על העיוורון

בצהרי שבת, ממש לפני ש"סינדרום בהשאלה" נסגרת, יקיימו עינת לידר ודיויד גוס שיח גלריה בתערוכתם המשותפת. על המשקפת שצופה לשומקום, המציאות שהשתגעה והגמל כמשל

עינת לידר, דיויד גוס, סינדרום בהשאלה

עינת לידר, דיויד גוס, סינדרום בהשאלה, פרט

 

אני חוזרת לילדות שלי בירושלים, לטיולים בעיר העתיקה, כשאני רואה את הגמלים המגולפים מעץ שתלויים על חוט דיג, מושהים באוויר, ב"סינדרום בהשאלה", תערוכתם המשותפת של עינת לידר ודיויד גוס בסדנאות האמנים בתל-אביב. תכשיטים נוספים צפים יחד איתם, והעין קופצת מעלה מטה מנסה למיין ולהבין את המיקרוקוסמוס שנפרש בין ארבע קורות המתכת. שבעה בקבוקים ממולאים אבקה אפורה מעלים במבט ראשון זיכרון ילדות נוסף של בקבוקים מלאי חול צבעוני שמביאים מטיולים. מבט שני חושף זיקה לבקבוקי תבערה (ראשו של אחד מהם מעוטר בגפרורים) ומגלה שזה בכלל לא חול אלא חומר שדומה לאפר, ובירור נוסף מגלה שמדובר במלט. גם הגמלים נראים לפתע מעוותים. נוספו להם גפיים עודפות, לחלקם שני ראשים שמתפתלים בזוויות בלתי אפשריות, זוג גמלים אחד מחובר בדבשת, מוטציות של מזכרת מעיר הקודש, עיר ילדותה של לידר.

היצירה של לידר רוויה בביקורת פוליטית, כל אובייקט לוקח את הצופה למחוזות מורכבים וטעונים. בתערוכה "הסדר לא הושב על כנו" שהתקיימה בגלריה פריסקופ בינואר 2009, היא הציגה סיכות דש שצורתן הושאלה ממפות כפרים ערביים שהיו בעבר במרחבי-תל אביב ואינם קיימים עוד. לפניה השתתפה ב"אמנזיה", תערוכה קבוצתית פוליטית שבחנה את תופעת השכחה הישראלית ביחס לזיכרון הנכבה. "מצד אחד עבודותיה של לידר עוסקות במאפייני החומר והצורה המוכרים, ומצד שני ממשיכות אל מחוזות סוריאליסטיים המתייחסים אל 'תרבות שהשתגעה', נכתב בטקסט "סינדרום בהשאלה" שאצרה ד"ר ורד גני-זפרן.

לידר, צורפת, חוקרת, מרצה ואוצרת בתחום הצורפות, היא פרופ' במחלקה לצורפות ואופנה בבצלאל, ועד לא מזמן עמדה בראשה. גוס, בוגר המחלקה לאמנות בבצלאל ודוקטורנט בפקולטה לאמנויות של אוניברסיטת תל-אביב, מרצה בפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים, בטכניון, בשנקר ובאוניברסיטת בן גוריון. שניהם ילידי 1966. היא נולדה בירושלים, הוא בקייפטאון.

"סינדרום בהשאלה" היא התערוכה המשותפת השנייה של בני-הזוג לידר-גוס. קדמה לה התערוכה "זה לא אישי" שהתקיימה לפני שבע שנים. החיבור בין המדיומים השונים שבהם השניים עובדים – ציור וצורפות, הוא לא טריוויאלי. במיטבו בתערוכה הנוכחית הוא מתקיים בדימוי של כלא בית עופר, המצויר בגומי ארביקום, על העמוד התומך שבמרכז החדר. צבעוניות צהבהבה שקופה שצופה על משקפת עטופה בשאריות שטיח פרסי שעבר במשפחה. מבט אטום לשום-מקום.

השטיח הוא מוטיב חוזר ואחד האלמנטים המלכדים ביצירה של השניים. חפץ רדי-מייד שבארץ הוא סמל לבורגנות ובדרום אפריקה סמל למערביות. גוס מפרק את השטיח ובונה אותו מחדש, בעבודות נטולות היררכיה צבעונית, אם בציור הקיר של כלא עופר, ואם ברישום. בסדרה נוספת של עבודות, בצבעים הבסיסיים המרכיבים את השטיח, מצייר גוס את האי רובן בדרום אפריקה במבט מהאוויר. גוס מספר שרובן והזיכרון שלו הם חלק מילדותו בקייפטאון, הצופה על האי בו נאסרו אסירים פוליטיים, בדומה לכלא עופר. המפורסם שביניהם הוא כמובן נלסון מנדלה.

