שלווה כחולה

92 עבודות, 62 אמנים, הרבה יופי. בשבוע שעבר נפתחה במוזיאון ארץ ישראל "זכוכית ישראלית 2015", התערוכה המרכזית המשקפת תמונת מצב עדכנית של היצירה העכשווית המקומית בזכוכית

"חירות, שוויון, אחווה", עמי ליבוביץ

"חירות, שוויון, אחווה", עמי ליבוביץ. צילומים: ליאוניד פדרול

 

בשבוע שעבר נפתחה במוזיאון ארץ-ישראל "זכוכית ישראלית", התערוכה המרכזית המשקפת תמונת מצב עדכנית של היצירה העכשווית המקומית בזכוכית. 92 עבודות, 62 אמנים, מהם מבוססים, מהם בתחילת דרכם, חלקם מגיעים מתחומי האמנות השונים והעיצוב, אבל רובם משתייכים לעולם הזכוכית.

היום, אומרת אנריאטה אליעזר-ברונר, אוצרת התערוכה, רואים את הפירות של כל אותם מחזורים שבגרו במסלול לזכוכית שקם לפני כ-15 שנה במחלקה לעיצוב קרמי בבצלאל. עד לפני שנים לא רבות, היא מזכירה, הזכוכית הייתה מזוהה עם האמנות הדקורטיבית-שימושית, עם העיצוב ועם האדריכלות והבנייה. הייתה זו תנועת הסטודיו שקמה בשנות ה-60 בארצות הברית, שהדגישה לראשונה את מקומו של יוצר הזכוכית כאמן, כמעצב, כמייקר – כמי שיוצר אובייקטים אמנותיים שכל אחד מהם שונה וייחודי. בפעם הראשונה קראו יוצרי הזכוכית לשיתוף הרעיונות והידע הטכנולוגי, דבר שלא התאפשר לפני כן, כשעבודת הזכוכית נעשתה בלעדית במפעלי הזכוכית הגדולים, שם נשמר הידע שהתפתח עם השנים כסוד מקצועי כמוס.

מה שאפשר את צמיחתה של תנועת הסטודיו, ואת התנתקות אמני הזכוכית מתלותם במפעלים התעשייתיים הוא הפיתוח הטכנולוגי של כבשן קטן מימדים. עתה לא היו חייבים יותר יוצרי הזכוכית לפעול תחת התכתיבים העיצוביים של המפעלים. בהדרגה אפשר היה לראות מעבר לעבודות יותר חופשיות עם כי עדיין דקורטיביות ועיצוביות, ומהן לפיסול, לעבודות קונספטואליות, למיצבים ולשילוב בין מדיות שונות.

גם אצלנו, מאז הוצגה 'זכוכית ישראלית' לראשונה ב-2007 ועד לתערוכה הנוכחית, אומרת ברונר, "יש הבדל עצום. אז רוב העבודות היו קטנות מימדים, והיום כמחצית העבודות הן גדולות מימדים. זה מראה את הכיוון, הניסיון שנצבר והרצון לעבוד עם הזכוכית כמדיום אמנותי לכל דבר. נכון, העבודה עם זכוכית היא אמנות שיוצאת מקראפט, ודורשת התלמדות על מנת לשלוט בחומר הכל כך קשה, חמקמק ומכשיל. רבות מהעבודות פה מצריכות כמה שריפות, ובתנור האובייקט עלול להתנפץ, ויש המון תסכול. פה זה קשה. צריך משאבים לזה. אבל עדיין הכיוון הוא להיות חלק מהזרם האמנותי".

טכניקות העבודה המרכזיות בזכוכית יכולות להתקיים רק בסדנה חמה, ואובייקטים מורכבים אף מחייבים שיתוף פעולה של ארבע ושש ידיים. וגם אם הכבשן קטן יותר, ויכול להתאים לסטודיו, עלויות רכישתו והפעלתו גבוהות ביותר, ולכן את מספר הסדנאות החמות בארץ אפשר לספור על כף יד אחת. מבחינה זו העובדה שערן ארליך, ראש המחלה לקרמיקה וזכוכית בבצלאל, פתח את סדנת המחלקה בפני בוגריה, היא משמעותית.

בסדנת הזכוכית של בצלאל יצר שמעון קורנפלד את "שילוח הקן" (בעזרת נעה פיין, אף היא בוגרת המחלקה ואף היא מציגה בתערוכה) מתוך מחשבה על המצווה העלומה יחסית מספר דברים – אחת משתי המצוות היחידות מתוך התרי"ג שלעושיהן מבטיח הכתוב אריכות ימים. המצווה השנייה, אגב, היא כיבוד אם ואם. כמי שגדל בבית דתי ובו שמונה ילדים, נתקל קורנפלד – אחיהם של שפרה קורנפלד ואברהם קורנפלד – במצוות שילוח הקן בפרשת בר המצווה שלו. המצווה קוראת לנתקל בקן בו מקננת ציפור על ביציה או גוזליה, ואשר ברצונו לקחת לו למאכל את הביצים או הגוזלים – לעשות זאת רק לאחר שישלח את האם לדרכה.

שמונה הביצים העדינות והיפות שיצר קורנפלד אינן דומות לאף ביצה מוכרת בטבע. גודלן מזכיר את גודלו של ילוד אשה, והן עומדות מיותמות זו ליד זו ללא אם שתקנן ותגן. גם בפרויקט הגמר שלו, לפני שלוש שנים, יצר קורנפלד שמונה צורות מופשטות, מאין סירות ששולחו לדרכן בים הגדול, כשהן מצוידות בתעודה זהות אישית: משקולת ובה מוטבע מספר. מעטים ידעו שהמספרים העלומים-לכאורה מייצגים את משקל ילדי משפחת קורנפלד בלידתם. אמו של קורנפלד עזבה את בית המשפחה בירושלים וחזרה לארץ מולדתה מעבר לים, והזיכרון הכאוב נחרט בעבודות מתוך מחשבה על הגוזלים הרכים הנותרים לגורלם.

ביצי הזהב של אולה ברנר מתכתבות עם "התרנגולת עם ביצי הזהב" – אחד המוכרים שבמשלי איזופוס. אחת מתרנגולותיו של איכר הטילה מדי יום ביצת זהב. האיכר, שלא הסתפק בביצה האחת הזו, וחשב שבוודאי בגופה של התרנגולת טמון הסוד למצבור זהב, חתך את בטנה ונותר קירח מכאן ומכאן. אצל ברנר מחליף את התרנגולת המתה – ביטוי לחמדנות האנושית, הדורסנית, זו שמנצלת את הטבע ואת בעלי החיים – התרנגול המהונדס: ייצור כלאיים מעוות, מעין מכונה סמי-טבעית שנועדה לספק את תאוותיהם המוגזמות של בני האנוש.

רבות מהעבודות של ברנר – מרצה במחלקה לקרמיקה וזכוכית וסטודנטית בתוכנית לתואר שני בעיצוב תעשייתי בבצלאל – עוסקות בניצול בעלי החיים. ב"שלווה כחולה" היא מתייחסת למצבן המוגן של הביצים, לפני שהן בוקעות וגוזליהן-אפרוחיהן נזרקים בבת אחת למציאות העולם האמיתי. ב"פרות מעופפות", לעומת זאת, במבט ראשון אולי תופסים את העין המעטפת הנוצצת וההומור הסרקסטי, אולם אלו בעיקר מקצינים את המניפולציה וההתעללות שאנו כופים על הפרות חסרות הישע.

I don't Know Where to lay my eggs קראה חן פייפר לסדרת הביצים שהיא מציגה בעקבות מסעות בעולם. פייפר, ילידת הולנד, למדה עיצוב תכשיטים באקדמיית ריטפלד לפני שהצטרפה למחזור הראשון של מסלול הזכוכית בבצלאל, מספרת ברונר. בעקבות אותם מסעות בעולם, היא כל הזמן בתנועה, ולא תמיד יש לה איפה לעשות את האמנות שלה. את ההוויה הזו היא יצקה בביצים, שמשלבות אזכורים שליקטה מהמקומות בהם ביקרה.

אחד הבולטים מבין הבוגרים הטריים השל המחלקה לקרמיקה וזכוכית שעבודותיהם מוצגות בתערוכה הוא אלירן ג'אן. בפרויקט הגמר שלו "כותנות עור – מחשבות על החלל הפנוי", ביקש ג'אן להרהר במשמעויות הפילוסופיות של החלל וקליפתו, פנים וחוץ, אין ויש, מוות וחיים – דרך העיסוק בצורה ובחומר. על-ידי שימוש במדיות שונות – כדרות, עבודת זכוכית, יציקת גבס, שימוש ברדי מייד והקרנת וידאו – הוא מציג הקבלה בין הצורה – כד, כד חצוי, חללו של כד ויציקת פנים – לבין מצבו של האדם.

בכד המעגלי, השלם, עם הדופן הקשיחה האוצרת חלל לא מפוענח, רואה ג'אן מקבילה לאדם, שקליפתו החיצונית אינה מסגירה את אשר מתחולל בקרבו. אלא שבכד של ג'אן נפער סדק, בור שעומקו לא ידוע, ודפנותיו הקשיחות כמו קורסות, מתקפלות ומתפתלות אל תוכו כאבר אורגני פגוע, מסמלות שכול וכאב, חלל שנפער ולא יוכל לשוב ולהיסגר.

על הכד החצוי מקרין ג'אן טורסו אדם המכה על חזהו באגרוף בעת וידוי. הצלילים העמומים, הרפטטיביים, של האגרוף הקפוץ בהקישו על בית החזה – תיבת התהודה של הגוף – מלווים את המיצב, מסמלים את הדינמיות של החיים ואת קצבם.

את יציקת הגבס המזכירה את מסכות המוות מהעולם העתיק, השקיע ג'אן בדלי שחור מלא מים. על המסכה מוקרן דיוקן פנים, בעת החזקת הנשימה. ג'סטה עדינה, מרומזת, של הפנים חוזרת ומצליחה לעורר את הראש לחיים כל פעם מחדש, למתוח את הרגע היחיד, רגע הטביעה והפרפור בין החיים למוות, עד אינסוף.

באובייקט האחרון שיצר משחק ג'אן עם טבעו של הכד. במרכזה של יציקת זכוכית הוא טבע את חללו של הכד – את הנגטיב שלו, אם תרצו. הנה הכד, שהוא עצמו גוף המחזיק בתוכו חלל, מוצג בתוך גוף אחר, כאשר החלל בלבד יוצר את צורתו. אל תוך החלל הזה מקרין ג'אן עבודת וידאו העוקבת יצירת כד. וכך לאט לאט מקבל גוש החמר הבראשיתי את צורתו האיקונית וממלא את חלל הכד.

"ניסיתי כל הזמן לחשוב מהי האמת של הכד. הרגשתי שהתנועה שלו היא החיות שלו. ברגע שהוא נשרף והוא מוכן, יש בו איזה מוות. הוא הופך לדומם. כדי להחזיר לו את החיים יצרתי לו נגטיב, שלתוכו אני מקרין את הכד המסתובב לנצח. זה המקום החמקמק של החיבור בין יש ואין. שני מושגים שסותרים אחד את השני אבל גם יוצרים אחד את השני. אולי כמו שיש גוף ונשמה, והנשמה ארטילאית והגוף חומרי, וצריך את שניהם כדי ליצור אנושיות, כדי ליצור חיים".

 

תוצרת סין, נאווית חמיאס. חריטת ציור בסגנון סיני על בקבוקים מן המוכן

תוצרת סין, נאווית חמיאס

שלווה כחולה, אולה ברנר

שלווה כחולה, אולה ברנר

תרנגול מהונדס, אולה ברנר

תרנגול מהונדס, אולה ברנר

פריטים מתוך הסדרה "ביצים סביב העולם". חן פייפר

פריטים מתוך הסדרה "ביצים סביב העולם". חן פייפר

שילוח הקן, שמעון קורנפלד

שילוח הקן, שמעון קורנפלד

Speakless, גרגורי זילבר

Speakless, גרגורי זילבר

כותנות עור,  אלירן ג'אן. הקרנת כד על חלל הכד שבקוביית הזכוכית

כותנות עור, אלירן ג'אן. הקרנת כד על חלל הכד שבקוביית הזכוכית

כותנות עור,  אלירן ג'אן. הקרנת דיוקן פנים על מסכת גבס שקוע במי דלי

כותנות עור, אלירן ג'אן. הקרנת דיוקן פנים על מסכת גבס שקוע במי דלי

Pointing Out, עינב מקורי

Pointing Out, עינב מקורי

 

 

One Comment:

  1. עבודות מוזרות.רק חלק קטן מהן הן באמת עבודות אמנות בזכוכית,דיבורים ורעיונות סביב מיצג עכשווי לא עושה אותו עבודת אמנות אמיתית של זכוכית.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *