואצת, המאמצת וזורקת בסחרור הולך וגובה מבלי אפשרות לעצור ולהתענג. 'ניצחון הנרגילה' מאפשר ראייה חדשה על הפוטנציאל הקיים בהתמזגות התרבויות הללו לעתיד טוב יותר".
"דפנה" של סטודיו Reddish מסמלת בעזרת סיכות ראש את הניצחון על היומיום, ובועז ומיי קאהן מציגים את "כנסייה רוסית על כנפי נשרים" מסדרת "הרצל", שכל כליה עשויים ביציקה לתבניות שנוצרו על גבי צעצועי פלסטיק זולים מסביבת רחוב הרצל בתל-אביב תוך פירוק חלקיהם והרכבתם מחדש.
מהי גבורה במונחים מקומיים? מהי הוקרה? הצטיינות? את אלה מבקשת שלומית באמן לבחון בעבודה "הוקרה שבירה", ומסקנתה: "ההוקרה, ההצטיינות והפרס הם פיקציה ריקה ושבירה". אלינור פורטנוי בוחנת דווקא את האלמנטים החזותיים שמרכיבים גביעי ניצחון. הזכוכית, גורסת פורטנוי, היא חומר הלוכד את העין, וככזו היא אידיאלית לעיצוב גביעים ופרסים, שמטרתם המרכזית היא למשוך את העין, ובעקבות המבט לכבוש את תשומת לב המתבונן לזכייה.
רקע אדום, מסביר איתי לניאדו, מוענק לאותות החיילים המשרתים בשירות מבצעי. "אלו שהוכשרו לחתור למגע, להרוג ואף לעיתים להקריב את עצמם כדי לנצח. צבע הרקע כצבע הדם שעלול להישפך – דם האויב או דם החייל ומטרתו לסמן גיבור פוטנציאלי". בעבודה שלו, "אזרחות", "הוצא הרקע האדום מהקונטקסט הצבאי, והאזרח הישראלי הוא הגיבור הפוטנציאלי – העלול להרוג או להיהרג בכל רגע".
והרחק מהשטח הבוער, "פודיום 002" הוא אחד משלושה דימויים שצילם דב גנשרוא במסעות שערך בארמניה, איטליה והודו בין נופים דרמטיים אם כי כאלו שאינם מזוהים באופן מובהק. בעזרת מניפולציה שתל גנשרוא במרכז כל אחד מצילומי הנוף פודיום קלאסי, "דוכן מנצחים שאינו מסגיר בבירור מה ניכבש ומיהו הכובש, ציון דרך גיאומטרי שמזוהה על-ידינו ספק כמעשה-ידי אדם, ספק כתופעה אל-טבעית".
משתתפים: אביעד גיל ומיכל קורן, איתי לניאדו, אלינור פורטנוי, סטודיו בייקרי – גילי קוצ׳יק ורן אמיתי, גילי ברנע ואביגיל הופקינס, דב גנשרוא, דביבו, דנה בן-שלום, דפי רייס דורון, הדס שלם, הילה הראל, חיים פרנס, חנן דה לנגה, טל גור, יוליה צוקרמן, יונתן אסולין, ליאורה רוזין, נגה שמשון, נעם ליבנה, נעמה בן-משה, סטודיו קאהן, עזרי טרזי, קובי סיבוני, רון יוסף, רותי דה פריס, שלומית באומן, Reddish
אזרחות, איתי לניאדו
מתווה לגביע, אלינור פורטנוי
על העיוורון, חנן דה-לנגה
דפנה, סטודיו Reddish. (הדוגמנית והמוזה לניצחון היא אוריה הלל, צילום באדיבות Reddish)
פודיום 002, דב גנשרוא
הדס שלם
ליאורה רוזין
כנסייה רוסית על כנפי נשרים, סטודיו קאהן
ניצחון הנרגילה, עזרי טרזי. צילום באדיבות עזרי טרזי
הוקרה שבירה, שלומית באומן
סימבוליקה של פרס, או: פרס סימבולי, ד"ר ברוך בליך
מבין ההגדרות הרבות שניתנו לאדם – הומו-ספיינס (אדם-חושב), הומו-לודנס (אדם-משחק), הומ-פאבר (אדם-מייצר), הומו-רסיפרוקנס (אדם-גומל-הטובה), בולטת ההגדרה – הומו-סימבוליקוס (Homo-Symbolicus), המתייחסת אל האדם בתור יוצר סמלים בעלי זיקה ומשמעות למציאות בקרבה הוא חי. בניגוד לעולם בעלי החיים, האדם הוא בעל יכולת לחשוב על הדברים, לתאר אותם ולהציג אותם בדרכים ובאופנים שונים. המדע, הדת וכמובן האמנויות, מבוססים על סמלים, כך גם השפה הטבעית בה אנחנו מדברים. הסמלים מקיפים אותנו מכל עבר ונדמה, לפעמים, כדברי ז'אן בודריאר, שאיבדנו את הקשר הטבעי והמיידי שלנו עם הממשי.
