פנטומים

יעד הגיוס בהדסטארט כבר הושג, אבל הדיאלוג עם שאלת הזיכרון נותר פתוח. מאחורי הקלעים של "פנטומים: מסע בעקבות שרידי דיקטטורות", ספרה החדש של פרופ' דנה אריאלי

באבא יאר, 2014

באבי יאר, 2014. אחד מתצלומי הפנטומים של דנה אריאלי

 

ביום שישי שעבר, שבועיים אחרי שעלה לרשת, הושג יעד הגיוס של "פנטומים: מסע בעקבות שרידי דיקטטורות", ספרה השישי של פרופ' דנה אריאלי, דיקן הפקולטה לעיצוב במכון הטכנולוגי חולון HIT. כבר למעלה מ-25 שנים עוסקת אריאלי במחקר קשרי הגומלין בין הדיקטטורות שצמחו באירופה במאה ה-20 לאמנות. בתחילה התמקדה בהיבטיו ההיסטוריים של הקשר בין השניים, ומשנת 2009, חמש שנים לאחר שהגיעה לעמוד בראש היחידה להיסטוריה ותיאוריה בבצלאל, חצתה את הקווים, הצטיידה במצלמה, ומאז, בסדרת מסעות צילום, היא מתעדת את שרידיהן גם מבעד לעדשתה. "המסעות שלי בעקבות רוחות הרפאים שהדיקטטורות הותירו אחריהן, שינו לחלוטין את הגישה המחקרית שלי, והעצימו את העניין שלי במימדים החזותיים של התופעה", היא תגיד.

למעלה מ-15 אלף תצלומים ממסעותיה עד היום נאספו בארכיונה של אריאלי. חלק קטן מהם יוצג בתערוכת היחיד 'פנטומים: מסע בעקבות שרידי הדיקטטורה', שתיפתח בבית האמנים בתל אביב ב-13 באוקטובר 2016. חלק גדול יותר כונס ל"פנטומים: מסע בעקבות שרידי דיקטטורות", שיצא לאור לקראת התערוכה, וילווה בטקסטים פרי עטם של יוצרים ואנשי רוח: מהם אישיים, מהם סיפוריים, אחרים תיעודיים או פרשניים. הסכום הנדרש להפקת הפרויקט המורכב גויס בעזרתם של תורמים פרטיים שהעניין קרוב ללבם ודרך הדסטארט.

יעד הגיוס של "פנטומים" אומנם הושג, אבל הקמפיין יישאר באוויר עוד כשבועיים, ואפשר עדיין להצטרף. כך אולי יתאפשר להחליף את הכריכה הרכה שתוכננה לספר לכריכה קשה. בשורה משמחת נוספת קיבלה אריאלי בשבוע שעבר: מוזיאון ישראל החליט לרכוש עבודת צילום מסדרת ה"פנטומים".

"פנטומים" היא תערוכת הצילום השלישית שמציגה אריאלי. ב-2013 אצר אריאל קן את "קרוב מכפי שנראה: גבעת רם" בבית האמנים בירושלים. שנה מאוחר יותר, בבית האמנים בתל אביב, הוצגה "הפנטום הנאצי", תערוכת תצלומיה שליוותה את ספרה המתאר את מסעותיה ברחבי גרמניה בחיפושיה אחר שרידי האדריכלות והעיצוב הנאציים.

בעוד שנים לא רבות ימלאו מאה שנים לעלייתם של המשטרים הרודניים באירופה, אחרוני עדיהם יאספו אל אבותיהם, ושאלת הזיכרון עולה ביתר שאת. ואם חשבתם שהיא מעסיקה רק אותנו או את הגרמנים – טעיתם. לפני שבועיים צייצה פאולה אנטונלי, אוצרת האדריכלות והעיצוב של המומה, בחשבון הטוויטר שלה קישור לפרויקט טוטאלי לוסט: מיזם טרי בן שלוש שנים, הנתמך על-ידי האיחוד האירופי, ומבקש לחקור ולתעד שרידים אדריכליים נטושים של המשטרים הטוטאליטריים באירופה של המאה ה-20 דרך הצגת צילומיהם בתערוכות, ואף מציע מסלול תיירות שמוקדש להם ועובר בין איטליה, קרואטיה, בוסניה הרצגובינה, רומניה, בולגריה ויוון.

 

לחצות את הגשר

 

הזיקה של אריאלי לעולם האמנות החלה הרבה לפני המפגש עם בצלאל. היא גדלה בירושלים,  להורים שנולדו בישראל. סבה וסבתה הצליחו, היא מספרת, לחמוק מהנאצים בשנת 1934, אך רוב משפחתם מצאה את מותה בשואה. כשהגיע זמן הלימודים, באמצע שנות ה-80, פנתה אריאלי לבצלאל, כשמאחוריה שנת לימודים בסניף הירושלמי של קמרה אובסקורה.

"תמיד הייתה לי זיקה מאוד גדולה לעולם האמנות ורציתי ללמוד צילום. הגעתי לבצלאל, ולא התחברתי. המוסד נראה לי אליטיסטי ומנותק. חציתי את הגשר והלכתי ללמוד פילוסופיה ומדע המדינה באוניברסיטה העברית.

"מהר מאוד נוכחתי שהתופעה המרתקת ביותר בהיסטוריה של המאה ה-20 היא הופעת הדיקטטורות בין שתי מלחמות העולם. בעידן שבו הכיוון הכללי היה של דמוקרטיות, הופעת המשטרים הדיקטטוריים באירופה לא הייתה מהלך הגיוני הנובע מרצף כלשהו, אלא שבר מאוד מאוד גדול ומשמעותי ההיסטוריה של המאה ה-20". עד מהרה גם התחוור לאריאלי כי משקלה של האסתטיקה בתופעת המשטרים הטוטאליטריים והנאציזם בפרט, הוא גבוה במיוחד.

מתוך העניין שלה בדיקטטורות ובאסתטיקה, מספרת אריאלי, "כבר בשלב מאוד מוקדם הבנתי שהמקום של האסתטיקה בנאציזם היה הרבה מעבר להגדרה נגטיבית שעושה שימוש באלמנט חזותי כדי לשלול את היהודי. הטענה העיקרית בדוקטורט שלי הייתה שעבור הנאצים האסתטיקה היא מהות העומדת בלב האידאולוגיה. האסתטיקה אינה משמשת את הנאצים רק כדי לשלול ולומר הנה, תסתכלו, זה הדימוי של היהודי, עם האף העקום והגב העקום והשיער המקורזל והשחור. הופעתה בנאציזם היא המהות, הליבה.

"לכן זה היה צעד טבעי שאפנה לחקור את האופן שבו הנאצים מתייחסים לאדריכלות, לאמנות, לקולנוע, וברבות השנים, כשהגעתי לבצלאל, התחלתי להתייחס את השאלות האלה גם בהקשר של עיצוב. מדובר באידאולוגיה שבחתירה שלה לטוטאליות היא מעצבת הכל.

"אם ניקח לדוגמה את 'להתראות לנין', שהוא סרט חובה למעצבים, בוודאי לצעירים, מכיוון שהוא מדבר על עיצוב של כל היבט בחיים של הדמות הראשית שלו, באופן דומה מאוד גם בגרמניה הנאצית כמעט ולא נוצרו היבטים לא מעוצבים בחיי היומיום. וזה אומר הרבה מעבר למדים ולדגלים ולכרזות התעמולה. קודם כל חפצי היומיום, ולא מדובר רק בחפצים נאציים לפי הגדרה, כאלה שמקדמים את הנאציזם כמו המיכלים של ציקלון B, או צלב הקרס. החיפושית, שהיטלר התווה את קווי מפרטה, היא המפורסמת ברשימה הארוכה של חפצי יומיום שהעסיקו את הרייך השלישי.

"אבל גם חפצי היומיום הם רק היבט אחד, כי אנחנו מדברים על עולם שהנאצים עוסקים כל הזמן בעיצובו, מכיוון שמה שמניע את האידאולוגיה שלהם הוא תעשייה של אשליות. הנאצים רוצים למכור מציאות אחרת, מציאות שהיא לא רק חפה מהאויב הגדול הגדול ביותר שלהם, שהוא כמובן היהודי, אלא מציאות שמציעה חלופות אסתטיות שמייצרות, על-פי הבנתם, חיים טובים יותר.

"הגילוי שלי היה שאם בדרך כלל הפוליטיקה מכפיפה לשירותיה את האסתטי, ולאסתטי יש פונקציה בפוליטיקה, הרי שבמקרה הנאצי אנחנו מדברים על שוויון מלא בין הפוליטיקה לבין התרבות. המשקל של האסתטיקה בנאציזם חריג וייחודי, ולכן ברמת האידאולוגיה מדברים על פוליטיקת תרבות, ולא על תרבות שכפופה לפוליטיקה, וזה עניין מהותי להבנת הנאציזם".

 

איך אנחנו קוראים דימוי

 

ב-2004, כשהגיעה לבצלאל אחרי 20 שנים באוניברסיטה העברית ושנים ארוכות של מחקר היסטורי,  התאפשר לה, אומרת אריאלי, לחקור אמנות של אנשים חיים, ולא רק מתים. גם הגשמת החלום ללמוד צילום הייתה כעת בהישג יד. היא הצטרפה לקורסים נבחרים במחלקה לצילום, בחלקם לצד סטודנטים בשנה א', למדה כשנתיים באופן חלקי, וכשהרגישה שהיא יכולה להמריא, הציגה את תערוכת היחיד הראשונה שלה בבית האמנים בירושלים. השנה, היא מספרת בחיוך, חזרה על התרגיל הזה, הפעם כסטודנטית שנה א' בקורס הצילום שמעביר יואב חורש במחלקה לתקשורת חזותית ב-HIT.

איך נולד הספר "פנטומים"?

"הסיפור של לקחת תמונה אחת ולהציע לה פרשנויות רבות, מעסיק אותי כבר כמה שנים. הוא מעסיק אותי מהמקום שבו אנחנו משתמשים בביטוי Beauty is in the eye of the beholder, כאשר אנחנו מתכוונים שאי אפשר להתווכח על טעם ועל ריח. אבל אני מבינה כבר הרבה מאוד שנים שגם הפרשנות היא בעיני המתבונן. היא לעולם תהיה תולדה של השקפת העולם של המחבר, של העמדות המחקריות שבהן הוא מחזיק. וכאשר הוא יוצר, היא תהיה תולדה של מקורות הגידול שלו, אלו שבהם הוא נבט והתפתח.

"הרעיון ל'פנטומים' נבע מהעובדה שלאורך כל 14 השנים שבהם אני במוסדות היוצרים, הסטודנטים שלי לא מתחברים אל התאוריה. הם מתחברים אל הדימוי. במהלך הזמן גיליתי שהיכולת שלהם לקרוא את הדימוי – את הצבעוניות, הכתמיות, החומרים, היחס בין החומרים לבין החלל, ההצבה של החומרים, ובעצם הליבה של הדימוי – היא לאין ערוך יותר מעניינת מזו של חוקרים שזה אינו תחום התמחותם, והיא גם יותר מתיישבת עם הרובד הראשון של קריאת דימוי. לקריאת דימוי יש שלושה רבדים: הראשון הוא מה שרואים. השני הוא הקונטקסטואלי והוא עוסק בהקשר – מה זאת התמונה הזו, היכן היא צולמה, מתי, והרובד השלישי הוא הפרשני.

"בשנים האחרונות מאוד העסיקה אותי השאלה איך אנחנו קוראים דימוי ברמה שלא מעקרת אותו מהתוכן, ומצד שני גם לא ברמה של היסטוריון אמנות. המפגש עם קריאתם של הסטודנטים ואנשים יוצרים אחרים הובילה אותי לתובנות חדשות אודות קריאה של דימויים. בגיליון האחרון של פרוטוקולאז' (כתב העת של המחלקה להיסטוריה ותיאורה בבצלאל שערכה אריאלי עם עמיתים מהמחלקה – ס.נ), עסקנו במתודולוגיות ובמחקר החדש של הדימוי החזותי. בין היתר עלתה השאלה איך אנחנו לוקחים את הדימוי הבודד ומציעים לו קריאה.

"כיוצרת, האתגר שלי הוא לא לשתף את האופן שבו אני קוראת את הדימויים שלי, כי זה פחות מעניין, בעיניי. האתגר שלי הוא לראות איך קוראים את הדימויים שלי יוצרים מתחומים שונים – מעצבים, צלמים, ציירים, אדריכלים, אוצרים, עתונאים, אנשי מחקר.

"וכך אמרתי לעצמי – יש לי פה ארכיון צילום שהוא כבר תיכף בן תשע. יש בו מעל 15 אלף דימויים. למה שלא אעשה אקט משחרר ואשלח קישור לאתר שבו ירוכזו 400 צילומים, ואתן לאנשים לבחור את הצילום שהם הכי מתחברים אליו, ונראה מה קורה. נראה, למשל, באיזה צילום כל אחד מהם יבחר. האם בהכרח מעצב יתחבר לחפץ? האם בהכרח יתחבר לחומר או לצבע? או שמא הוא יפליג לדימוי נרטיבי? עד כמה הוא ייצמד למציאות? אולי הוא בכלל ימציא סיפור משל עצמו?

 

המקום שאליו הולכת תרבות הזיכרון

 

אריאלי התחילה בפנייה לעשרה יוצרים. שלחה קישור, ובו צוין קונטקסט הצילומים – תערוכה וקטלוג שילווה אותה – שם הפרויקט, ומספר שאלות שעשויות להקל על הכתיבה – מדוע בחרת בתצלום הזה? אילו פרטים לכדו את מבטח? האם תוכל/י לתאר את התחושות העולם בך למראה התצלום? האם הוא מעורר בך געגוע, זיכרון, כאב, הסתייגות או סלידה? – תוך ציון מפורש שאין כל הכרח להתייחס אליהן. הצילומים חולקו לשלוש קטגוריות: הפנטום הסובייטי, הפנטום הנאצי והפנטום הפולני. ליד כל צילום צוין האתר המצולם ומועד הצילום. וזהו. בלי הסיפור, בלי הקונטקסט.

שתי החלטות ליוו את הפרויקט מראשיתו: "שאם יפנה מי מהכותבים לקבלת מידע נוסף, ויהיה מעוניין לשאול בטלפון, להתכתב או להיפגש ולדבר על הצילום שבחר – איענה בחפץ לב. ושעל מנת שהספר יוכל לחשוף דימויים רבים, לא אאפשר ליותר משני אנשים לכתוב על אותו דימוי. עם זאת רשמתי לעצמי מהם הצילומים הפופולריים, אלו שנבחרו פעם אחר פעם, ואת המידע הזה אעביר לאוצרת התערוכה, יעל אילת ואן-אסן, והיא זו שתחליט אם להתייחס לנתונים האלה או לא".

והיו שתי הגבלות: צילום אחד לכל כותב, ולא יותר מ-500 מילה. מעבר לזה, ניתנן לכותבים חופש מלא, ויד לא נגעה בטקס ששלחו. להוציא מקרה חריג אחד, של טקסט אופטימי ומתפייט לנוכח מופע טבע מרהיב בצילום אחד מגאיות ההריגה היותר נוראיים שנחרתו בתולדותנו. "היה לי ברור שהכותב התאהב בדימוי ולא שם לב למיקום הצילום, והעזתי לצערי ליידע אותו אודות המיקום, והוא באמת בחר לשנות את הטקסט".

128 אנשים כתבו את אשר על לבם לנוכח צילומיה של אריאלי, איש איש והצילום בו בחר. "והיו מי שכתבו שניים ושלושה טקסטים, או טקסט משותף לכמה תמונות. וכאן באה לידי ביטוי הגאונות של גולן (גפני, מעצב הספר – ס.נ), שפתר את זה בצורה מרהיבה. בכלל אין לי מילים להרעיף על הדבר המדהים הזה שהוא עשה".

אריאלי נרגשת. "זה מרגש – השיתופים וההתייחסויות, אבל בעיקר הדיון שנפתח על המקום שאליו הולכת תרבות הזיכרון – הישראלית והגרמנית. זו המטרה המרכזית. מצד אחד אני חושבת שלצילום יש יכולת לספק עדות לתקופה הזו. מצד שני אנשים אומרים לי 'תקשיבי, אני סוף סוף חוזר אל הזוועה הזאת' כי אני לא מסוגל יותר לראות דימויים של השואה'. אז מבחינתי, אם פתחתי למישהו את הערוץ לדיאלוג עם שאלת הזיכרון – עשיתי את שלי. ואולי המתנה הכי גדולה שקיבלתי היא שבמקום להיות כל הזמן בעבר, כמו שהיסטוריונים נוהגים, בזכות הצילום אני סוף סוף בהווה".

 

פנטומים, דנה אריאלי, עמודים 20-21

.

פנטומים, דנה אריאלי, עמודים 46-47

.

פנטומים, דנה אריאלי, עמודים 50-51

.

פנטומים, דנה אריאלי, עמודים 104-105

.

פנטומים, דנה אריאלי, עמודים 110-111

.

פנטומים, דנה אריאלי, עמודים 198-199

.

פנטומים, דנה אריאלי, עמודים 114-115

.

פנטומים, דנה אריאלי, עמודים 146-147

.

פנטומים, דנה אריאלי, עמודים 192-193

.

פנטומים, דנה אריאלי, עמודים 280-281

.

פנטומים, דנה אריאלי, עמודים 282-283

.

 

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *