קישוט וישע

108 שנים אחרי פרסום ספרו של אדולף לוס "קישוט ופשע", שהיה לאחד הטקסטים המכוננים של המודרניזם, מגיבה מירב רהט עם "מאבדים את לוס", התערוכה שאצרה בגלריה פריסקופ

 

במאמר "קישוט ופשע" כתב האדריכל אדולף לוס בשנת 1908: "אבולוציה תרבותית משמעותה הרחקת הקישוטים מהחפצים השימושיים … הקישוט אינו מוסיף על שמחת החיים שלי או של האנשים המתורבתים האחרים". אפשר להתפלפל רבות סביב המשמעות של אמירתו, אך החיוך שלי, כמו גם של רבים מהמבקרים בתערוכה "מאבדים את לוס – קישוט בעיצוב עכשווי", מסגיר הנאה ושִמחה למול האובייקטים שלראייתו של לוס הם לא רק לא תרבותיים, הם בגדר חטא.

במאמר אחר שכתב לוס – "קישוט וחינוך" – הוא שאל: "האם צריך להרחיק את הקישוט, כביטוי להעדר תרבות, מהחיים בכלל ומבתי הספר בפרט?" (ותשובתו הייתה שהקישוט ילך ויעלם מעצמו). הוא גם תהה "האם יש מקרים בהם האדם זקוק לקישוט (לצרכים מעשיים, אסתטיים או חינוכיים)". שאלת מהותו של קישוט והצורך בו רלוונטית גם כיום. האובייקטים בתערוכה "מאבדים את לוס" מציעים מספר נקודות מבט לשאלה זו בראי התקופה.

משתתפים: איריס ארד, איתמר שגיא, גליה ברקוביץ, גלית שבו, דליה פיש-בנארי, יעל פרידמן, מאור אהרון, נועה טמיר, סטודיו מג'נטה, עדנה פישר, ענת גולן, קבוצת אוממי, רות נעם, שחר זיו, שי שניידרמן, שלומי איגר.

 

בהמשך הפוסט, אחרי צילומי העבודות, תמצאו את המאמר המלווה את קטלוג התערוכה.

 

מאבדים את לוס – קישוט בעיצוב עכשווי, אוצרת: מירב רהט | גלריה פריסקופ, רח' בן יהודה 176, תל אביב | שעות פתיחת הגלריה: בימים שני-חמישי 17:00-20:00 ובשישי-שבת 11:00-13:00, או בתיאום מראש | בשבת הקרובה, 14.5,  בשעה 12:00 יתקיים שיח גלריה פתוח לקהל הרחב. הכניסה ללא תשלום | בשבת 28.5 יתקיים אירוע נעילת התערוכה בנוכחות האוצרת והמציגים

 

 

 

מאבדים את לוֹס – קישוט בעיצוב עכשווי | מירב רהט

מוטיבים דקורטיביים הופיעו רבות לאורך ההיסטוריה של עולם העיצוב אך זכו ליחס שונה בתקופות שונות. בשנת 1908, עם מפנה המאה ה-20, פרסם האדריכל אדולף לוֹס ( Adolf Loos) מאמר מכונן בשם ״קישוט ופשע״ שבו הוא טען בין היתר כי חברה מתקדמת אינה זקוקה לקישוטיות. לוס ראה בזמן ובמשאבים המוקדשים ליצירת קישוטים ביזבוז של כח אדם, כסף וחומרים, וגרס כי הוספת קישוט מהווה שימוש לרעה בחפץ השימושי[1]. כארבעה עשורים מאוחר יותר, בהשפעת תפיסתו של לוֹס, טבע האדריכל מיס ואן-דה-רוהה (Ludwig Mies van der Rohe) את המשפט LESS-IS-MORE, משפט שהפך אמירה אייקונית המייצגת את תפיסת העיצוב המודרנית בה צורתו של אובייקט נגזרת מהפונקציונאליות אותה הוא נועד לשרת. אמירתו של ואן-דה-רוהה זכתה לתגובת נגד בשלהי שנות ה-60, כאשר בהתייחסו לשימוש בעודפות ועומס ויזואלי בשדה העיצוב טבע האדריכל רוברט וונטורי (Robert  Venturi) את המשפט LESS-IS-A-BORE. אמירה זו הנכיחה שינוי תפיסתי שהלך והתפתח בשדה העיצוב, כאשר יחד עם התעוררותה של תפיסת עיצוב פוסט-מודרנית ובהמשך לה לידתה של קטגוריית "עיצוב-אמנות", הלכה והתעצמה בשדה העיצוב נוכחותם של אובייקטים בהם הערך האסתטי-דקורטיבי עולה על ערך השימוש.

התערוכה "מאבדים את לוֹס" מציעה הצצה לאופן בו מעבדים מעצבים ישראלים בני זמננו מדיסציפלינות שונות בשדה העיצוב את הרעיון של קישוט בעיצוב עכשווי, וחושפת גישות שונות של מעצבים לנושא. אצל חלק מהיוצרים בתערוכה הדקורציה היא שפה חזותית המאפיינת את יצירתם והיא זו שמבנה את עבודותיהם. אחרים השתמשו בתערוכה כהזדמנות להתדיינות עם הטקסט של לוֹס ועם שאלות דוגמת מהו קישוט ומה מקומו בשדה העיצוב, מאה שנים אחרי שלוס הכריז עליו כפשע. בין המעצבים יש מי שמתכתב עם אלמנטים דקורטיביים מן ההיסטוריה של העיצוב ויש מי שמבנה את הדקורציה כאלמנט בסיפור אותו מספר האובייקט. חלק מהמעצבים משתמשים בבחירות הדקורטיביות על מנת להאיר סוגיות תרבותיות דוגמת יחסים בין אדם וטבע, בין טבע וטכנולוגיה ובין אדם וטכנולוגיה, בעוד אצל אחרים זהו אמצעי להטבעת תכנים אישיים לתוך היצירה. מוטיב הזמן הנקשר לפעולת הקישוט העמלנית עולה ומתחדד למול העבודות הסיזיפיות משהו, כאשר ברקע נוכח גם הדיון המתמשך סביב קישוט ומגדר – מהו קישוט? מי מתקשט? כמו גם מי יוצר את הקישוטים ובאיזה אופן?

עבודתה של איריס ארד – "עמודים וחולדות"- הנִצבת במרכז החלל פותחת את הדיון אודות היחסים בין פונקציה לדקורציה. ארד משתמשת בכותרות הדקורטיביות שעיטרו עמודים באדריכלות הקלאסית  כמקור השראה ליצירת כיסוי עתיר פרטים לעמוד ארעי המכסה את צנרת הביוב של בית המגורים בו יושבת הגלריה. דרך אלמנט עשוי סריג תלת מימדי, המשמש חיקוי של עמוד שאין בו תכלית מעשית, היא מאירה את היחסים בין קישוטיות ופונקציה מבנית (שלא מתקיימת כאן). לצד ועל גבי עמוד הביוב המעוטר ארד מציבה סדרת חולדות סרוגות וקושרת את ההצבה לסוגיה מקומית עכשווית – חפירות הרכבת המהירה של תל אביב שמלוּוה בחרדה מהצפת העיר בחולדות שתעלנה מתעלות הביוב. במקום מכרסמים מרתיעים ארד מציגה קבוצת חולדות סרוגות בצבעים ודוגמאות שובות לב והופכת את החיה שעלולה להפוך אלמנט ויזואלי מרתיע במרחב העירוני לאובייקט של תשוקה.

למול התגובה של ארד לאפשרות של הצפת העיר תל אביב בחולדות, עבודתה של רות נעם – "הפרעת התמוטטות המושבה" – מציפה חרדה מסוג אחר הנקשרת ביחסי האדם והטבע. נעם מציגה מיצב שנועד להעלות לתודעה את תופעת העלמותן של מושבות דבורים והתדלדלותן על פני כדור הארץ באופן שמשנה את המאזן בטבע ומאיים גם על קיום המין האנושי. בעבודתה היא יוצרת מקבצים של דבורים מפוסלות הנראות כמעשה תחרה, מצפה אותן בזהב טהור ומקרבת אותן לאובייקטים בשדה התכשיטים. אופן השימוש של נעם בחיקוי מוגדל של החרקים מן הטבע וחיבור האלמנטים זה לזה שוב ושוב ושוב כריבוי, הופך אותן לדפוס דקורטיבי ואת העיסוק ביופי לכלי ביטוי לחרדה קיומית.

הגעגועים אל הטבע ואל הנופים הנעלמים נוכח גם בעבודתה של עדנה פישר. פישר מקפיאה רגעים וזכרונות וכולאת אלמנטים מן הטבע בקערות המסורסות מהפן הפונקציונאלי שלהן לטובת העיסוק הדקורטיבי. לוס התייחס לדקורציה כרומנטיקה של איכרים[2], אך דווקא הריחוק של האדם המודרני מן הטבע הוביל להכנסתם של דימויים מן הטבע כמו גם חיקויים שלהם לתוך המרחב האורבאני. עבודותיה של פישר, בהן משולבים חומרים דוגמת ענפי קאזוארינה, אדמה וקוצים, הן דוגמה אחת לאופן הכנסת הטבע הכפרי כאלמנט קישוטי לחללי מגורים עירוניים.

דוגמא נוספת לשימוש בדימויים מן הטבע ניתן לראות באגרטל "קיסוס" של קבוצת אוממי. האגרטל, שנוצר בימים בהם טכנולוגית ההדפסה בתלת מימד היתה בחיתוליה, נולד כאובייקט המטשטש את הגבולות בין הטבע למכונה בעידן הדיגיטאלי. האובייקט הוצג (בשנת 2007) כטבע מודפס –  ענפים משתרגים המדמים את המראה האורגאני בחומר סינטטי ומבנים כלי דקורטיבי מקושט עוד לפני הכנסתם של פרחים או אמצעי קישוט אחרים. לנוכח העובדה שהאובייקט נעשה על ידי מכונות מתמסמסים לכאורה מוטיב העמלנות והזמן המבוזבז כנגדם יצא לוס, אולם, שבירתו המקרית של האובייקט החזירה את אחד מחברי הקבוצה – דורי אורין – לפעולה העמלנית הבסיסית של תפירה ורקמה כדרך לחיבור האובייקט ולהחזרתו לצורת אגרטל דקורטיבי. בגרסתו החדשה, האובייקט, שמלכתחילה לא היה באמת שימושי, מציף את סוגיית הקישוט והיחסים בין טכנולוגיות עכשוויות לעמלנות מסורתית.

גם גלית שבו בוחנת את מהות העיטור ביחסים בין הדפסה תלת מימדית, אלמנטים תעשייתיים וקראפט. בסדרת עבודות – "כלי רפאים פרומים" –  היא משתמשת בשרוול ארוג מנחושת מבודלת  ובפעולות דוגמת פרימה, והרחבה של מבנה השרוול בחיפוש אחרי מבנים צורניים דקורטיביים. למול קישוט כפעולה של הוספה, שְבוֹ מפרקת את מבנה השרוול עד לכדי חוטים בודדים ולכאורה מחזירה אותו שלב אחד אחורה בתהליך הייצור. על ידי שימוש במחברים המודפסים בתלת מימד, היא מעגנת את המבנים הדקורטיביים שהיא יוצרת בתהליך הפרימה והופכת אותם לסדרת מיכלים, כאשר כל הכלים הם בעצם אותו שרוול במצבים שונים של מתיחה, כיווץ, פתיחה או סגירה.

השימוש בתבנית קבועה ליצירת אובייקטים בעלי ויזואליה משתנה וכן סוגיית היחסים בין מגע היד האנושית למול חומרים וטכנולוגיות ייצור תעשייתיות, נוכחות גם בעבודות "Matter Of Motion" ו-"UmpaLumpa" של מאור אהרון. אהרון מציג  פס ייצור סדרתי של אובייקטים יחידנים – שרפרפים וגופי תאורה עשויים פלסטיק – בהם האסתטיקה הצבעונית והצורנית הופכות למהות האובייקט.  השרפרפים של אהרון מבוססים על טכניקת יציקה של חומרים לתבנית, תוך כדי תנועה צנטריפוגלית, במכונה ייעודית שהוא פיתח ועיצב. הקומפוזיציות של האובייקטים נגזרות מסדר החומרים אותם הוא שופך לתבנית ומאופן התנועה בתהליך ההתהוות של החומר מנוזל למוצק. גופי התאורה של אהרון מבוססים על אותו חומר אך העבודה עליהם נעשית בפעולה ידנית על גבי תבנית שמסתובבת על מחרטה. בעבודתו אהרון מעניק לפעולת העיצוב התעשייתי את המגע האישי ואת חותמו של היוצר כאשר חלק מהאובייקטים עוברים עיבוד ובחלקם הוא משאיר את החומר במצבו הלא מאולף כאלמנט דקורטיבי נוסף.

למול אהרון שמצליח ליצור אובייקט מורכב ועתיר פרטים במהלך אחד, ניתן לראות מהלך הפוך של עמלנות סיזיפית בעבודתה של דליה פיש-בנארי. פיש-בנארי יוצרת אובייקטים ממשטחי פורצלן אותם היא מעטרת במוטיבים אורגאניים ובדוגמאות שנולדות בתהליך של עבודת יד מחזורית ורפטטיבית, כאשר אופן עבודתה מקנה לכדורי פורצלן מראה מתעתע של סריגי תחרה. בתערוכה מציגה פיש-בנארי מיצב הבנוי עשרות יחידות בקומפוזיציה המערבת אלמנטים העולים מהרצפה עם כאלה התלויים מהתקרה. חלק מהאלמנטים מוארים והאור הבוקע מהן מנכיח את דגמי התחרה בחלל שסביבן, מעצים ומהדהד את האפקט הקישוטי שלהן במרחב.

מוטיב התחרה נוכח גם בעבודתה של שחר זיו. זיו משתמשת בזכרון של מפת קרושה מסורתית מבית סבתא כנקודת מוצא לשטיח טלאים ולסדרת גופי תאורה. בעבודתה היא מחליפה את הסריגה המסורתית בפעולה עמלנית של חירור ורקמה בחבל מקרמה על גבי משטחי פח חלודים. באופן זה היא מנכיחה את דוגמאות הקרושה שעיטרו את המפה בבית סבתא והופכת אותן אלמנט המבנה אובייקטים חדשים. בתהליך העבודה זיו משאירה חלק מהחורים המסמנים את דוגמת התחרה חשופים, מהלך בגינו, כשהגופים מוארים, מתקבלות צלליות המנכיחות ומעטרות בדוגמת התחרה גם את החלל שסביבן.

גם עבודתה של גליה ברקוביץ נשענת על זכרונות ילדות. ברקוביץ, שגדלה במקסיקו, משתמשת ב"מילגריטוס "(Milagritos) – קמעות המעניקים לנושא אותם הגנה ומזל טוב, אליהם היא נחשפה בגיל צעיר – כנקודת מוצא לסדרת אובייקטים בשדה התכשיטים. בעבודתה היא משלבת טכנולוגיה עכשווית – הדפסת תלת מימד – ועמלנות המבוססת על מלאכת יד מקסיקנית מסורתית. האובייקטים, עתירי פרטים וקישוטים, מבוססים על צורתו של לב אנטומי לתוכו היא מטביעה תחושות, רגשות ואינטרפרטציה עכשווית לזיכרון התרבות בה גדלה. בתליון לב נפתח היא מחברת זכרונות משפחתיים עם חווית ההפתעה של בובת פיניאטה (Piñata) – מיכל צבעוני אותו ממלאים ממתקים והפתעות. בתליון אחר היא מתכתבת עם רקמת חרוזים שבטית המתאפיינת בדוגמאות פסיכדליות שנוצרות בהשפעת הזיות מצמח קקטוס מקומי. במהלך סיזיפי היא מחברת אלפי חרוזים מקסיקניים, יוצרת בעזרתם דפוסים דקורטיביים ומגיבה דרכם למוטיבים השבטיים. בתליון לב חצוי המצופה זהב היא רוקמת קשקשי אמאייל כשכבת הגנה סימבולית ללב השבור. כך, בכל אחד מהאובייקטים, הופך האלמנט הקישוטי למהות האובייקט.

עמלנות סיזיפית עולה גם בעבודתו של איתמר שגיא. שגיא, שפועל בטכניקה של רקמה חופשית אותה הוא מכנה רקמה ישראלית, מציג בתערוכה את "קִישוּט עַצְמְךָ תְחִילָה" – מרצדה (מובייל) המהווה שיקוף של תחושות ומאוואים אישיים. המרצדה מורכבת בובת דמות זכרית הישובה על גבי כסא ילדים, ותלויה כקישוט מתנדנד על גבי חיקוי של ענפי "יהודי נודד" – מקבץ צפוף של עלים התפורים מבדים שחורים. הדמות, עשויה מרקמי טלאים ומרוקמת רקמה ישראלית חדשה ופרועה, נושאת במרכזה רקמת עוּבָּר בתוך רחם מפונטז עטוף עיטורים. בעבודתו הופך שגיא את הפעולה הקישוטית של רקמה ממלאכת יד מסורתית לכלי ביטוי אקספרסיבי ומשתמש בקישוט כאמצעי להצגת חוויות אישיות כמו גם להגיב למקום ולסביבה בה הוא חי ופועל.

השימוש באמצעים הקישוטיים ככלי ביטוי אישי מתקיים גם בעבודה "קיטש וצרבת" של ענת גולן. גולן, שבמהלך עבודתה לקראת התערוכה היתה בשמירת הריון, הפכה סמלים קלישאתיים של אושר קסום ויופי, כמו גם ביטויים של חששות ופחדים סביב הלידה, לסדרת תכשיטים. לידתה של ונוס – סמל האהבה והיופי – מהדהדת ומשוכפלת שוב ושוב באלמנט של צדפה, חיקוי זול של פנינים ואבני חן הופך אלמנט של קשת בענן, חד קרן קסום או זוג ציפורים על גבי לב קטיפתי לצד ורדים ענקיים עשויים נייר שיוף ואיברים קטועים של בובות הופכים ייצוגים של הצפה ריגשית ועומס תקוות. הצגת האובייקטים על גבי טפט פרחוני עתיר פרטים מטעינה לתוך המיצב אספקט נוסף הנקשר בקינון ויצירה של סביבה ביתית מקושטת ונעימה לרך הנולד והופכת את הטפט למצע גידול של קיטש ויזואלי ורעיוני. בתהליך העבודה גולן בחרה לרסס את האובייקטים בשכבה קטיפתית מלטפת בגוון העור. דרך בחירה זו היא מטמיעה את הקיטש והקישוט באופן לכאורה טבעי יותר כחלק מדמות האדם והמרחב.

תומס קולקה דן בקיטש כקטגוריה אסתטית וגרס שקיטש "מתאר אובייקטים או נושאים הנחשבים בדרך כלל ליפים או לטעונים רגשות 'מן המלאי'" וש"את האובייקטים ואת הנושאים של הקיטש אפשר לזהות מיד ובלא מאמץ"[3]. משה צוקרמן התייחס להיבטים החזותיים של הקיטש וגרס ש"קיטש זקוק להצטברות תמידית של אפקטים המחזקים זה את זה, של  רגשות המגבירים עצמם באמצעות רגשות אחרים … גירוי חושי רודף גירוי חושי"[4]. אלמנטים אלה, של קיטש המבוסס על נוסחאות מוכרות ועומס אפקטים הם שמבנים את עבודתה של נועה טמיר. טמיר, הפועלת בשדה התכשיטים, יצרה אובייקט הנע בין עולם של תכשיטים שבטיים להדהוד עץ חג מולד עתיר קישוטים וההקשרים הרגשיים שהוא מעורר. עבודתה – "כמה מדי זה יותר מדי" – עשוייה גיבוב חומרים מוכרים וזולים, המשמשים אותה ליצירת עומס ויזואלי וריגשי. חרוזי פלסטיק, פונפוני קטיפה, פרחי בד, פרחים טבעיים, חיקויי פרפרים ונוצות, כוכבי מתכת, כדורי קלקר, עיטורי חג מולד נוצצים, ענפי עצים, איצטרובלים, שרשראות דמויות זהב ופונפוני חוטים הם רק חלק מהאלמנטים בהם היא עושה שימוש כחלק מדיון בטשטוש גבולות בין סינטטי לטבעי, בין פורח לקמל, בין רבגוני לחדגוני ובעיקר בין התכשיט לאדם העונד אותו. כל קישוט המבנה את הגיבוב הצורני של האלמנטים הדקורטיביים בעבודתה עשוי מחלקיקים קטנים ופרטי פרטים המעניקים לחומרים הפשוטים משמעות חדשה, כאשר למול שעות העבודה אותו תובעים הפרטים הולכת ומטשטשת גם תחושת הזמן. לגרסתה של טמיר "האדם איבד לחלוטין את זהותו ללא התכשיט והתכשיט השתלט על העונד עד כי לא ניתן להסירו. באופן זה שניהם מקיימים ומבטלים האחד את השני בו זמנית".

סוג אחר של איבוד זהות – בין אובייקט וסביבה – ניתן לראות במיצב של שי שניידרמן. שניידרמן, יוצר טוטאלי, פוער, פורם, תופר, מחבר, סורג ורוקם אובייקטים וסביבות. כורסא קלאסית הופכת נקודת מוצא לאובייקט פיסולי עתיר צבע ודפוסים. רמקולים בהשראת מקור ציפור שמבנהו מאפשר לה לשלוח קולות למרחקים זוכים לטיפול צורני המבוסס על מתיחה של סריג ורקמה. מנורת קריאה, נעליים, מחברות רישום, שניידרמן מתערב ומכסה בסוגי טקסטיל ורקמה כל מה שנקרה בדרכו. חלל הגלריה משמש עבורו קנווס, הוא מציב ויוצר בתוכו עומס ויזואלי המשתלט על הסביבה, כמו גם ממשיך להתערב ולהעמיס פרטים נוספים  בגינם משתנה מראה המיצב לאורך התערוכה.

חיבורי טקסטיל עתירי דקורציה ויצירה המתאפיינת בעבודת יד סיזיפית ניתן לראות גם בסדרת הסיכות של יעל פרידמן. פרידמן, שפועלת בשדה התכשיטים, בחרה להשתמש באינטרפרטציה לראש הצבי, המוכר כאלמנט דקורטיבי התלוי על קירות בתים, כמוטיב חוזר בסדרת סיכות שניתן לענוד אך לא זה עינינן. הסדרה מורכבת מ-49 קומבינציות שונות של שכבות בדים בצבעים והדפסים שונים, אותם היא מחברת בפעולת תפירה עמלנית לכדי ראשי צבי תלת מימדיים, כאשר דרך הצבתם יחד היא יוצרת קומפוזיציה דקורטיבית עתירת צבעים. בהמשך לסדרה זו פרידמן יצרה סדרה נוספת של סיכות, בצורת מגן – עיטור. בסדרה זו היא תפרה ראשים שונים של בעלי חיים ממשפחת האיילים על רקע פסי בדים מודפסים וצבעוניים ההופכים אלמנט דקורטיבי אך בו זמנית מבדל בין הפרטים בקבוצה.

הדפוס הדקורטיבי מהווה אלמנט דומיננטי גם ברהיט – כוננית Paul –  של סטודיו מג'נטה. צורת הבסיס של הרהיט מבוססת על סדרת תיבות שלכאורה הופעל עליהן לחץ של דחיסה לכיוון הקיר. העיוות של פעולה הדחיסה מקבל ביטוי ביצירת תחושה של תנועה המתחילה בשינוי צורני בקופסאות המבנות את הרהיט וממשיך אל דוגמת הדפוס המודפסת עליו. דוגמת דפוס זו – המשלבת בין דפוסים אורגאניים ומוטיבים של טבע, לעיבוד טכנולוגי ועיוות שלהם במהלך המחקה את תנועת הדחיסה – מעצימה את תחושת התנועה המתרחשת בסיפור שמאחורי הרהיט והופכת את המהלך הקישוטי לאלמנט המרכזי של האובייקט .

יוצאת דופן היא עבודתו של שלומי איגר. איגר שפועל בשדה עיצוב הצעצועים מוצא עצמו לא אחת מתמודד עם דילמות ומאבקים סביב עניין הקישוטיות בתחום המבוסס על פתיינות והעמסה ויזואלית באמצעות אלמנטים דוגמת פרוות סינתטיות, נוצות, נורות לד, צבעוניות עזה, דוגמאות דפוס מרובות ועוד. בדיון אודות אדולף לוס ובעיית האורנאמנט[5] סוקר ריינר בנהם דעות של הוגים בתחילת המאה העשרים בהתייחס לגישתו של לוס, ביניהם הוא מצטט את ט.ג'. ג'קסון שאמר "מי שאינו יודע לתכנן נמלט אל הקישוט"[6]. איגר נמלט מן הקישוט. בעבודתו הוא מפשיט צעצועים תעשייתיים מהשכבות הקישוטיות ומהמאפיינים החזותיים העודפים המעטרים אותם, חוזר לקליפת הבסיס הצורנית ולמנגנון המניע אותם ומתמקד במה שהוא מגדיר כאנטומיה בסיסית. צעצועי החיות שהוא מציג עשויים צורות פשוטות בתוכן הוא פוער פתחים – לכאורה עיטור אך בפועל אלמנט גישה למנגנון הפונקציונאלי ולחלקים המבנים את הדמות. בונהם ממשיך בדיון אודות לוס ומצטט גם את קארל גרוס, שאמר שהסגנון התעשייתי "מנסה להוליך שולל בכסותו צורה עלובה בהבלים אורנאמנטאליים חסרי ערך" וש"יפי הצורה הנו מהנה גם בהעדר כל אורנאמנט"[7]. איגר, במהלך ביקורתי משהו, מפשיט את עור הצעצוע ואת החלקים הקישוטיים, שם בחזית את המהות הצורנית של האובייקט עירומה מתוספות קישוטיות ומקרב את האובייקט בחזרה אל התפיסה לה הטיף לוס.

דמותו של לוס והטקסטים שהוא כתב השפיעו על הדיון בסוגיות אסתטיות ואידאולוגיות סביב עיצוב בעידן המודרני והן בעלות משמעות ונוכחוֹת בדיון אודות עיצוב עד ימינו אנו. עם זאת, סוגיית הקישוט, כמו סוגיות רבות אחרות, היא תלוית הקשר, זמן, ומקום, כאשר משמעות הקישוט משתנה בהתאם לנסיבות היסטוריות ולתפיסות חברתיות ותרבותיות. התפיסה הפוסט-מודרנית, החזירה לשדה העיצוב גם את העודפות והעומס הוויזואלי, שינתה את מערכת היחסים בין עיצוב לבין אמנות ופתחה פתח ליצירת אובייקטים בשדה העיצוב בהם הערך האסתטי/רעיוני שלהם עולה על זה השימושי. בהמשך, כחלק ממגמה בעיצוב העכשווי, קישוט הפך אמצעי מבדל דרכו מטביע היוצר את חותמו לתוך היצירה ומייחד אותה, כאשר דרך היבטים שונים שניתן לכלול תחת הכותרת "קישוט" הופכים האובייקטים השימושיים (או לא) לחלק מחוויה אסתטית, רגשית, תכנית ותרבותית שמזמן המעצב למשתמש.

אמירותיו של לוס, ששימשו מקור הנעה ליצירת והצגת העבודות בתערוכה זו, מזמינות התייחסות למהו קישוט, לעומד מאחורי תפיסת העולם בגינה לוס התנגד לקישוט באופן כה נחרץ ולתנועת המטוטלת התמידית בין פשטות לעודפות. סוגיות אלה עולות במאמרים מאת דר' יונתן ונטורה וגלית שְבוֹ – "לגבי לוס" – ומאת דורי אורין – "זה רק קישוט?" אותם ניתן לקרוא בקטלוג התערוכה.

 

[1]  לוס, אדולף. "קישוט ופשע" בתוך דיבור לריק למרות הכל , בבל, 2004, עמ' 201-209

[2]  שם. עמ' 278

[3]  קולקה, תומס. על קיטש ואמנות. מוסד ביאליק, 2001, עמ' 45

[4]  צוקרמן, משה. קיטש ואפקטים, בתוך: פרקים בסוציולוגיה של האמנות, משהב"ט, 1996, עמ' 85

[5]  בנהם, ריינר. אדולף לוס ובעיית האורנאמנט, בתוך: ארכיטקטורה בעידן המכונה הראשון. הוצאת דביר, תל אביב, 1978, עמ' 93-102

 [6] שם. עמ' 96

[7] שם. עמ' 97-98