***
סמל הוא בדרך כלל אובייקט או מושג מופשט אשר מייצג רעיון, מחשבה, זיכרון, או פעולה כלשהי של אדם פרטי או של קבוצה של אנשים. מבחינה מעשית הסמל יכול לתפקד בתור אנדרטה או דגל המציינים עבור קהילה כלשהי את זהותה ואת ההיסטוריה שלה. סמל יכול להיות גם צליל מוסיקאלי, סדרה של מילים (שירה, פרוזה), או אף פסל או ציור. אבל העיקרון של ההסמלה הוא אחד – "המרת הממשי בסימנים של הממשי"[1] על ידי החלפת המסומן (אירוע פרטי או קולקטיבי) במסמן המתאר ומתייחס אל הדבר המיוצג, אף שהוא איננו תמיד דומה או זהה לו. הדוגמא הראשונה של יוצר סמלים הוא האדם הקדמון, שצייר על קיר מערת מגוריו בעלי חיים, חפצים, כלי צייד, בני אדם וכו', לא בתור קישוט או אילוסטראציה, אלא כדי לספר לעצמו (ואולי גם לאחרים), על הישגיו, תשוקותיו ורצונותיו. מאוחר יותר סימלו הדתות בעזרת אביזרים איקוניים את תעודת הזהות שלהן ובתוך כך יצקו אל תוך ההיסטוריה של התרבות את הסגידה לסמל. המגן דויד, הצלב וחצי הסהר של הדתות המונותיאיסטיות צרבו את תודעתם של המאמינים וגיבשו את זהותם ואמונתם. בהמשך התפתחה התודעה הלאומית ובעקבותיה נוצרו סמלי המטבעות והדגלים, המייצגים את הטריטוריה ואת הרעיון של המדינה העצמאית. ספק אם נמצא חברה או תרבות שהתעלמו מהצורך הדטרמיניסטי ליצור סמלים וביטויים בעלי משמעות סמלית, בתור נרטיב קולקטיבי המספר על תולדותיה, זיכרונותיה והישגיה.
***
אחד מתופעותיה של ההסמלה הוא הפרס המוענק ליחידים או לקבוצות בתור גמול על הישג. גם כאן יכול הפרס להיות אובייקט, גביע למשל, או הוא יכול להיות כסף, כדוגמת פרס ישראל או פרס נובל. כך או אחרת, הפרס הוא מקרה מיוחד של הסמלה שכן הוא נועד לייצג ולבטא את הערכת החברה המעניקה אותו ובה בעת לטפוח על שכם עצמה שהנה חיים בקרבנו מדענים, ספורטאים ויוצרים בעלי מעוף וכישרון. זאת ועוד, בניגוד לסמלים הסטנדרטיים בהם מתקיים קשר אימננטי בין המסומן למסמן, כמו שטר כסף, דגל, ורוב הסמלים הלאומיים והדתיים; הפרס הוא סמל שרירותי והוא מזכיר במקצת את ההסמלה של המילים בשפה. מדוע מעניקים גביע לקבוצה המנצחת בספורט, כדור-רגל למשל, ובתחרויות ריצה מעניקים מדליה ולמה פרסים אחרים, כמו פרס ישראל או נובל, מסתכמים בסכום כסף. מהיכן נובעות הקונוונציות הללו, אם בכלל אפשר לשחזר את תולדותיהן לאורך ההיסטוריה האנושית. מה שברור הוא שלתעשיית הגמולים והפרסים היסטוריה ארוכה והיא מצאה את ביטוייה בכל המשטרים המוכרים לנו, כשלכולם מטרה אחת – להמריץ ולדרבן מצד אחד את הפרט לעוד ועוד מאמץ, ולהוכיר מצד שני את המאמץ, ההשקעה והמקוריות. ארון הגביעים והמדליות, כמו גם יתרת הזכות בבנק בעקבות קבלת פרס, מזכירים לנו כמה אנחנו טובים ומוצלחים; שפרצנו את מחסום הבינוניות וזכינו להגשים שיא.
***
התערוכה הנוכחית מבקשת לא רק להתייחס אל תופעת הפרסים והענקתם, אלא לשאול כיצד ממיר אובייקט סתמי את מעמדו והופך להיות לפרס המקפל בחובו את הגמול וההערכה ולצידו את הסיפור שהביא לקבלת הפרס. בדומה לטבלה המחזורית בכימיה, מבקשים אוצרי התערוכה ליצור סימולציה של פרסים, אמיתיים או מדומיינים, ולעמוד בתוך כך על התחביר העיצובי של הפרס. לשם השגת מטרה זו התבקשו מעצבים ואמנים ליצור פרס או גמול פרטי משל עצמם שייצג הישג ו/או זיכרון של אירוע או חוויה בגינה קיבלו או יקבלו פרס דימיוני כזה או אחר. המשתתפים התבקשו להציע פרשנות משלהם למה זה 'פרס' בתרבות העכשווית. חלקם יצרו פרסים מדומיינים וחלקם האחר של המשתתפים יצרו עבודות שאינן דווקא פרס במובן המלא של המילה, אך הן עושות שימוש בסדרה של דימויים שהמושג 'פרס' טבוע בהם.
החפצים בתערוכה נועדה לבדוק את הרבדים הרבים של המושג 'פרס' ולשרטט את גבולותיו; לשאול על הניראות של הפרס ובה בשעה לעמוד על הקשר בין הזיכרון למותג הפרס; להציג את הפרס באור ביקורתי ובה בשעה להציגו בתור תופעה שאין להימלט ממנה; האם פרס הוא מקור לגאווה, או הוא מקור לקנאה ומריבה ועד כמה אנחנו שבויים בתרבות הענקה וקבלת פרסים, ללא אפשרות להימלט מהם או לבטלם.
***
לא במקרה התערוכה מוצגת בחלון ראווה, שכן אנחנו חיים בחברה של ראווה, בה ניתנת "העדפה לדימוי על פני הדבר, להעתק על פני המקור, לייצוג על פני הממשות ולמראית העין על פני הישות".[2] פרסים הם חלון הראווה מבעדו אנחנו לומדים על הישגי הפרט, החברה והקהילה. הצגתם בפומבי – בארון הגביעים של קבוצת ספורט, בחדר מנהל בית הספר וכד', כמו גם אנדרטאות, פסלים ושערים במרחב הציבורי – נועדה להפגין כוח, עוצמה וחשיבות, וכל זאת תוך התעלמות והשכחה מודעת של הפעולה, או המעשה, שבגינם התקבלו הפרסים. הפרס ניצב תמיד בקידמת הבמה, בתור סמל המסתיר את חיבוטי הקבר הסיזיפיים והמתסכלים שקדמו להענקת הפרס. פרס הוא , אפוא, חפץ ללא ערך בפני עצמו כל עוד הוא מחליף מדעת את המקור ואת הממשי; פרס הוא סחורה על פיה אנחנו מודדים, לטוב או לרע, את ערכיה של החברה והתרבות.
בן ברוך בליך
היסטוריה ותיאוריה
בצלאל – אקדמיה לאמנות ועיצוב
[1] בודריאר, ז'., סימול קרות וסימולציה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תרגום: אריאלה אזולאי, עמ' 8
[2] לודוויג פויארבך, מבוא למהדורה השנייה של עיקרי הנצרות. מתוך: גי דבור, חברת הראווה, תרגום: דפנה רז, הוצאת בבל
"תערוכת נושא פרסים", גלריה תיאטרון החנות, העלייה 31 תל-אביב. פתיחה: חמישי, 29.10.15, שעה 20:00. פתוח 24 שעות ביממה. נעילה: 17.11.15
אולי יעניין אתכם גם...
נראה מעניין.
יצא "קול קורא"? אשמח לקבל קישור לקול הקורא הזה מכיוון אין ברשת שום זכר לאחד כזה (אלא אם כן "קול קורא" הוא כינוי לפנייה אישית של האוצרים לחבריהם ולמי שהם מוצאים "שמות גדולים" בעולם העיצוב שיביאו קהל).
"מכיוון שאין ברשת״*