כילד ראה גוס את האי מרחוק, מחוף הים של העיר הגדולה שמולו. "ידענו שהאי רובן הוא כלא, אבל אף פעם לא יכולתי לראות את זה. אז כמובן לא היה google earth. ועכשיו, מעבר לזה שהאי הפך לאתר תיירות ונבחר כאתר מורשת עולמית, נקודת המבט שממנה אני מצייר אותו, היא נקודת מבט שאז לא הייתה אפשרית, ובכלל אינה אפשרית, כי אתה הרי לא יכול להציב את כן הציור באוויר. נקודת המבט הזו היא outside the moment, מתבוננת על, היא מעבר לזמן ולמקום, חלק מאותם מפגשים בין גיאוגרפיות שונות, זמנים ומדיומים שונים, שיכולים לקרות בו זמנית רק באמנות וביצירה".

הדיאלוג בין זיכרון ושכחה, שליטה וכניעה וגלוי ונסתר שזור כחוט השני ב"סינדרום בהשאלה". דו-שיח בין תרבויות כמו גם בין חוויות אישיות, שנחוו אומנם מנקודות מבט שונות אך הן חולקות מאפיינים דומים. "בדומה ובהתייחס לסינדרום ירושלים הידוע, המתבטא במחשבות שווא משיחיות בעלות מאפייני גדלות – העבודות בתערוכה נוגעות בהשלכות של האמונה העיוורת והמשיחיות ההרסנית הנובעת ממנה, כאן, ובמקומות אחרים", מספר טקסט התערוכה. "הדו-שיח בין לידר וגוס מתקיים במסגרת שני העמודים שהוצבו בחלל, ומעמת את ההיסטוריה וההקבלה המתקיימת בין שני המקומות בהם גדלו – רחוקים ועם זאת 'קרובים' – באמצעות שאלות על הדחקה ועל עיוורון".

 

אנחנו לא הסיפור היחיד של העם הנבחר

 

"מבחינה היסטורית, המשיחיות", אומרת לידר, "היא נקודה שמפגישה לא רק את ירושלים, אלא גם את דרום אפריקה. בדרום אפריקה בסביבות המאה ה-19 הייתה תופעה של משיחיות בקרב התושבים החדשים, שדמתה למשיחיות הירושלמית במובן הזה שהייתה אמונה בצדקת הדרך, בנצח, בסוג של צדק אינסופי של צד אחד. הרבה לא יודעים, אבל במשך הרבה שנים, אנשים שסובלים מסינדרום ירושלים, בעיקר תיירים, מטופלים במחלקה לרפואת הנפש היושבת בכפר שאול, שנבנה במקום שבו שכן הכפר דיר יאסין. ואני חושבת שיש בזה משהו מאוד חזק מהבחינה של מה שאירע, של הפוליטי והשכבות של העיר הזאת והמקום שבו טמונות כל המורכבויות שלה".

גוס: "כשהאפריקאנרים הראשונים, בתחילת המאה ה-19, היו צריכים לברוח מהבריטים צפונה, והקימו את הטרנסוואל – המדינה האפריקאנרית – הם ראו את עצמם כעם הנבחר. הכנסייה הרפורמית ההולנדית רואה את עצמה כעם הנבחר. אנחנו לא הסיפור היחיד של העם הנבחר בעולם. וזה כל העניין של הסינדרום בהשאלה. גם במערב אפריקה יש אנשים שחושבים שהם בני ישראל. זה בדרך כלל מלווה באיזשהו ליכוד חברתי שנותן הצדקה ל'אנחנו והם'. וכמובן יש את המרכיב הפוליטי שזה מוביל אליו, הפן המשיחי, המשוכנעות בצדקת הדרך ובזכות על משהו כי ככה זה. בדרום אפריקה זה היה מלווה בהיררכיה גזעית מאוד ברורה. אצלנו לפני שבוע עלה העניין של אוטובוס ההפרדה. והדבר הזה מחלחל באיזשהו מקום כבר הרבה זמן. ברור שיש הרבה שונה, אבל כשעושים הפרדה מסיבות כאלה, זה מעורר אסוציאציות".

– מילה אחת מאוד נוכחת אל אף שאינה קיימת בתערוכה והיא "אפרטהייד".

"היא ישנה, אבל השאלה היא איך אתה מוביל אליה ברמה אסוציאטיבית, כדי לא לרדד את הדיון. היא שם – בהפרדת הצבע, באין-צבע. לפעמים כשאומרים מילים שהם סוג של סיסמה זה אוטם, מכתיב פרשנות ברובד מסוים והדיון מובל ברובד מסוים ואז נתקעים. וזה לא בהכרח מעשיר את החוויה".

 

מחול השדים של המציאות

 

הם עובדים ביחד עוד מהימים של בצלאל. "למדנו ביחד, ואיכשהו תמיד היה לנו סטודיו משותף או שחלקנו סטודיו אחד ליד השני, והתערוכה בעצם מתעסקת בנושא שאנחנו חיים אותו ועוסקים בו שנים. שנינו מתעסקים במקום, אם זה מקום כללי או נקודה ספציפית גיאוגרפית. חומריות של מקום, תרבות של מקום, מפגש של היסטוריה של מקומות ששנינו גדלנו בהם. בכלל, במשך השנים אנחנו מדברים הרבה בבית על דברים שקשורים. כל הזמן יש סוגים שונים של מפגשים בינינו, והתערוכה הזאת היא בעצם המשך של דו-שיח, לא יותר ולא פחות. דו-שיח תלת מימדי, חומרי".

הם מספרים שבשנים הסטודנטיאליות שלהם נפלה חומת ברלין, ונחתם הסכם אוסלו, וגוס השתתף בבחירות ההיסטוריות שבהן נבחר מנדלה לנשיא דרום אפריקה. ומצד שני הייתה האינתיפדה הראשונה. "אלו היו שנים מאוד טעונות בשתי המדינות. שנים של זעזועים גדולים, אבל הייתה גם תקווה, מילה שנשמעת נורא מתוקה עכשיו".

ועל אף נוכחותו של המרכיב ביוגרפי בדו-שיח שבין גוס ולידר, הסיפור האישי אינו גולש לנוסטלגיה, והזיכרונות אינם מתרפקים על העבר. "זו התבוננות שבמרכזה המקום שלנו עכשיו, החיים שלנו, ההוויה שלנו ושל הסביבה שלנו", אומר גוס, ומסביר שההתבוננות ההיסטורית – האישית או  הכללית – נרתמת לרצון להסיק מסקנות לגבי הכאן והעכשיו, לדון בהווה הנוכחי.

החשיבה של לידר וגוס נסבה על התרבות והמקום והסביבה שבה האמן יוצר, על החומרים הממשיים והרעיוניים שמהם הוא נובע, על יצירה כנטיעה במקום שממנו הוא בא. "אתה לא יוצר בחלל ריק. לפחות עבורנו, זה דבר שלא קיים. מבחינתנו הדו-שיח שלנו עם המקום הוא תשתית. הוא כמו הצבע שיש לדייויד תמיד על הכן, או החומרים שיש לי תמיד בסטודיו. ויש את השיחה בינינו – המפגש בין  הדו-מימדי והתלת-מימדי. אני, למשל, אף פעם לא ציירתי, ודיויד אף פעם לא פיסל. והנה עכשיו דיויד מציג בתערוכה החקלאית שאוצרת טלי תמיר במוזיאון פתח תקווה את 'חסה אסטרטגית', שהיא עבודה חומרית מעץ עם קדיחות בתוכה. וגם זה היה חלק מהדו-שיח. העיסוק שלי בעץ זית נובעת מכך שהוא העץ של המקום הזה. והיה שלב בהכנת התערוכה הנוכחית שגם דיויד עסק בגמלים, ושלב שבו הוא עבד עם ג'ירפות מעץ זית".

בתהליך העבודה על התערוכה, הם הגיעו לעיר העתיקה ולנצרת, אבל למקומות רבים נוספים ביניהם בית-סחור, מרכז הייצור של גמלי העץ. "פתאום להיכנס למקומות שלא ראיתי בתור ילדה, להיחשף לכל התעשייה הזאת ולהבין את הסיפור שממנו אני ממשיכה את היצירה". בידיה של לידר עברו הגמלים – אחת המזכרות האיקוניות והפופולריות ביותר מארץ הקודש – פירוק והרכבה מחדש, איבדו את המתיקות הסמלית והיו לאובייקט מעוות, למחאה כואבת. וברקע כל הזמן ריחפה המחשבה, מספרת לידר, מה ייכנס בסוף לתערוכה ומה לא, ואיך אתה מציג את מה שאתה רוצה להגיד.

החומריות מאוד נוכחת ב"סנדרום בהשאלה".  "החומר הוא שפה", מסבירה לידר. "באופן חד משמעי. אין דבר מבחינתי יותר מדויק מהחומר. אני יכולה להתאמץ ימים כדי למצוא מילה מסוימת שתהיה הכי מדויקת, ואולי גם אמצא אותה, אבל החומר הוא השפה הכי חזקה והכי משמעותית מבחינתי. הוא שאוב מתך החומריות של המקום ומתוך הרדי-מייד של המקום, והם אלה שמובילים את העבודה לאותם מחוזות – ואני אשתמש בביטוי קצת קיצוני אבל קצר – לקרקס הזוועות או מחול השדים של המציאות או של המבט שהתעוות.

"מצד שני, יש בעבודות משהו שבשבילי היה משעשע. החומריות היא מאוד בראשיתית, עץ, מתכת, שהם חלק מדו-שיח של הרבה יוצרים עם המקום שהם נמצאים בו והולכים אליו. יש משהו מאוד בסיסי בעץ, מתכת וזכוכית, משהו טבעי, שהופך אותם למאוד מוכרים. ואז יש רובד נוסף – העץ של התרבות שלך, המלט, פריסה של סוגי מתכות שהופכת למילון. המתכת הזאת אומרת את זה, המתכת הזאת אומרת דלות החומר, מה סוג החומר בתוכה? הסיפור הוא בעצם בניית מילון שמדבר גם על השיח של התרבות כמו שאני רואה אותה, עם ההתפתחות שלה ועם המקום שהיא נמצאת בו היום, וגם המקום שלי כיוצרת מקומית לגעת בחומרים האלה שכל הזמן שם מתחת לאף. למשל כשאני מסתכלת בסלסלות בעיר העתיקה ומסדרת מהן קומפוזיציה עם משמעות כמו מילים".

גוס: "גם בעבודות שלי יש משמעות לחומריות, אבל היא שונה. היא קיימת בתוך הדיון על המדיום. גם בצבע עצמו כהוויה אופטית, וגם בחומרי הציור האחרים – דבקים למיניהם או מה שמחבר את הפיגמנט – גומי אראביקום (שרף טבעי המופק מגזע ומענפי עץ השיטה הסנגלית), שלאק (פולימר טבעי המיוצר על ידי חרקים קטנים הגדלים על עצים בהודו, תאילנד וארצות סמוכות) הביצה של הטמפרה (תערובת צבע המכילה חומרים מאגדים ותוספים שונים, למשל ביצה), או הפיגמנט עצמו. החומר פה מנהל דו-שיח של משמעות מדיומלית. העבודות של עינת יותר חומריות ונוכחות פיזית. אצלי הן יותר מסמלות את החומר".

בחדר הריק, בין שני עמודים שלא היו שם קודם לכן, מחנה עופר מצויר על האחד וריקוד התלויים מרחף בין קורות השני, אי אפשר לברוח מהמציאות הגרוטסקית.

 

סינדרום בהשאלה, עינת לידר ודיויד גוס | סדנת אמן אורח, סדנאות האמנים, קלישר 5, תל-אביב | שיח גלריה: שבת, 30.5.15, בשעה 12:00. 

 

 

מציאות נפיצה כאובייקט פואטי, צילום: sn

עינת לידר. מציאות נפיצה כאובייקט צורפות עכשווית פואטי. צילום: sn

האי רובן, פרט. המבט הבלתי אפשרי

האי רובן, פרט. המבט הבלתי אפשרי

דיויד גוס, פרט. הכתובת על הקיר

דיויד גוס, פרט. הכתובת על הקיר

סינדרום בהשאלה, התרחשות בין שני עמודים. צילום: אלעד שריג

סינדרום בהשאלה, התרחשות בין שני עמודים. צילום: אלעד שריג עבור סדנאות האמנים, תל-אביב

מהאי רובן לעיר הקודש. צילום: אלעד שריד

מהאי רובן לעיר הקודש. צילום: אלעד שריג, עבור סדנאות האמנים, תל-אביב

בין קייפטאון לירושלים

בין קייפטאון לירושלים

הגמל כמשל, צילום: אלעד שריגgrapher Elad Sarig 1

הגמל כמשל. צילום: אלעד שריג עבור סדנאות האמנים, תל-אביב

לידר גוס, המשקפת שמשקיפה לשומקום

לידר גוס, המשקפת שמשקיפה לשומקום

תלויים באוויר

תלויים באוויר

ציור קיר של כלא עופר צופה המיצב התלוי

ציור קיר של כלא עופר דרך המיצב התלוי

סינדרום בהשאלה, ההזמנה לשיח הגלריה

.

 

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *