שנקר. עיצוב תעשייתי. בוגרים 2016

המנשא שמתקשח לסל-קל ומתרכך בחזרה, עגלת התינוק שעולה ויורדת ומתנדנדת בעצמה, רובוט לניתוחי עיניים בשליטה מרחוק וערכה להתמודדות עם פחד מטיסה. הצצה למבחר פרויקט גמר

המחיצה של קרת. אובייקט רב-שימושי ורב רבדי

גשר על מים סוערים בין נשים וגברים. המחיצה רבת השימושים של שיר קרת

 

שיר קרת הפכה את המחיצה לגשר של קשר בין נשים וגברים. נתן ברן יצק את תחנות חייו – פנמה, ישראל וצרפת – בחווית אכילה מעולם אחר. רון פרנץ עיצוב רובוט שיאפשר למנתחים הכי מיומנים שבמרכזי הבריאות במערב לנתח בשליטה מרחוק את עיניהם של חולים ביבשות רחוקות. שיר סלינסון הפכה פולימר חכם למנשא רך לתינוק שהופך בשנייה לסל-קל קשיח ובחזרה. ענבר רייבי הצליחה לחבר בין עגלת האמבטיה לעריסה, וגם לנדנוד היא דאגה. ליאל עזרא עיצבה צמיד חכם שקורא אותנו כמו ספר פתוח, וכאשר אנחנו נלחצים הוא ידאג לשחרר ריח מרגיע לחלל הבית. לינור דמתי יצרה ערכה לטיפול בפחד טיסה. נופר היפשר עיצבה עבור סבתה וחולי האלצהיימר האחרים מערכת שמע שתרגש ותקשר בינם לבני משפחתם. אור דגן עיצבה את אמיר – כלי מיתר חדש המצרף אלמנטים מהתרבות היהודית והערבית. איריס זיבנברג כיווצה את ארון הבגדים למזוודה שהיא בית צבעוני וחם, מסודר ומאורגן. וולרי שפירא הצליחה להפיח חיים מפתיעים ומרהיבים במתקן ייבוש הכלים המוכר ולרוב חסר ההדר. קבלו הצצה לפרויקטי הגמר של בוגרי המחלקה לעיצוב תעשייתי 2016 בשנקר.

 

המנה הצרפתית. קוביית שמפניה עם וניל, פירמידת מי ורדים עם שקד מלוח, וכדור אוכמניות עם פלפל שחור

"הגסטרונומיה שלי", המנה של צרפת. ג'לי שמפניה עם וניל, מי ורדים עם שקד מלוח ואוכמניות עם פלפל שחור. צילומים: נמרוד סונדרס

המנה הפנמית. כשקמח תירס, פלפל צ'ומבו ומנגו פוגשים את הדיאבוליקוס האינדיאניות ומסיכות העבדים האפריקאים. צילומים: נמרוד סונדרס

המנה הפנמית. כשקמח תירס, פלפל צ'ומבו ומנגו פוגשים את הדיאבוליקוס האינדיאניות ומסיכות העבדים האפריקאים

המנה הישראלית. לכו תשברו את הראש איך לנגב את החומוס

המנה הישראלית. לכו תשברו את הראש איך לנגב את החומוס

 

נתן ברן, Mi Gastronomia

בעקבות אחיו הגדול ממנו בשנה, הגיע נתן ברן מפנמה לישראל לתוכנית בת שנה במכינה של אוניברסיטת תל-אביב. במכינה הוא פגש את רבקה סמדג'ה, שהגיעה לאותה תוכנית מצרפת, ומאז שניהם כאן, ביחד, בישראל.

תמיד ידע, מספר ברן, שירצה ללמוד משהו שקשור לתחום יצירתי. כשסיים את המכינה חשב על עיצוב גרפי, אבל אז נוכח שהעבודה עם חומר מושכת אותו יותר מהישיבה מול מחשב. כך הגיע לשנקר, למחלקה לעיצוב תעשייתי.

בפרויקט הגמר שלו ביקש ברן להביא משהו מעצמו, מזהותו, מסיפורו האישי, ועם זאת להציג חידוש כלשהו, משהו שעדיין לא נעשה כמותו. "אני מאוד אוהב אוכל, החברה שלי קונדיטורית, והתחום הזה תמיד עניין אותי. בשנים האחרונות זה תחום שמאוד מתפתח, ובחרתי לבחון איך אני יכול להביא את הכלים שלמדתי בעיצוב התעשייתי לתוך העולם הזה של הגסטרונומיה, ולהתייחס אל האוכל לא רק מבחינת הטעמים, אלא גם לצורה ולחוויית האכילה".

Mi Gastronomía (הגסטרונומיה שלי) מציג שלוש מנות, לכל אחת מהן כלי ייחודי משלה, וכל אחת מהן נבנתה מהיסוד בהשראת שלוש המדינות הקשורות בקשרים עבותים לחייו של ברן: פנמה, ישראל וצרפת. דרך המנות ניסה ברן ללכוד ולהעביר את החוויה, הטעמים, הצבעים, הדימויים הוויזואליים של כל אחת מהמדינות כפי שאלו נתפסים מבעד לעיניו.

חומר הגלם המרכזי ששימש את ברן לעיצוב מנת האוכל בהשראת פנמה הוא קמח התירס. מרכיב בסיסי במטבח הפנמי, וחומר מאוד גמיש המאפשר להכין ממנו מאכלים במרקמים שונים. בהשראת שתי מסיכות מקומיות – הדיאבליקוס, נצר לתרבות האינדיאנית שלפני בוא של הכובשים הספרדים, ומסיכות העבדים האפריקאים שהגיעו מהאיים האנטיליים – עיצב ברן את דמותה המרכזית של המנה. "אופיה של הדמות משקף במשהו את האופי הפנמי, שהוא חמוד אבל גם קצת תוקפני". את ההשראה לעיצוב הצלחת שאב ברן מכליהם של בני שבט הקוובאס ושבט הגונה יאלה המקומיים.

צבעי המנה מבטאים גם את טעמיה. האדום והשחור אופייניים לדיאבליקוס, כשהראשון מורכב מהפלפלון המקומי חריף  צ'ומבו או הבנרו. הנקודות הצהובות הן רוטב מנגו. "כשמקבלים את המנה מרימים דבר ראשון את הראש, ואז כל חלק הגוף הנותרים קורסים על הרוטב שיש בו מהחריפות ויש בו מהמתיקות ומהחמיצות. אופן האכילה הזה מייצג משהו מהמטבח הפנמי כי בהכללה אפשר לומר שהאוכל הפנמי מאוד אוהב את הבלגן ולא להישאר במקום נקי ומסודר".

בעיצוב המנה הישראלית ביקש ברן לשתף את חווייתו מהמפגש עם ישראל והישראלים כעולה חדש. הוא בחר לעצב חומוס ופיתה. פשוט, לא? ומה כבר יש לחדש? תתפלאו. את החומוס במנה של ברן לא מנגבים מהצלחת. כי במנה כמו בחיים, אפשר אומנם לבחור בפשוט ובקל, אבל אצלנו בישראל, חווה ברן, גם דברים פשוטים לעתים קרובות הופכים למסובכים ולמאתגרים גם כשאין סיבה טובה.

החומוס במנה של ברן נמצא בתוך כדור קרמיקה בצורת רשת פאטרן גיאומטרי. הכדור מסתתר בפיתה שנאפית עליו, ויושב על כן אבן מסותת בהשראת מוטיבים אדריכליים. "את כל הכובד שיש בישראל רציתי להעביר במשהו שיושב על הקרקע, כמו הישראלים. הסטנד שעליו יושב הכדור עשוי מאבן טבעית בסיתות גס ומחוספס בצורת מדרגות. יש כאן", מחייך ברן, "משחק בין הרכות של הפיתה והקשיות של האבן, כמו הישראלים. הכדור הניצב בקצה המדרגות מסמל את העלייה לארץ".

איך הגיע החומוס לתוך הכדור ואיך מגיעים אליו ואוכלים אותו? את זה, כמו כל עולה חדש, תצטרכו לפצח בעצמכם.

צרפת מככבת בקינוח של ברן – שלוש מנות, שלוש צורות גיאומטריות, לשלושתן בסיסי פלסטיק שלכל אחד מהם עיצוב ייחודי משלו, לכל אחת מהן צבע וטקסטורה משלה – והן עשויות כולן ממרכיב בסיסי אחד: ג'לי.

הקובייה: בסיסה הוורדרד עשוי עיגולים רכים ונעימים המתחברים, לפי ברן, עם טעמה הדומיננטי – המתוק, ועם מרכיביה הקלילים – שמפניה עם וניל.

הפירמידה: בסיסה המשונן, לפי ברן, הולם את הנגיעה המלוחה שאותה מסמל שקד מלוח שטמון במרכזה. טעמה הדומיננטי הוא זה של מי הוורדים, הפופולריים במטבח של בני משפחתה של רבקה, שהגיעו לצרפת מצפון אפריקה.

העיגול: כאן אפשר למצוא בג'לי אוכמניות עם פלפל שחור, וטעמן החמצמץ-משהו של האוכמניות הוא הדומיננטי. הצורה העגלגלה מתכתבת, מסביר ברן, עם צורתו הכמעט אוטומטית של הפה במפגש בין החיך לבין טעם חמוץ. 

VITREOUS. הרובוט שיאפשר ניתוחי עיניים חוצי יבשות בשליטה מרחוק

VITREOUS. הרובוט שיאפשר ניתוחי עיניים חוצי יבשות בשליטה מרחוק

 

רון פרנץ, VITREOS

בפרויקט הגמר שלו בחר רון פרנץ לנצל את החופש שמציעה האקדמיה כדי לעצב רובוט לניתוחי עיניים חוצי יבשות, אתגר שבעולם האמיתי סביר להניח שלא הייתה ניתנת לו ההזדמנות להתמודד איתו בשלב כה ראשוני בדרכו המקצועית. הרובוט נועד לאפשר למנתחי רשתית מיומנים לנתח בשליטה מרחוק את עיניהם של חולים הנמצאים במרחק רב ממקום מושבם.

הבחירה בעיצובו של רובוט ייחודי שכזה אינה מקרית. אביו של פרנץ, ד"ר יוסף פרנץ, הוא מנתח רשתית ומנהל את יחידת הרשתית בבית החולים מאיר. כך יכול היה פרנץ לבחון את חדר ניתוחי העיניים, ולהעזר באביו לחידוד הצרכים, הקונספט והרעיונות הפונקציונליים שלהם, כך מקווים, יתן הרובוט מענה.

25 מיליון אנשים (והמספרים האלה משקפים את המצב במדינות המתועשות בלבד!), מגלה פרנץ, חולים במחלות רשתית, שחלקן, ללא טיפול מתאים, מובילות לעיוורון. ניתוחי הרשתית מורכבים ועדינים, וביצועם יכול להיעשות רק על-ידי רופאים בעלי מיומנות רבה. רובם המכריע של רופאים אלו מרוכזים בבתי החולים של הערים הגדולות במדינות המערב. על-ידי יצירת מערכת רפואית בעלת שני חלקים, קונסולה עבור המנתח, וזרועות רובוטיות במקום הניתוח, ניתן להציב את האחרונות בכל מקום ברחבי הגלובוס, ולהביא את המנתח לחולה גם כשהוא בקצה השני של העולם.

בשלבי המחקר הראשונים גילה פרנץ את "דה וינצ'י" – רובוטט שנועד בתחילת פיתוחו לאפשר ניתוחים טרנס אטלנטיים במצבי חירום שבהם נדרש ידע רפואי שאינו מצוי במקום הניתוח. כיום החברה הולנדית PRECEYE מובילה סטארט-אפ חדשני בתחום ניתוחי הרישתית ומפתחת טכנולוגיה חדשה של זרועות רובוטיות, שנועדו לאפשר ביצועים גבוהים ומדויקים למנתחי הרשתית.

פרנץ, שעבד בשיתוף פעולה עם החברה ההולנדית, בחר להשתמש בזרועות הרובוטיות שלה (שפיתוחן טרם הפרויקט היה עדיין בשלב ההנדסי ולא עבר עיצוב), ואיתן לעצב, בדומה ל"דה-וינצ'י",  מערכת אחת למנתח ומערכת שנייה למנותח.

בעיצוב VITREOS התרכז פרנץ בשיפור חווית החולה, הנאלץ לעבור ניתוח על-ידי זרועות רובוטיות מאיימות, ולהתמודד עם החרדה שבהיעדר קשר אישי עם המנתח. הוא ביקש ליצור מערכת נעימה למראה, רובוט רפואי שהוא רהיט פיסולי, כזה שישדר חמימות ויצור חוויה אסתטית שונה מהמוכרת בסביבת חדר הניתוח, ויקטין, ולו במעט, את פחד המטופל. מנחה: דניאל לייבוביץ'

 

ROGA. סל-קל ומנשא במושב תינוק אחד

ROGA. סל-קל ומנשא במושב תינוק אחד

"רוגע" עשוי מפולימר חכם שיודע להיות רך ונעים, ומזכיר את הספוג

"רוגע" עשוי מפולימר חכם, רך ונעים, שיודע בשעת הצורך להתקשות ולבלום זעזועים, ובסופה להתרכך בחזרה

 

שיר סלינסון, ROGA

מה עושה סטודנטית לעיצוב שחוששת מהורות? בוחרת בפרויקט הגמר שלה לעצב מוצר חדשני לתינוקות. "עניין אותי להבין מאיפה נובע הפחד שלי ולהתמודד איתו", מספרת שיר סלינסון, על המהלך הלא מובן מאליו שבחרה לעשות. "ככל שהעמיק תהליך המחקר, והתבוננתי החוצה ופנימה, הבנתי שהקושי שלי הוא הפחד לאבד את עצמי. הרבה פעמים כשאני מסתכלת על הורים ברחוב, הם נראים לי אנשים שקצת איבדו את עצמם, וזה מקום שמאוד פחדתי להיות בו", היא מודה בגילוי לב.

אחרי עשרות ראיונות מתועדים שבהם תיארו הורים את חיי היומיום עם ילדם בפרוטרוט, זיהתה סלינסון דפוס משותף: כשהם יוצאים מהבית, רוב ההורים אינם מסתפקים במוצר אחד ל"שינוע" הפעוט. לעתים קרובות הם יקחו עגלה וגם מנשא, או סל-קל ומנשא. ולא בכדי. כשבוחנים את הצמד האחרון, רואים שהסל-קל אומנם בטוח ונוח לתינוק, אבל אם חושבים על ההורים – הוא מאוד כבד, מסורבל, לא נוח להחזקה וקשה לנשיאה. המנשא, לעומתו, קל ונוח לנשיאה, אבל אינו מאפשר להוריד את התינוק מהידיים ולהניחו אף לא לרגע.

בנקודה הזו נולד ROGA: מוצר ארגונומי לפעוט המשלב את יתרונות המנשא והסל-קל. כמו המנשא, "רוגע" קל משקל ונוח לנשיאה, וכמו הסל-קל, ניתן להניח אותו ביציבות, והוא יודע לספוג מכות וזעזועים.

"רוגע" עשוי מ-D3O פולימר חכם, שבמצב "רגוע" מזכיר את הספוג, וברגע שהוא מקבל מכה קלה, אפילו אם רק הונח על הרצפה בתנופת יתר, הוא מתקשח ומתקשה ובולם את הזעזוע. אחד השימושים הנרחבים בו כיום הוא במוצרי מיגון לאופנוענים. הוא מתוכנן לפי תקני הארגונומיה האוניברסליים המקובלים במושבי סל-קל, תומך במנח ערסול, המנח המומלץ לפעוטות עד גיל שמונה חודשים, ובבדיקת ההיתכנות ההנדסית שלו נעזרה סלינסון באחיה המהנדס.

אבל יתרונו הגדול של "רוגע" בעיני סלינסון הוא אופן הלבישה שלו, המתחשב כולו ברווחת ההורה ונוחותו. מבנה הפוליגונים הגמיש מתאים את עצמו למבנה הגוף של ההורה, ורצועת הצד מאפשרת להחליף את כתף הנשיאה או להעביר את המנשא מאדם לאדם מבלי לסכן את התינוק.

"רוגע" נמצא בתהליכי רישום פטנט, ועכשיו מחפשת סלינסון שיתופי פעולה, שיעזרו לפתח את הקונספט למוצר שוק. מנחה: יואב זיו.

 

MOMENTO. יישום חדש לארומתרפיה. צילומים: נמרוד סונדרס

MOMENTO. יישום חדש לארומתרפיה. צילומים: נמרוד סונדרס 

צמיד חכם מודד את הדופק, וכשזה מתריע על סטרס, הדיפיוזר משחרר ריח מרגיע לחלל האוויר

צמיד חכם מודד את הדופק, וכשזה מתריע על סטרס, הדיפיוזר משחרר ריח מרגיע לחלל האוויר

 

ליאל עזרא, לנשום רגע – MOMENTO

פרויקט הגמר של ליאל עזרא מבקש לאפשר לנו לעצור לרגע קט, לנשום עמוק, ולהירגע בעזרת ריח. החיים המודרניים, היא אינה מחדשת, מזמנים לרבים מירוץ מאתגר, ואת מחיר העומס והקצב משלמים בסטרס. אחת הדרכים להרגיע את הלחץ היא הארומתרפיה: הטבת תחושתנו בעזרת ריחם של שמנים המופקים מפרחים ארומטיים, צמחי מרפא, תבלינים ועצים.

מחקרים, מספרת עזרא, מראים כי קיים קשר ישיר בין האמיגדלה – האזור במוח הקשור לוויסות הרגשי  ולתחושת הפחד – לבין חוש הריח, ולריחות שונים, היא למדה מד"ר ניר דבוטון, חוקר בתחום הננו-תרופות ומדעי הרוקחות, ראש המכון לחקר הפרמצבטיקה והקוסמטיקה ומרצה במחלקה להנדסה כימית בשנקר, יש את הכוח להשפיע על מצב הרוח שלנו. הלוונדר, היסמין, הוורדים והארז למשל, ידועים בהשפעתם הטובה על תחושת הרוגע.

עזרא עיצבה ערכה – צמיד חכם ודיפיוזר ביתי – שמציעים יישום חדש של הארומתרפיה. הצמיד מודד את דופק העונד,  וכשזה מתריע על סטרס, הדיפיוזר משחרר ריח מרגיע לחלל האוויר. מחוץ לבית, במקרה "חירום", מחביא הצמיד כרטיס ריח קטן, ובשעת סטרס הוא רוטט ומזכיר לעונדו לעצור לרגע ולהסניף את הריח המיטיב.

היתרון ב"מומנטו", מסבירה עזרא, הוא ביכולת להביא לרגיעה מיידית ללא השקעה מיוחדת של זמן או התכווננות כמו בשיטות הרגעה אחרות כמו מדיטציה.

הפרויקט מורכב מצמיד המודד דופק ומכיל כרטיס ריח ודיפיוזר ביתי המפיץ ריח. במרחב הביתי, כאשר דופק המשתמש עולה, הצמיד מורה לדיפיוזר לעבוד ולהפיץ ריח. מחוץ לבית, הצמיד ירטוט ויזכיר לעונדו לעצור, להריח ולהירגע. מנחה: פיני ליבוביץ'.

 

הערכה לפוחדים מטיסה. בהשראת הטיפול הקוגניטיבי התנהגותי

הערכה לפוחדים מטיסה. בהשראת הטיפול הקוגניטיבי התנהגותי

מרגיעים את החרדה ומחזירים את תחושת השליטה דרך המגע

מרגיעים את החרדה ומחזירים את תחושת השליטה דרך המגע

 

לינור דמתי, ערכה לפוחדים מטיסה

לינור דמתי פוחדת בטיסות. בפרויקט הגמר שלה היא עיצבה ערכה להתמודדות עם פחד מטיסה. היא נפגשה עם הפסיכיאטר ד"ר אסף טריפטו, ראש המחלקה לאשפוז יום בתל השומר, ובעזרתו קיבלה רקע על פוביות ועל דרכי ההתמודדות איתן.

השיטה העיקרית היום לטיפול בפוביות, למדה דמתי, היא ה-CBT: התרפיה הקוגניטיבת התנהגותית. זו שיטת טיפול ממוקדת, קצרת מועד, שבמסגרתה מתוכננת לכל מטופל תוכנית אישית,  שההתקדמות ההדרגתית בין שלביה מובילה להתמודות והתגברות על הפחד.

כשהיא מסתמכת על יכולתם של אובייקטים פיזיים להשפיע על מצבנו המנטלי והרגשי, שאלה דמתי את עיקרון השלבים של ה-CBT, כשהיא מתרגמת ומצמצמת אותו לערכת שלושה שלבים – שלושה אובייקטים טקטיליים, שכל אחד מהם מייצג שלב אחר בהתמודדות עם הפחד מטיסה. שלושת האובייקטים עובדים דרך  תחושת המגע, ומבקשים להרגיע את החרדה ולהחזיר לאדם החרד את תחושת השליטה.

האובייקט הראשון – מעוין סיליקון עם פני שטח קוצניים – הוא המופשט ביותר ומבקש להעביר את תחושת המטוס באופן מרומז, שלא יחווה כמדי מאיים. "את האובייקט הזה אי אפשר לזהות כמטוס, אבל במגע אפשר לחוש את הבליטות על פני השטח הרכים. הוא עשוי מחומר רך, כך שאפשר למעוך אותו בתוך היד כשהוא סופג את המתח ואת הסטרס הפיזי שאגור לנו בתוך הגוף בזמן החרדה".

האובייקט השני קטן יותר, עשוי מתכת, ומתקרב לצורתו של מטוס וגם לו יש מעין "קוצים" על פני השטח, וכמוהו האובייקט האחרון בסדרה, שהוא גדול יותר וכבר מזכיר את צורתו האיקונית של המטוס. "ככל שהסביבה החיצונית יותר מאיימת, כך כדאי שהאובייקט שמוחזק ביד יהיה יותר מורגש, ולכן לאובייקטים המסמלים את השלבים המתקדמים בהתמודדות עם הפחד נבחרה מתכת כבדה", מסבירה דמתי.

תפקיד הקוצים בשלושת האובייקטים, מסבירה דמתי, הוא "לדקור בדיוק במידה שתייצר כאב נעים שיעזור להסיח את הדעת. זו טקסטורה שחוזרת על עצמה, אלמנט פיזי, שיחד עם החפץ עצמו, נקשר דרך תחושת המגע למחשבות על המקום הבטוח, שאליו אנחנו חוזרים כשאנחנו בסטרט, כדי להשיג תחושה של שליטה". מנחה: פיני ליבוביץ'.

 

מערכת שמע לחולי אלצהיימר ודנמציה. עיצוב פשוט להפעלה, שמזכיר צעצוע ילדות

מערכת שמע לחולי אלצהיימר ודנמציה. עיצוב פשוט להפעלה, שמזכיר צעצוע ילדות

דיסק און קי ייחודי מקל על האחיזה והתפעול

דיסק און קי ייחודי מקל על האחיזה והתפעול

 

נופר היפשר, מערכת שמע לחולצי אלצהיימר ודנמציה

בעקבות סבתה חולת האלצהיימר, ביקשה נופר היפשר לנצל את פרויקט הגמר לעיצוב חפץ, שגם אם אם לא ימציא מזור לחולים, השפעתו על איכות חייהם תהיה מיטיבה, ולו במעט.

במהלך מחקרה, היא מספרת, גילתה כי המוזיקה מצליחה לחדור את מסך הניתוק של החולים באופן מעורר השתאות. גם כאשר הם חדלים להגיב לנעשה סביבם ואינם מתקשרים עם סביבתם, למוזיקה, ובמיוחד שירים המקושרים לזיכרונות העבר, יש את הכוח הרגשי לעורר משהו ביכולות הפגועות, ולעזור לתקשורת עם בני המשפחה ומטפלים אחרים.

בסרט התיעודי האמריקאי "חי מפבנים"  שביים מייקל רוזטו בנט, מניח העובד הסוציאלי אוזניות על אוזניהן של מטופליו. היפשר ביקשה להגיע לאותה תגובה רגשית למוזיקה באמצעים יותר תקשורתיים מהאוזניות, שהן עצמן נועדו לנתק את השומע מסביבתו.

כך עיצבה היפשר מערכת שמע אלחוטית לחולי אלצהיימר ודמנציה. בסיס המערכת עשוי עץ וחלקו העליון פלסטי, ועיצובו מזכיר צעצוע לגיל הרך שעיצובו קלאסי, נעים לעין ומושך, ועם זאת קל לניקוי ופשוט מאוד – הכי פשוט שאפשר – להפעלה. שני כפתורים בלבד נמצאים על פני המכשיר. שניהם גדולים ונקיים למראה. אחד אחראי לפתיחת המערכת וסגירתה בלחיצה. השני, כפתור הווליום השולט בעוצמת השמע, זז בהחלקה בתוך מסילה (סליידר). באופן הזה, התברר להיפשר, קל בהרבה לשלוט בו מאשר בתנועת הסיבוב המקובלת.

שטח הפנים הנותר של המכשיר קיבל צורת קערה. הוא נועד להכיל את הרמקול הנייד בחופשיות ובנוחות. אפשר פשוט להניח את הרמקול בנונשלנטיות, כמעט לזרוק אותו, ואין צורך לדייק את מיקומו באופן מעיק או מתסכל.

הרמקול עצמו עשוי עץ, חומר חם ונעים הן במראהו והן למגע, ומאובזר ברשת סיליקון גמישה.  הישפר למדה שגם כאשר יכולתם של חולי האלצהיימר לתקשורת מילולית הולכת לאיבוד, חוש המישוש נותר כצורת תקשורת, "ויש כל הזמן התעסקות עם הידיים ורצון לגעת. רשת הסיליקון מזמינה למגע, והיא נועדה ליצור אינטראקציה וקשר רגשי חזק יותר בינם לבין הרמקול ודרכו למערכת השמע".

מערכת השמע של היפשר מבוססת על קבצי מחשב, וגם הדיסק-און-קי הנכנס לפתח ה-USB הסטנדרטי היא עיצבה בהתאמה כטבעת בשרנית וגדולת מימדים – לנוחות האחיזה והתפעול של החולה המבוגר. מכיוון שהיא מבוססת על טכנולוגיה פשוטה וזמינה, אב-הטיפוס של היפשר לא נכנס לקרבי האלקטרוניקה ואינו דגם עובד. חלומה כרגע הוא להצליח לפתח את הקונספט למוצר שוק עובד. מנחה: מיכל פרייפלד.

 

אמיר. מפגש תרבויות בין הרבאב הערבי והכינור היהודי. צילומים: נמרוד סונדרס

אמיר. מפגש תרבויות בין הרבאב הערבי והכינור היהודי. צילומים: נמרוד סונדרס

חוקי הפאטרנים מסורתיים, ההפשטות מודרניות

חוקי הפאטרנים מסורתיים, ההפשטות מודרניות

 

אור דגן, אמיר

סוף מחקרה של אור דגן במבוכי התרבות היהודית והערבית, התנקז לעיצוב כלי נגינה חדש: אמיר. אמיר הוא כלי מיתר המצרף אלמנטים משתי התרבויות, ומחבר אותם לטכנולוגיה ולהוויה של כאן ועכשיו. הוא נשען על כלי נגינה המשותף לשתיהן: הרבאב הקדום, והכינור שהתפתח ממנו.

נקודת המוצא של דגן הייתה הרצון ליצור חוויה תרבותית מקומית משותפת. מטבע הדברים חוויה שכזו, שאליה יוכלו בני שתי התרבויות להתחבר בנוחות, צריכה להיות חילונית במהותה. עם זאת דגן ביקשה להגדיר חילוניות משותפת בלי להתנתק מהשורשים. להציע חילוניות שיש לה עוגנים במסורותיהן של שתי התרבויות. כדי לרדת לשורשים ההיסטוריים של מאפייניהן האסתטיים, היה עליה להתחיל בחקר אומנותן הדתית. היא החלה במחקר מגדלי בשמים, ובהמשך בחרה לשאוב השראה מעולמות האמנות והמוזיקה "שהחיבור שלנו אליהם הוא חושי ואינו קשור לדעות פוליטיות. ומתוך מודעות אני בוחרת להתמקד משותף: באסתטיקה, בטמפרמנוט ובשמחת החיים".

אופן הניגון באמיר משמר את זה של הרבאב, שבו הנגן יושב ומנגן בעודו יוצר קשר עין עם הקהל שבא להקשיב לנגינתו. המאפיינים הטכניים של צליליו שאובים מהכינור. אולם בשונה מהרבאב ומהכינור, אמיר מיוצר ממתכת. המתכת, מסבירה דגן, מוכרת היטב באומנות המסורתית הן של התרבות הערבית והן של זו היהודית. מצד שני השימוש במתכת בעיצוב כלי המיתר מנתק את אמיר ממקורותיו העשויים עץ, ונותן לו חיים חדשים משלו. ומצד שלישי, למתכת תהודה גבוהה יותר, המשפיעה על אורכו של הצליל, וכך צלילו של כל תו ממושך יותר ומקשה על הנגן לשלוט בו. התוצאה היא שצלילים עולים זה על זה בזמן הנגינה, והסאונד המעורב הזה מייצג, לשיטתה של דגן, את עירוב התרבויות בישראל.

על הפאטרנים המסורתיים של תרבות האסלם והתרבות היהודית – ההשראות מהטבע, הצורות הגיאומטריות, ריבוי הטקסטורות, השימוש בכתב יד, החזרתיות והאורנמנטיקה העמוסה – החילה דגן את עקרונות העיצוב המודרניים: מינימליזם, אוויר והפשטה. כך הפאטרן הבסיסי של אמיר נשען עיגול שעבר חזרות שונות לפי החוקים המסורתיים, ולאחריהן נחתך, רווח ועבר הפשטה. לכל האלמנטים הקישוטיים המתבססים עליו יש פונקציה: אם כצלעות החיזוק של כלי הנגינה, אם כריבים לאחיזה, כפתחי אוורור וגם בעיצוב הקשת.

במהלך מחקרה, מדגישה דגן, "נעזרת ונתמכתי באנשים רבים מתחומים שונים: חוקרי תרבות, אמני יודאיקה, נגנים, מלחינים ובוני כלים: תייסיר אליאס, חגי בליצקי, אילן גרין, ישראל דהן, יאיר דלאל, שרה הראל, אמנון וינשטיין, עודד זהבי, הזאר מסרי-חוסיין, ירון נאור, יעל צ'חנובר, סיוון מזל שטאג. בלעדיהם וללא החוכמה והניסיון שלהם הדרך הייתה נראית אחרת. מנחה: דוד ספקטר

 

חפץ שימלא את ייעודו כחוצץ חלל, ויקח חלק בתקשורת הבין אישית בין בני זוג שחיים תחת קורת גג אחת

המחיצה של קרת חוצצת חלל ולוקחת חלק בתקשורת בין בני זוג שחיים תחת קורת גג אחת

מספרת כמה ביחד אני רוצה כרגע וכמה לחוד

מספרת כמה ביחד רוצה כל אחד מבני הזוג בכל רגע נתון וכמה לחוד

ובשעת רצון תתפקד גם כמדף או כמתלה. צילום: נמרוד סונדרס

ומתפקדת גם כמדף או כמתלה. צילום: נמרוד סונדרס

 

שיר קרת, מחיצה

את פרויקט הגמר שלה, מספרת שיר קרת, היא התחילה בהסתכלות על עצמה כמעצבת אשה "בעולם די גברי". עניין אותה לבחון את הייצוג המגדרי בעולם העיצוב, ומשהתחילה להתבונן סביבה, גילתה עולם סטריאוטיפי ביותר, "ללא שום סיבה", היא אומרת.

בנקודה הזו פנתה קרת לבחון את ביטוייו של היוניסקס – הקונספט המוכר בעולם האופנה – בשדה העיצוב. במקביל היא בחנה את ה"טריטוריה הזוגית, שם מתקיים המפגש בין נשים וגברים, ושם נוצר המתח". היא ביקשה לעצב אובייקט שיגשר בין שני המינים, מוצר משותף שעיצובו פונה לשניהם.

היא נכנסה לבתים רבים כשהיא מבקשת לבחון אילו חפצים זוגות חולקים זה עם זה. ככל שהלך מחקרה והתרחב, ההתמקדות במרחב המשותף קסמה לה בהרבה מההתרכזות באובייקט נקודתי. מכאן היא הגיעה לרעיון המחיצה כאובייקט רב-שימושי: חפץ שימלא את ייעודו כחוצץ חלל, אך בשעת רצון יתפקד גם כמדף או כמתלה, ואף יקח חלק בתקשורת הבין אישית בין בני זוג שחיים תחת קורת גג אחת. חפץ יוניסקסי בעיצובו, שישא איתו סמליות כלשהי לזוגיות המתקיימת בחלל שבו הוא נמצא, "והשאר יהיה שייך ליצירתיות של האנשים שיחיו איתו".

"רציתי", היא מספרת, "שתהיה איזושהי חוויית שינוי בחפץ, שידבר, שיצור איזשהו דיאלוג על המצב בחלל, המצב בבית. מכאן נבעו התריס העגול הנע במרכז המחיצה, והמשחק שהוא מאפשר – מעבר בין מצב אטום למצב פתוח. העיגול הוא נקודת הפוקוס, השינויים בתנועה שלו מדברים על סימון בחלל, והם הדרך שבה המחיצה מתקשרת בין בני זוג, האופן שבו שהיא מספרת כמה ביחד אני רוצה כרגע וכמה לחוד".

בהשראת מתלים וקולבים – וברוח הטרנדים האחרונים בעיצוב מוצר ובעיצוב פנים כפי שאפשר היה לראות לרוב בשבוע העיצוב האחרון במילנו – בחרה קרת לייצר את המחיצה מצינור ברזל צבוע בשחור מבריק. שלבי התריס העגול שבמרכזה עשויים מאלומיניום בצבע שחור מט "כדי ליצור הבדל, קונטרסט נעים, שיהיה ברור לעין שמדובר בשני חומרים שונים". גלגל שיש נותן את היציבות, את תחושת הקיבוע, אך גם מאפשר את הזזת המחיצה ממקום למקום. שתי נקודות פליז – ידית התריס העגול ומכסה ציר הגלגל – משלימות את המראה האלגנטי, מדייקות את השפה האסתטית, ומחברות את המחיצה לעולם עיצוב התכשיטים. מנחה: מיכל פרייפלד.

 

Criik. מתקן ייבוש הכלים הגנרי, המוכר ולרוב - חסר ההדר, זכה לחיים מפתיעים ומרהיבים

Criik. מתקן ייבוש הכלים הגנרי, המוכר ולרוב – חסר ההדר, זכה לחיים מפתיעים ומרהיבים

כשהוא סגור, מתקן הייבוש מעורר סקרנות, כי לא ברור מהו ולמה הוא משמש

כשהוא סגור, מתקן הייבוש מעורר סקרנות, כי לא ברור מהו ולמה הוא משמש

 

ולרי שפירא, Criik

את הדרך שלה בפרויקט הגמר החלה ולרי שפירא במחקר טקסים ופולחנים. בנקודת הסיום היא הציגה מתקן מסוגנן לייבוש כלים – תכשיט למטבח המציע חוויית שימוש שונה מזו המוכרת.

מתוך משיכתה של שפירא, גם בחיי היומיום, למסתורין ולמיסטיקה, היא ביקשה למצוא פעולה יומיומית, אפרורית, מייגעת, המשותפת לרבים, ולרומם אותה. להטעין אותה בערך ובכבוד, ולהפוך אגב כך את הבנאלי לחגיגי.

הפעולה בה בחרה שפירא היא שטיפת הכלים. גם בה, היא גילתה, יש מנהגים שונים וטקסים רבים. איש איש והדרך שלו, איש איש והטקס שלו. היא בחרה להתמקד בשלב האחרון של שטיפת הכלים – מתקן הייבוש.

נאמנה לנקודת המוצא ביקשה שפירא לצקת במתקן ייבוש הכלים משהו מהמסתורי. לאפשר לו למשוך את תשומת לבם של המתבוננים בו, מבלי שיזהו מייד את תפקידו. לשם כך מקיים מתקן הייבוש שעיצבה שני מצבים: סגור ופתוח. כשהוא סגור, מסבירה שפירא, מתקן הייבוש מעורר סקרנות, כי לא ברור מהו ולמה הוא משמש.

"ואז יש את פעולת הפתיחה. מהותו של טקס היא הפעולה הפיזית עם אובייקט. פעולת הפתיחה של מתקן ייבוש הכלים מקיימת את העיקרון ההכרחי הזה בקיומו של טקס. רק כשהוא במצב פתוח יכול האובייקט לשמש כמתקן לייבוש כלים. ובמצב הזה הוא היה צריך להיות הכי פונקציונלי, נוח ונדיב במספר הכלים שהוא יכול להכיל".

שני חלקיו של מייבש הכלים זהים בצורתם, שונים בחומריהם (האחד מיוצר מנחושת והשני מנירוסטה שחורה), והם נפתחים ונסגרים בהפעלת לחץ. אין בהם ולו בורג אחד, וגם לא דבק, ומחבריהם השונים יוצרו מפלסטיק בהדפסה תלת-מימדית.

בנחושת ובנירוסטה השחורה, חומרים מאוד עכשוויים ואהודים בטרנדים האחרונים בעיצוב מוצר ובעיצוב פנים, בחרה שפירא בשל היותם חומרים טבעיים, חזקים, עמידים, שלא יחלידו, לא יתעוותו, וישמרו על צבעם לאורך זמן.

בחיבור בין הצורניות הגיאומטרית הפשוטה והקלאסית – זו המתחברת לטרנדים העכשוויים כשם שיש לה היסטוריה בת אלפי שנים ושורשים גם בחפצי האדם הקדמון – לבין החומריות הדרמטית והמנגנון המורכב, הצליחה שפירא להפיח חיים מפתיעים ומרהיבים במתקן ייבוש הכלים הגנרי, המוכר, ולרוב – חסר ההדר.  מנחה: ברק אשר.

 

המזוודה של זיבנברג. ארון ביתי קטן בכל מקום ובכל זמן

המזוודה של זיבנברג. ארון ביתי קטן בכל מקום ובכל זמן

 

איריס זיבנברג, מזוודה

בביקור המשפחה האחרון שלה בארצות הברית, שמה איריס זיבנברג לב לתחושת תלישות שמתגנבת אל לבה. "הרגשתי את חסרונו של המקום הביתי שלי, המקום הנוח, הבטוח". מכאן נבט הרעיון שלה לעצב מזוודה שתביא את הבית איתנו לכל מקום שבו נהיה. מזוודה שתתפקד כארון קטן שסידורו אופטימלי, כזה שברגע שהוא נפתח, תכולתו כולה תהיה גלויה למבטנו, בדיוק כמו בבית. ארון שיאפשר לנו לדעת איפה נמצא כל דבר, ולו הקטן ביותר, בלי לנבור במעמקי המזוודה ולחטט בקדחתנות בין ערימות הבגדים.

כדי לבחון האם יש שותפים לתחושותיה, חיברה זיבנברג שאלון, שביקש לגשש ולשרטט את תחושותיהם של אחרים סביב היציאה מהבית. את השאלון היא פרסמה ברשת, ועד מהרה קיבלה בחזרה 200 שאלונים ממולאים. התגובות הרבות שליוו אותם, היא מספרת, "לימדו אותי שזיהיתי משהו שהוא נכון לא רק לגביי, ושאני בכיוון הנכון".

זיברנברג התרכזה בעיצוב המזוודה כקפסולה ביתית. לא עניינו אותה טכנולוגיות גבוהות, חומריות חדשנית או שכלולים דיגיטליים מולטי פונקציונליים. התחום הזה, היא אומרת, ממילא נמצא במוקד תשומת הלב, והתחרות בו רבה. תשומת הלב שלה הופנתה כולה למימד הרגשי, האישי, האינטואיטיבי. אדם ומזוודתו. אדם ומעונו.

המזוודה של זיבנברג היא לא עוד קופסה ריקה. יש בה מחיצות קבועות, מדפי פלסטיק קלי משקל  הניתנים להתאמה אישית, ומיני תאים ופתרונות אחסון יצירתיים ומגוונים לשלל החפצים שאדם יכול לרצות לקחת איתו לדרך. היא בית צבעוני, נעים וחם, מסודר ומאורגן, המאפשר לכל אחד ליצור את הכוריאוגרפיה האישית של חפציו באופן המיטבי עבורו. מנחה: ברק אשר.

 

 OULY. שניים באחד: עגלת אמבטיה ועריסה. צילומים: נמרוד סונדרס

OULY. שניים באחד: עגלת אמבטיה ועריסה. צילומים: נמרוד סונדרס

 מתנדנת וגם עולה ויורדת

מתנדנת וגם עולה ויורדת

 

ענבר מאי רייבי, OULY

OULY, עגלת התינוק שעיצבה ענבר מאי רייבי, משלבת בין שני מוצרים מקבילים: עגלת אמבטיה ועריסה. הראשון מיועד לחוץ, השני לפנים.

על מנת להקל על שילובה במרחב הביתי, ביקשה רייבי להקנות לעגלה תחושה חמה ומראה של רהיט. לשם כך שילבה בעיצובה אלמנטים מעץ, ובחרה בסגנון רטרו נוסטלגי, שמתכתב עם עיצובן של עגלות הילדים הקלאסיות של Silver Cross, המותג הבריטי שנוסד בשנת 1877, מבלי לוותר על האמירה העכשווית.

אבל לא הסגנון הוא לב עיצובה של העגלה, כי אם שני מנגנונים שבזכותם היא מציעה יישומים חדשים: האחד מאפשר לה להתנדנד מצד לצד כמו העריסה ומשחרר את ההורים ממשימת הנדנוד. השני מאפשר לרגליה להתרומם ולרדת בהתאם לגובה הרצוי. כך כשהיא בחוץ, יכולה העגלה לשמור על גובהה המקובל המותאם לנוחות ההורה הדוחף, וכשהיא בבית, ביכולתה לרדת עד לגובה העריסה, שהוא כגובהה הסטנדרטי של מיטה. באופן הזה היא יכולה העגלה להיצמד למיטת ההורים בנוחות מקסימלית.

בתכנון של רייבי, בעתיד תוכל האמבטיה להישלף ורגליה ידעו לקבל ולתמוך גם בסל-קל ובמושבים שבהמשך הדרך. כרגע העגלה היא בגדר קונספט, וכדי שתהפוך למוצר עליה לעבור דרך ארוכה של פיתוח צמוד עם מהנדסים. רייבי מקווה למצוא את הדרך להשלמת הפיתוח הנכסף. שיהיה בהצלחה. מנחה: איתן שריף.

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *