לא משנה אם אתם חובבי מוזיקה אלקטרונית, קצרי רואי, פודיסטים, שוכרי דירה, אוהדי נוסטלגיה או אמנים אורבניים – עבור כולנו, כך נדמה, החוויה היא העיקר. הנה הצצה למבחר פרויקטי גמר. בוגרים 2017
אופק וסרמן מזער את הסמפלר למכשיר קטן, נייד, פשוט וחכם שמציע חוויה שאתם לא מכירים; תמר כנפי שלפה את קוצר הראייה ממגירות הבושה והמבוכה והציבה אותו במרכזה של הצהרה אופנתית נועזת; רז עומר הוציא לספה את האוויר כדי שאפשר יהיה לעבור איתה מדירה לדירה; כלי האוכל שעיצב אבי בן-שושן מבקשים להעצים את מעשה האכילה השגרתי ולטעון אותו בחוויה חושנית; טל ביטון פעלה לשדרג את מעמדה ה"נחות" של עיסת הנייר הממוחזר התעשייתית, ולהציבה כחומר הגלם המרכזי בעצובם הנחשק של שלושה מוצרי חשמל ביתיים; לירון שיליאן הלבישה את המאוורר, שעון הקיר והרמקול במאפיינים הצורניים של החפצים המקוריים שמהם צמחו והפתיעה באופן פעולתם; וינאי נבון בחן את מה שבתוך הקנקן, ליתר דיוק כלי הכתיבה, והתוצאה היא מרקר ייעודי לאנשי הגרפטי והאמנים האורבנייים, שהוא גם אביזר אופנתי.
ReSound, אופק וסרמן. מנחה: דניאל לייבוביץ'
בשנה שעברה עיצב אופק וסרמן שולחן משחק/נגינה אינטראקטיבי לילדים במסגרת מעבדת המדיה במרכז לעיצוב וטכנולוגיה ע"ש כדר בשנקר. בימים אלה מקדמים הוא ושותפו למיזם, מיכאל לחובר, את הפרויקט במסגרת אקט שנקר.
Resound, פרויקט הגמר של וסרמן, עוסק גם הוא במוזיקה ואינטראקציה. הפעם ביקש וסרמן לחדש בעולם המוזיקה האלקטרונית, וליצור מכשיר פשוט למראה ולהפעלה, שיוכל לדגום כל צליל ולאפשר עיבוד והפקת מוזיקה אלקטרונית. מוצר שיציע תקשורת חדשה וחוויית שימוש רעננה, מוחשית יותר ונוחה בין המכשיר לאדם המשתמש בו.
כל מפיק מוזיקה מוקף היום בעשרות מכשירים, הוא מסביר. סינתיסייזרים, מחשבים, תוכנות, סמפלרים. בתוך סבך המכשירים, הכפתורים והמסכים בלט הצורך בעיצוב אינטראקציה – עיצוב דרך חדשה לאופן שבו אנחנו משתמשים במכשירים, מערכת יחסים חדשה בינינו לבינם.
ReSound מורכב משני חלקים – האחד נייד, מעין כדור בקוטר כף יד, המאפשר ללכוד (להקליט) ולאחסן צלילים מכל מקום ובכל זמן. השני הוא עמדה נייחת, מצוידת בג'ויסטיק, המתחברת למחשב. יש משהו פופי בעיצובו של כדור ההקלטה (הסמפלר), המזכיר במראהו את רמקולי החוץ למיניהם, וקל ונוח לזרוק אותו לתיק ולצאת לדרך. לעומתו עיצובה של העמדה הנייחת רגוע וסולידי.
ברגע שמניחים את הכדור בעמדה, הוא מתממשק למחשב, משתלב בטראק עליו עובד המפיק, ובעזרת הג'ויסטיק ניתן לבצע מניפולציות שונות על צליליו: לשנות מהירות, קצב, להכיל אפקטים שונים. כל זה בזמן אמת, בעוד קטע המוזיקה מתנגן.
היום אופק פרילאנס בסטודיו BAKERY של גילי קוצ'יק ורן אמיתי, עובד במשרה חלקית בסטארט-אפ שמפתח עמדות בידוק בטחוני ומוצרים לזיהוי איומים על פי תנועות עיניים, במסגרת קבלת המימון בתוכנית ההאצה של ACT Shenkar מקדם עם שותפו את פרויקט TRAX, ומתחיל ללמד בשנקר קרוס גרפיקה הנדסית לשנה א' במחלקה לעיצוב תעשייתי.
משקפיים לעדשות ראייה עבות במיוחד, תמר כנפי. מנחה: ברק אשר
תמר כנפי מרכיבה משקפיים מילדות. נכון להיום המספר שלה הוא 10-. וגם כשהיא משלמת הון תועפות על העדשה הדקה ביותר המוצעת בשוק, עובי העדשה (5-7 מ"מ) חורג מהמסגרות המקובלות, היא מספרת. ויש גם בונוס: עיוות אופטי של הפנים המשתקפות מבעד לעדשות, שגורם לעיניים להיראות למתבוננים בהן גדולות או קטנות ממה שהן באמת. והיופי, כבר נאמר, הוא הרי בעיניי המתבונן.
"כשאתה רוצה את העדשה הדקה ביותר, אתה צריך לבחור מסגרת קטנה ככל האפשר, וכך אתה מוצא את עצמך במחלקת הילדים", ממשיכה כנפי. "וזה הניע אותי לנסות ולעצב מסגרות שדווקא מדגישות את עובי העדשה ומקצינות אותו, במקום לנסות, להחביא אותו או לנרמל אותו. מסגרות אקסטרווגנטיות, תיאטרליות, שחוגגות את המצב יוצא הדופן עד כדי הפיכתו לאמירה אופנתית נועזת. משקפיים שקוראות תיגר על התפיסה הרווחת, לפי לקות ראייה היא מוגבלות מביישת ומביכה.
שקיפות מסגרות "המשקפיים לעדשות ראייה עבות במיוחד" משרתת את הרצון להדגיש את עובי העדשות, אבל באופן כללי, מסבירה כנפי, "המחשבה הייתה יותר ברמה הקונספטואלית ופחות בדקדוקי המסגרות עצמן. יש במשקפיים שני כיוונים עיצוביים. כיוון אחד מתייחס למימד העומק שאני מרוויחה בעדשה, והוא הוביל אותי ליצור דירוג של שכבות חומר שנותנות תשובה לאפקט העיוות. הכיוון השני היה לנסות לאחד בין המסגרת לבין העדשה, וליצור את שתיהן כמו יחידה אחת, אריח מלבני אחד. ההתייחסות לעדשה היא כאל אבן חן שאני משבצת בתוך הדוגמה, כשהמסגרת למעשה ממשיכה את הפאטרן של העדשה".
המשקפיים של תמר התפרסמו בין היתר במגזין העיצוב dezeen, וכעת היא מעצבת תעשייתית בחברת Yama.
Naja Sofa, רז עומר. מנחה: פיני ליבוביץ'
החיים בעיר הגדולה, משבר הדיור, מעברי הדירה התכופים. אלה העסיקו את רז עומר בפרויקט הגמר שלו. עומר ביקש לבחון אילו חפצים לוקחים עימם בני גילו במעבר מתחנה לתחנה, ובעיקר – אילו חפצים הם בוחרים להשאיר מאחוריהם, ומדוע?
ארון, ספה, מיטה – אלו שלושת הרהיטים שכמעט תמיד נשארים מאחור, הוא למד. שלושת ה-רהיטים המרכזיים בבית, עוגן חיי היומיום, ודווקא עליהם מוותרים בגלל הקשיים הכרוכים בשינועם ועלויות הובלתם הגבוהות.
NAJA, ספה מודולרית מתנפחת, היא התשובה של עומר. ריפודה החיצוני עשוי בד ניאופרן – חומר חזק ועמיד בפני שריטות, חום ואפילו אפר סיגריות אם זה נופל בטעות. יתרון נוסף של הניאופרן הוא היותו אטום לנוזלים. בטנת המושב עשויה מ-PVC, השומר ביעילות על האוויר שבתוכו. שלד הספה המתקפל עשוי מאלומיניום, ושואב השראה מטכניקת הנעילות והקיפולים של המיטות הצבאיות. חלקי הבסיס ניתנים לפירוק בקלות, וכולם, כולל המושב, נכנסים לתיק ייעודי המיועד לשימוש רב פעמי. בערכת הספה אפשר למצוא גם משאבה שעיצב עומר, המתוכננת לנפח את המושב בשלוש דקות בלבד.
משקלה של NAJA הוא כעשרה קילוגרמים, וניתן לקפלה, להעבירה בקלות בכל רכב משפחתי, ולמקמה מחדש בקלות וביעילות.
לפני שבעה חודשים עבר עומר לגרמניה בעקבות חברתו. מתגורר בקלן, עובד בבון, בחברת T-MOBILE, "בצוות של שמונה אנשים בבניין שעובדים בו 5,000 אנשים. אנחנו הולכים לעבוד על מוצרים המיועדים לבית החכם החדש. איך הם נראים? איך הם מגיבים אלינו? מה זה אומר בית חכם? מה זה אומר עתיד?"
במקביל עובד עומר כבר ארבע שנים עם הסטארט-אפ הישראלי DENTVER, מעצב יחיד בצוות של שמונה מהנדסים. מברשת השיניים האוטונומית בעיצובו יצאה בימים אלה לגיוס דרך אקזיטוואלי, אתר מימון המונים מבוסס מניות.
מברשת שיניים אוטונומית? מה זה ומי צריך את זה?
"זו מברשת שיניים שרק מכניסים אותה לפה ולא צריכים לעשות לעשות דבר חוץ מללחוץ על כפתור, והיא מיועדת לאנשים עם מוגבלויות, לילדים, ולאנשים שאכפת להם מהשיניים שלהם וישמחו לא להתאמץ – אם אפשר".
אובייקטים לאכילה, אברהם בן-שושן. מנחה: פיני ליבוביץ'
לפני שהתחיל את לימודיו בשנקר, עבד אברהם בן-שושן במטבחים של ג'וז ולוז ומסעדות נוספות. העיסוק בכלי אוכל או בכלי מטבח המשיך ללוות אותו בקורסים שונים במהלך הלימודים, והיה לו ברור: גם פרויקט הגמר שלו יעסוק באוכל.
כשהגיע הרגע, התחבר בן-שושן לשעות הארוכות שבהן הזדמן לו להתבונן בכוריאוגרפיית האכילה של הסועדים: מחוות הגוף שלהם, איך הם חותכים, נוגסים, מלקקים. מהמקום הזה, הוא אומר, של אותן פעולות גופניות אינטואיטיביות, הוא ביקש ליצור סדרת אובייקטים, כלי אכילה, שיעצימו את חוויות האכילה ויטענו אותה בחושניות.
הסכין והמזלג נשארו מחוץ לשולחן. "אלו לא כלים שמבטאים משהו חושני או יצרי. הם יותר כמו כלי מלחמה. התפקיד שלהם הוא לתפוס את האוכל בצלחת, לחתוך ולנגוס. זה בעצם לתקוף את האוכל, ולא לקחת אותו, ולא זו החוויה שאותה רציתי".
הכף לעומת זאת התאימה. "היא הרבה יותר רכה וגדולה ובאה במגע עם כל חלל הפה, ויש בה משהו הרבה יותר חושני ורך בצורה ובאופן שבו היא פוגשת את השפתיים והלשון". הכף של בן-שושן חוברה למקלות האכילה. "הכלי החדש נמצא במגע עם האוכל בשני צדדיו, ומייצר איזשהו מתח אצל הסועד כי כל פעם צרים להחזיק אותו אחרת, כך שבעצם אתה נזהר שלא לגעת בו בחלקים שנגעו באוכל".
ארבעה כלי-אכילה עיצב בן-שושן, ארבעתם מדברים על אכילה בידיים. כל אחד מהם מתייחס למצב צבירה אחר של המזון – מוצק, קרם ונוזל, ולכל אחד מהם הותאם כלי הגשה משלו. בעוד שכלי האכילה עשויים מפלסטיק ("בחרתי להשתמש דווקא בפלסטיק כי יש משהו ברכות ובגמישות שלו שהתאים לי"), את כלי ההגשה בן-שושן יצר ביציקות קרמיקה מזוגגות. (וזה המקום לספר שנבחר לאחד משלושת הבוגרים הטריים שזכו במלגת סטודיו ראשון של בית בנימיני).
צבעוניות הכלים וצורניותם נבחרו בהשראת אברי הגוף – השפתיים, הפה, הלשון, כפות הידיים. הדבר שהיה הכי חשוב לי זה להפוך מחוות גוף ותנועה לאובייקט, לשמור על רכות וחושניות, ושיהיה בזה איזשהו אלמנט של משחק.
כלי אחד מתלבש על היד ומקבע אותה באופן כזה שמאפשר להשתמש בו לתפיסת האוכל והרמתו בלבד. כלי שני נועד לניגוב האוכל מהצלחת, ואחיזתו יוצרת מעין המשכיות לאצבע, ומייצרת כוריאוגרפיה של גריפת האוכל בתנועה סיבובית. הכלי השלישי מתלבש על האצבע, ממשיך אותה, ומתאים למחוות גוף אופייניות לקינוחים כמו ניגוב הצלחת וליקוק האצבעות. והאחרון הוא הכף משולבת מקלות האכילה.
"תמיד אפשר להסתכל אחרת על המובן מאליו", מסכם בן-שושן. "מבחינתי הדבר הכי משמעותי בכל תחום היצירה הוא ההתבוננות. זה אומר שמעבר להבנת המשתמש עליך להבין את השדה ואת השפה, ושפה היא דבר נורא מורכב, גם כשהיא לא מילולית. זה תהליך שלא נגמר. הגעתי לנקודה מאוד ספציפית בתוך התהליך הזה, ואני מקווה לפתח אותו בהמשך".
"אובייקטים לאכילה" הוצגו בתערוה "גלובאלי לוקאלי" ובן-שושן זכה במלגת סטודיו ראשון של בית בנימיני.
מוצרים מפאלפ, טל ביטון. מנחה: מיכל פרייפלד
האם אפשר לנצל את טכנולוגיית הכבישה של עיסת הנייר המתקבלת בתהליך מחזור הנייר התעשייתי ליצירת מוצר בעל ערך, ולא רק כאמצעי אריזה חד פעמי? טל ביטון בחרה למתוח את גבולות טכנולוגיית התאית המעוצבת (Moulded Pulp), לשדרג את מעמדה ולהציב אותה כחומר הגלם המרכזי בעיצוב נחשק של שלושה מוצרי חשמל ביתיים – רמקול, תאורת חירום ומאוורר שולחני. תהליך הייצור שאותו תכננה מציג פוטנציאל להוזלת עלויות ייצורם של השלושה באופן משמעותי.
מושפעת מהשפה הצורנית של מוצרי פלסטיק חלולים, משחקת בין קליפות והזחות, מתריסה אל מול חומר הגלם החם, החום, המחוספס בעל הזהות הקראפטית – בחלקי אלומיניום בוהקים, ומוסיפה רכיבים אלקטרוניים, גיבשה ביטון את עיצוב הסדרה המשולשת.
היום טל עובדת בסטודיו Producks של יואב אבינועם וגיל שפי.
ארכיטיפ, לירון שיליאן. מנחה: פיני ליבוביץ'
המיוחד בשלושת החפצים הביתיים היומיומיים שעיצבה לירון שיליאן הוא הקשר בין עיצובם לעברם. שיליאן ביקשה להציג חלופה לעיצוב הגנרי, הפלסטיקי, חסר האופי והייחוד של רבים ממוצרי החשמל בבית. היא בחרה במאוורר, בשעון וברמקול, ופעלה להחליף את מראם המוכר בעיצוב שישמר את מאפייניהם הצורניים הייחודיים של החפצים המקוריים שמהם צמחו – המניפה, האורלוגין וחצוצרת הדיבור – בעודו מאזכר את אופי פעולתם בעבר.
כחלק מהמחקר לתכנון תהליך השימור, היא מספרת, ביצעה ניתוח צורני, טכנולוגי, חומרי ופונקציונלי לחפצים של סבה, שעלה לארץ מאיראן. את אותה שיטה השליכה על שלושת החפצים שבהם בחרה להתמקד, חפצי יומיום הנמצאים בשימוש כמעט בכל בית ברחבי הגלובוס.
שיליאן חקרה את תולדות החפץ, מתי וכיצד נוצר, ואיזה זיכרון אודותיו אנחנו עדיין נוצרים בתרבותנו. היא ביקשה ליצור מערכת יחסים רגשית, ויזואלית ופיזית, בין החפץ לבעליו, כזו שמקיימת מעורבות פעילה ומחייבת את האדם לקחת חלק פעיל בהפעלת המוצר. החפצים, היא אומרת, משלבים בעיצובם חומרים אופייניים לכלכלה הגלובאלית, וקראפט בעל מאפיינים לוקאליים, ובחיבוריה בין ישן וחדש, בין העולמי למקומי, בין סגנונות עיצוב היסטוריים ועכשוויים, הצליחה שיליאן לשמר את הקסם של החפץ המקורי גם בגלגולו העדכני.
המאוורר. את המאוורר ייצרה שיליאן מעץ האנגרה (Anegre), עץ קשה הגדל באפריקה, "ויכול לקבל את החירור הדק והעדין של כנפי המאוורר". החירור מרפרר לגילוף הדקורטיבי של המניפות אבל יש לו גם תפקיד מעשי כרשת הגנה. כמו המניפה, שצריכה להיפתח כדי ליצור גלי רוח, כך כנפי המאוורר נפרשות כמניפה, ופעולת פרישתן או איסופן היא שמפעילה או מכבה את המכשיר.
השעון. את ארון העץ כבד המימדים שאחסן את מנגנון המתכת של האורלוגין ההיסטורי מייצגת בשעון הקיר של שיליאן מסגרת מתכת שחורה ונקיית קווים. ציר המטוטלת המתכתי ורב העיטורים הוחלף בכפיס עץ טבעי, חשוף, אף הוא פשוט קווים. משקולת המטוטלת – מעגל אלומיניום כבוש, דק, חלול ומחורר בחורים זעירים וכמעט בלתי נראים לעין – היא השעון. דחיפה קלה של המטוטלת תדליק בתוכה נורות לד, ומבעד לחורים תתגלה השעה למשך דקה אחת ואז האור יכבה. רק כאשר השעון מופעל והאור דולק אפשר לראות את סימוניו הגרפיים של הזמן: מלבן רחב מסמל את השעות, מלבן דקיק את הדקות, והמחוגים עצמם מזכירים את הספרות הרומיות.
הרמקול. עשוי מאלומיניום וסיליקון, הרמקול מקופל קיפול שטוח. שלושה שלבי פתיחה יפרשו אותו, כל אחד מהם הוא גם שלב בהפעלה. בפתיחת הקיפול הראשון הרמקול ידלק, ופתיחת שני הקיפולים הנוספים תגביר את עוצמתו. במבנה הזה ביקשה שיליאן לאזכר את מבנה הפיזי של תיבת התהודה של חצוצרות הדיבור.
"אכיטיפ" הוצג בתערוכה "גלובאלי לוקאלי" בגלריה המשכן בחולון, ולירון עובדת בסטודיו FIT R&D של אלעד קאשי.
כלי כתיבה, ינאי נבון. מנחה: ברק אשר
את כלי הכתיבה שעיצב, הדפיס ינאי נבון במדפסת תלת מימד, ודווקא הרפיל או מיכל ההזנה – החלק הנסתר לרוב – הוא זה העומד במרכז תשומת הלב של סדרת המרקרים שלו. בדרך בחן נבון שלל צורות של כלי כתיבה, התעמק ב"התנהגות" הדיו/צבע במתקני המילולי השונים מהכנסתו ועד יציאתו (זרימה, תסיסה, השפרצה) והתרשם גם מחווית הכתיבה עצמה של כל אחד ואחד מכלי הכתיבה שיצר.
המרקר הסופי איתו המשיך נבון שקוף, כדורי בצורתו (הכדור, הוא מספר, הניב את חווית השימוש המיוחדת ביותר מכל הצורות שעיצב) ויש בו שני מיכלי צבע – שחור ולבן. הוא פונה לעולם הגרפיטי, ייעודי לתגים – חתימות אמני הגרפיטי על עבודתם, וכשהוא לא בשימוש אפשר לתלות אותו על הג'ינס כאביזר אופנתי.
היום ינאי עצמאי, יש לו סטודיו משלו, ובו הוא עובד בשני מסלולים – עיצוב וצילום אמנותי.
אל תחמיצו את הפרויקטים של אורן גבע, תומר פדאל ותור ורדימון בכתבה שסקרה מעט מהמיטב של בוגרי המחלקות לעיצוב תעשייתי ופורסמה ב-Xnet
אולי יעניין אתכם גם...