מרוסיה באהבה

בכולי עלמא תציג ולריה מוניס את צלחות הקרמיקה שעיטרה בקעקועי אסירים מברית המועצות לשעבר. וזו הזדמנות להיזכר בפרויקט הגמר המעניין שלה במחלקה לעיצוב פנים ב-HIT. ריחות הם לפעמים

 

כשהגיעה לארץ, הייתה ואלריה מוניס בת שלוש. מטשקנט, בירת אוזבקיסטן, נחתה המשפחה – ואלי ואחותה, אמא ואבא, שזמן קצר אחר כך נפרדו, וסבתא שהצטרפה – בשכונת הדר בחיפה. מוקפת חברים, גדלה מוניס בלב תרבות הרחוב החתרנית בחיפה של לפני עשור ויותר. במקום שבו צמחו ה-Broken Fingaz, חברים טובים עד היום ושותפים לרוח היצירה בתחילת הדרך. ביחד עבדו על בובות מקועקעות שמוניס תפרה, ועל חולצות T עם אפליקציות שנמכרו ב-T-MARKET.

בבית של מוניס כולם עיצבו ותפרו, וגם היא. הבובות המקועקעות התפתחו לבובות חפצים שובות לב שהיו לפריטי אספנות, ואחריהן הגיעו התיקים של Miss Monis, שאותם היא מעצבת גם היום. אבל בתיכון בחרה מוניס ללמוד דווקא במגמת הצילום של תיכון האמנויות ויצו שבעיר, ואת התואר הראשון סיימה בקיץ האחרון במחלקה לעיצוב פנים במכון האקדמי טכנולוגי חולון HIT.

המשאלה לשלוט בחלל, ליצור מבראשית את האווירה שישדר, את התחושות, החוויות והזיכרונות שיותיר, הובילה את מוניס לעיצוב הפנים. ודווקא בברלין, בעת חילופי סטודנטים, פגשה מוניס את החומר הקרמי והתאהבה. "זה היה בקיץ של סוף שנה ג', ולמדתי בבית הספר לאמנות וייסנזה, ומכיוון שלא הייתה שם מחלקה לעיצוב פנים, למדתי במחלקה לעיצוב טקסטיל, והסתובבתי כזה עד שהגעתי לקרמיקה".

החיבור לקרמיקה היה מיידי. בהמשך הוא השתלב בפרויקט הגמר של מוניס "ארכיון לאף", ועכשיו בתערוכה מרוסיה באהבה שתיפתח ביום ראשון הקרוב ב"כולי עלמא". סדרת צלחות הפורצלן שמציגה מוניס עוסקת בחיבור שבין הפורצלן הרוסי המסורתי, לבין קעקועים מהכלא הרוסי בתקופה הסובייטית ובכלל. אל תתנו לדימוייהן הבוטים של הצלחות הלבנות המעוטרות לתעתע בכם: דוגמאות הקעקועים המכסות את גופם של האסירים צוירו אחת אחת ביד במכחול עדין על הצלחות הלבנות שנעשו אף הן בעבודתה של אותה היד, מתוך מחשבה על מסורת הקרמיקה הרוסית ועיטוריה הכחולים. אין צלחת אחת זהה לחברתה, וכולן יוצעו למכירה.

אל רעיון הקעקועים הגיעה מוניס באחד מהתרגילים הראשונים בקורס הקרמיקה למעצבים שמעבירים שלומית באומן ויונתן הופ. היא עצמה חובבת קעקועים, וגם אחותה, "אבל גדלתי בבית שסולד מקעקועים, כי 'רק אסירים מקועקעים'. זה מה שהמשפחה שלי מכירה מרוסיה, וזה מה ששמעתי שוב ושוב. ונורא רציתי לקחת את הקעקועים למקום חדש. מצד אחד יש כאן הנצחה של הקעקועים. מצד שני אני נותנת להם מקום של כבוד על הצלחות הקרמיות ובכך מביאה אותם ואת הסיפורים שלהם לקדמת הבמה. ומצד שלישי אני מחברת אותם למקום של לייף סטייל ועיצוב עם קריצה, כי הרי מה מנציח יותר את הרוסיות השמרנית מצלחות קרמיות מאוירות?".

כשהחלה לחקור את קעקועי הכלא, גילתה מוניס שמדובר בז'אנר ממש, שיש לו היסטוריה ותיעוד. היא נעזרה במדריך לקעקועי כלא רוסיים שחיבר שומר באחד מבתי הכלא, לאחר שנים ארוכות שבהן תיעד את קעקועי האסירים בבית הסוהר שבו עבד. "לפי הקעקוע אפשר רק מלהתבונן בגוף האסיר להתוודע לעברו הפלילי, לדעת אילו פשעים הוא ביצע וכמה שנים הוא ריצה בכלא. לכל קעקוע יש פירוש משלו, איזור בגוף שלו הוא מיועד, וגם אבחנה אם הוא של גבר או אשה".

וכך היא כותבת: "האסירים והאסירות הרוסיים שהיו בכלא או במחנות עבודה בתקופה הסובייטית בחרו לקעקע על גופם את ההיסטוריה האישית והפלילית שלהם לפני ותוך כדי היותם כלואים. הקעקועים האלו והמוטיבים שלהם סימלו את החיים הבלתי מצונזרים של מעמדות האסירים וההיררכיה, ונעו בין אלימות ופורנוגרפיה לפוליטיקה ואלכוהול ואמירות אנטי ממסדיות נגד רוסיה של אז. אותם אסירים ואסירות מקועקעים סיפרו ועדיין מספרים את סיפורה של החברה הסובייטית הסגורה ואת חייהם בכלא".

גם עבור פרויקט הגמר שלה, בהנחיית גל גאון, עיצבה מוניס 120 כלים קרמיים, אחד אחד, בעבודת יד. כלים מעוגלים, הנאחזים בשתי הידיים, ובתוך כל אחד מהם נצורה תערובת סודית אחרת של מולקולות סינתטיות, התגלמות ריחם של זיכרונות וחוויות הטמועים עמוק בכולנו.

מיצב כלי הריח של מוניס הוא למעשה אקורד הסיום של המחקר שערכה בשיתוף המעבדה לריח במחלקה לנוירוביולוגיה במכון ויצמן. "נקודת המוצא הייתה השאלה מדוע הריח אינו נוכח באדריכלות ככלי עיצוב, בשונה מהסאונד או האור, שגם הם חסרי מימד פיזי נראה לעין, ועדיין משתמשים בהם יותר ויותר בעיצוב חללים. הרי דווקא חוש הריח הוא זה שנקשר בעוצמה החזקה ביותר בזיכרונות שלנו ממקום, מחלל.

"היה לי חשוב לעשות תערוכה שהיא לא רק ויזואלית, לא עיצוב פנים קלאסי, שמסתכלים על שרטוטים, ולא תערוכת אמנות או עיצוב, שבה אסור לגעת בעבודות, אלא תערוכה טקטילית – שבה המבקרים מוזמנים דבר ראשון לגעת בכלי, לחפון אותו בין הידיים, ולקרב אל האף כדי להריח את מה שבפנים.

"הכנתי 120 כלים קרמיים, כל כלי קיבל ריח משלו, שהוא אינו ריח מוכר מהטבע אך הוא מזכיר סיטואציה רגשית בחיים". כשהיא מתרחקת מהמובן מאליו – טיול להודו, בושם או סיגריה – ביקשה מוניס להישאר במרחב החוויות שכולם יכולים להתחבר אליהן: סוודר שהתייבש בשמש, איפור שנמחק מדמעות, הבל פה, מכונית חדשה, רחוב גשום, קייטנת קיץ, מסיבת כיתה, שמיכת ים מקופלת, כבישים מרוססים בצבע לפנות בוקר, לילה לבן, אגרטל פרחים שנבלו, ממטרות בגינה, ידיים מזיעות מהתרגשות, שמיכות מנחמות. לכל אחד מאלו התאימה מוניס ריח משלו, ושם משלו (כי לריחות, מציינת ואלי, אין שמות משלהם, וכדי לתאר ריח מסוים אנו נעזרים בשמות תואר שונים כמו ריח של דשא, ריח של גשם, ריחו של תינוק או של מאכל אהוב המתבשל על האש), וכרטיס המציג את שם הריח עם איור מעשה ידיה.

מי שהחמיץ את פרויקט הגמר של מוניס בחולון, יוכל לחוות אותו בשבוע העיצוב של ירושלים שיתקיים בין 19-26 במאי.

 

From Russia With Love, ולריה מוניס, "כולי עלמא", מקווה ישראל 10, תל-אביב | פתיחה: ראשון, 27.3.16, בשעה 21:00. נעילה: 2.4.16 | פתוח כל ערב בין 21:00-01:30