רק שלא יגלו

"רוסיה זונה מסריחה" קראו לעבר דינה זריצקי כשהייתה בת 16. הזיכרון הזה ואחרים תורגמו לפרויקט גמר יפהפה במסלול לתקשורת חזותית בסמינר הקיבוצים. בוגרים 2014

 

"רוסיה זונה מסריחה" סיננו שני הנערים לעברה של דינה זריצקי בליווי סטירה מצלצלת ויריקה. 16 שנים עברו מאז, ועד היום היא נמנעת מלעבור במקום ההוא. הזיכרון הזה וזיכרונות של אחרים עומדים במרכז פרויקט הגמר היפהפה שלה, "היבRU", במסלול לתקשורת חזותית במחלקה לעיצוב בסמינר הקיבוצים.

"היבRU" (מנחה: רחל דהן) היא סדרת איורים על גבי אובייקטים שנאספו מהרחוב: שברי מרצפות, צינורות מחלידים, קופסאות שימורים ריקות. מאחורי כל איור סיפור, זיכרון מחוויות הקליטה וההתאקלמות של מי שהיו ילדים בעת עלייתם ארצה בשנות ה-90.

חלק מהאובייקטים המאוירים פוזרו במרחב הציבורי מתוך משאלה שיימצאו ויאספו על ידי עוברי אורח. על כל אחד מהם מוטבע קוד QR המקושר לקבוצה בפייסבוק. שם, בפייסבוק, יוכלו המוצאים האקראיים להתוודע אל הסיפורים שמאחורי הפריטים שאספו לעצמם.

"בזמן שליקטתי את הסיפורים לפרויקט", מספרת זריצקי, "נתקלתי בהרבה דברים שזעזעו אותי, סיפורים שגרמו לי לדמוע כל פעם שנזכרתי שהם קרו לילד או ילדה קטנים וחסרי ישע. אני לעומת זאת ממש בת מזל. קיללו אותי יחסית מעט, הרביצו לי רק בהתחלה וההטרדות המיניות המציינות את מוצאי הגיעו בשלב די מאוחר וכבר יכולתי לעמוד בזה.

"בעצם רוב ההתמודדות שלי הייתה עם התפיסה של ה'רוסיות' בעיני הסביבה שלי. משפטים קטנים שנאמרו על ידי חבריי כשראו עולה חדש מנסה להסביר את עצמו בעילגות בסופר, אמירות כמו 'איזה רוסי זה' או 'יש לזה ריח של רוסים', או 'כל הרוסים הגויים האלה באו לעשוק פה את המדינה' ודברים דומים. האמירות תמיד סוכמו בסליחה קטנה וקורצת, כאילו לומר את משלנו, את לא כמו החייזרים האלה, את ישראלית. ואני, במקום להזדעק, נשמתי לרווחה, סוף סוף הצלחתי, אני כמו כולם. כבר שנים לא מדברת רוסית, לא שומעת מוסיקה משם, ולא רואה סרטים רוסיים. אני ממש כמו כולם  – ורק שלא יגלו שבבית אוכלים נקניק וגבינה.

"אחד הסיפורים הכי עצובים בעיניי הוא של ילדה שתכננה מסיבה לכבוד יום ההולדת השמונה שלה. היא קישטה את הבית, ואמא שלה הכינה שקיות הפתעה ומלא כיבוד, ואף אחד לא הגיע חוץ מילדה אחת שסיפרה לה שההורים אסרו על הילדים שלהם להגיע, כי זה בית של רוסים והילדים עלולים להיחשף לתרבות של 'גויים' ולאוכל לא כשר".

18 סיפורים, זיכרונות, חוויות קליטה והתאקלמות מציגה זריצקי לצד האובייקטים המאוירים. הנה ארבעה:

 זיכרון 1

"ירדנו מהמטוס בטור איטי. אמא עטופה במעיל פרווה. חם ולח כל כך, ולרגע אני לא בטוח אם אמא בוכה או מזיעה".

זיכרון 2

"נרשמנו במשרד הפנים. בחדר גדול ורועש תחת תקרה אקוסטית מופעלת מכונה משוכללת. מצדה האחד נכנסים סבטלנות, ולדימרים ולנות ומצדה האחר יוצאים דגמים משופרים של אילנות, יצחקים וחנות. התלהבנו מהתעודות הכחולות החדשות. טעויות האיות הקשות של הפקידה עתידות היו להתגלות בעוד מספר חודשים עם לימוד הקריאה".

 זיכרון 5

"את יומי הראשון בגן ביליתי לבושה בשמלת מלמלה אדומה, גרביוני צמר וזוג נעליים שלא הותירו ספק באשר לזרות שלי לעומת הילדים הצברים. חזרתי הביתה בבגדים ספוגי שתן כיוון שלא ידעתי איך להסביר לגננת שאני צריכה לשירותים".

זיכרון 17

"זה היה היום הראשון שלי בכיתה א', הושבנו בקבוצות ואני מצאתי את עצמי על יד ילד קטנצ'יק ולא מזיק למראה, ששנייה אחרי כן החל לצעוק שהוא לא רוצה לשבת ליד "הרוסיה הזאת" ודרש שיעבירו אותו מקום מיד. מכיוון שדרישתו לא נענתה, כאקט של מחאה שלף הילד מספריים מהקלמר וחתך לי את האגודל. אמא שלי ידעה מעט מילים בעברית, אבל כמה שהיא צרחה שם במסדרון על האמא שלו".