מעצבים, אוסף

הגולגלות, המניפות, שולחן הפלאות וכלי הקל-קר. רננה בנית אצרה. קאופמן, דה-לנגה, גור, עמידב, Reddish וארבע וחמישה מציגים. תערוכת העיצוב "מעצב אוסף" מחכה לכם ב"צבע טרי 8"

 

לצד ביתני המעצבים ועבודות העיצוב הרבות המוצגות ב"צבע טרי 8", בחר היריד לתמוך בתערוכה אחת תימטית, כזו המתרכזת סביב נושא, ומרכזת את מחשבותיהם של כמה מהמעצבים הבולטים בעיצוב הגלריאני בארץ בתגובה לו, כפי שהם באים לידי ביטוי בחומר ובצורה.

אוצרת את התערוכה רננה בנית, בוגרת המחלקה לצורפות ואופנה בבצלאל הנמצאת לקראת סיום לימודי התואר השני במחלקה למדיניות ותאוריה של האמנויות גם היא בבצלאל. ומכיוון שהקונטקסט הוא יריד אמנות ועיצוב והמפגש בין העבודות המוצעות למכירה לבין אספנים שוחרי אמנות ועיצוב, בחרה בנית להתמקד בקשר שבין המעצב לאוסף. התערוכה, היא אומרת, עוסקת במושג האספנות, ובשאלה היכן עובר הגבול בין המעצב כאספן לבין היותו יצרן של חפצים המשמשים מושא לאספנות. "'מעצב אוסף' מציעה התבוננות חדשה על החפצים האסופים בסביבתנו, דרך התייחסויות ייחודיות של מעצבים שונים לנושא – מהדחף האספני של המעצב ועד מתן ביטוי לפתרון שימושי המכיל ומזין את הצורך האספני".

וכך כותבת בנית בטקסט המלווה את התערוכה: "הסביבה היום-יומית שבה אנו חיים מלאה בחפצים שאספנו במהלך חיינו. הסיבות העומדות מאחורי היצר האספני שונות ומגוונות, ואינן תמיד גלויות, אך לעתים הן מהוות חלון אל תוך הנפש. מה הופך אסופת חפצים לאוסף? ז׳אן בורדריאר מציין שפעולת האספנות נובעת מתשוקה ומאהבה לחפץ מסוים. לדבריו, החפצים אשר בבעלותינו מקבלים את משמעותם מהתועלת הפונקציונאלית שהם מנפיקים עבורנו. הוא מבדיל זאת מאספנות, וקובע כי ברגע שהחפץ נאסף ונקשר לתוך אוסף, האובייקט אינו מוגדר עוד באמצעות הפונקציונאליות שלו, אלא הוא נטען בנופך רגשי הקושר אותו לאספן; תשוקתו והערך הרגשי של האספן הם המעניקים לאובייקט את ערכו[1].

"התערוכה 'מעצב אוסף' בוחנת את המתח שבין עיצוב ואספנות, ומעלה שאלות לגבי תפקיד המעצב ויחסו למושג אספנות. חלק מהעבודות מעידות על הדחף האספני של המעצב וחושפות את מושא תשוקתו בשלבים שונים בתהליך היצירה; עבודות אחרות נותנות ביטוי לתפקידו של המעצב כחוקר צורני הרואה באובייקט היחידני חלק מהתהוות של סדרת – אוסף – חפצים".

לא סתם קרא טל גור לעבודה שהוא מציג כאן "פיל לבן". במבט ראשון ערימת הקרשים מחופי-המלמין, הנראית כגיבוב אקראי, ללא צורה מוכרת, ללא שימוש ברור וללא קסם, מעוררת סוג של רתיעה. ומיד עולה השאלה: מה זה הדבר הזה? "מעצבים רבים נוהגים לאסוף ולאגור חומרי גלם, חפצים ודברים שונים ומגוונים", מסבירה בנית. "התגובה המיידית של גור לרעיון של התערוכה הייתה שהוא אינו חולק את אותה תשוקה לאספנות, והוא לא אוסף דבר. גור לקח את המדף (מדף פשוט מאיקאה, המספקת אותו במחיר שווה לכל נפש), מוצר פשוט ויעיל המשמש כאחד הפתרונות הידועים והמוכרים לנו בארגונו וסידורו של אוסף. פעולת האגירה והרצון למלא ולהרחיב את האוסף יוצרת מציאות בה האוסף גדל, והמדף מתמלא, והמקום נגמר, ומיד נתקין מדף נוסף… המשמש כדף חדש, נקי ולבן.

"העבודה שיצר גור במיוחד עבור התערוכה ׳מעצב אוסף׳ מתייחסת  דווקא אל המקום המנוגד, האנטיתזה של האספנות. העבודה היא אוסף של מדפים שאינם אוספים דבר מלבד את עצמם. אוסף המדפים הולך וגדל ללא הגיון ברור. ללא כל התחשבות בפונקציה המקורית שלשמה הם נוצרו אלא רק לשם קיום האוסף. פיל לבן. בקצה החשוף של המדף (החלק שצמוד לקיר) הדביק גור בולים מאוסף פרטי של אבא שלו. עצם ההדבקה של הבולים על העבודה מערערת את חשיבות האוסף ומעלה שאלות על עצם השימוש בו".

לנעמה שטיינבוק ועידן פרידמן, המעצבים מאחורי סטודיו Reddish,  יש משיכה לצד האנתרופולוגי של עולם העיצוב ולהקשרים התרבותיים שחפצים מייצרים ומעוררים. הפעילות שלהם נעה על מנעד רחב שבין ייצור המוני להפקות ניסיוניות, ו"ערפילים" שייכת לצד הניסיוני של המנעד. "אנחנו אוהבים לאסוף דברים", הם אומרים. "יש דמיון מסוים בין אוצרות של חפצים לכדי אוסף, לבין פעולת העיצוב: שניהם מונעים מרצון מסוים למצוא סדר בעולם, ליצור תוכן מובן מתוך בליל האפשרויות האינסופי שיש מסביב. את שניהם אפשר להגדיר כפעולת יצירה. במהלך עבודה על פרויקט, החיפוש הצורני והניסוי החומרי מביאים אותנו לייצר הרבה ואריאציות של אותו אובייקט. המקבץ של הווריאציות האלה מאפשר להבין את הפוטנציאל של כיווני פעולה על-ידי השוואה בין התוצרים. תוך כדי חיפוש אנחנו מוצאים את עצמנו מוקפים באוסף מחשבות מגולמות בחומר.

"הכלים שאנחנו מציגים הם תוצרים של חיפוש. בחרנו לעבוד בפוליסטירן מוקצף (קל-קר) מכיוון שיש לו מאפיינים יוצאי דופן. הוא נוח לעיבוד אך מכתיב שפת צורות משלו. הוא מוכר מחיי היומיום, אך מפתיע כל פעם כשמוציאים אותו מההקשר. בחרנו לייצר ממנו סדרת כלים, שכל אחד מהם הוא ייחודי במינו. צורת הכלים נשענת (גם אם באופן מעט רופף) על טיפולוגיה של ממצאים ארכיאולוגיים. בחרנו לעבוד באופן ידני, הן על מחרטה והן בעזרת יד חופשית. כל זה בחיפוש אחרי איזון בין חומרים לצלליות, איזון בין סדר לאי-סדר, בין ניקיון לרעש. רצינו לבדוק מה אנחנו יכולים לבטא באמצעות החומר, ומה החומר היה רוצה לבטא באמצעותנו. הכלים המוצגים הם תהליך בהתהוות. אין כאן התחלה, אמצע וסוף. הם לא מוחלטים. הם אוסף מחשבות. ולכן קראנו לסדרה 'ערפילים'".

שולחן הפלאות שמציג חנן דה-לנגה – Objects of My Affection –  קיבל את ההשראה לשמו מתוך תערוכה של מאן ריי שהוצגה ב-1944. "״אני מאתר, בוחן, אוסף, ומאחסן דברים שונים שמעוררים בי סקרנות", מספר דה-לנגה. "הדברים האלו נושאים מטען כלשהו: תרבותי, טכנולוגי, צורני, רגשי, הומוריסטי, אבסרודי״. מתוך מאות ואולי אלפי החפצים השונים וחומרי הגלם המשונים הגודשים את הסטודיו שלו, הרכיב דה-לנגה אוסף פלאות: אובייקטים ייחודיים, צפונים בתוך קופסאות שוקופות המעידות על העדינות והשבריריות שבהם. כל חפץ עשוי בטכניקה שונה במלאכת כפיים, ומביא לידי מימוש את רעיונותיו של יוצרם ואת תחושותיו.

יעקב קאופמן מציג ב"מעצב אוסף" צילומים. צילומי צללים אותם צילם בטלפון הסלולרי האישי שלו במהלך שלוש השנים האחרונות. המאגר הבלתי נדלה של הדימויים העירוניים שצבר, מסבירה בנית, מהווה עבורו מחקר צורני, אוסף של רעיונות וחומר גלם שמחכה לשעת כושר. "ההתייחסות המיוחדת של קאופמן לצל אותו מטילים המבנה הארכיטקטוני או גלגל האופניים, מגלמת עבורו את מיצוי החומר. הצל הוא מעין 'השטחה' של התלת-מימד ובכך הוא מתמצת, מדגיש ומעלים פרטים". העבודה, היא מסכמת, מתייחסת למתח שבין אמנות ועיצוב, ומותחת את הגבולות שבין התחומים".

את יחידת האחסון שיועדה לתלייה וחלוקתה הפנימית יכלה להשתנות בהתאם לצורך המשתמש עיצבו עמי דרך ז"ל ודב גנשרוא לפני 16 שנים לתערוכה נודדת שאצרה נירית נלסון, והציגה עיצוב ישראלי עכשווי ברחבי אסיה. מאז עברה מסגרת האלומיניום עם רצועות הלבידים הגמישות מספר גלגולים. האחרון, המוצג ב"מעצב אוסף", הוצג עד היום בחו"ל בלבד. וריאציות דומות לו שימשו את דרך וגנשרוא כמצע לדיוקן האישי שלהם בספר ׳עמידב׳, כשהן מהוות מסגרת להצגת חפציהם האישיים. בתערוכה הנוכחית בחר גנשרוא, חובב שטח מושבע, להציב בין המדפים המעוגלים חלקים מאוסף הגולגלות ושריונות בעלי החיים הקטנים האישי שלו. ואולי יש בבחירה להציג דווקא את האוסף המורבידי-משהו הזה אמירה על מותו הפתאומי לפני שנים אחדות של דרך, שותף לסטודיו ובעיקר חבר קרוב.

קבוצת העיצוב ארבע וחמישה, בחרה להציג פרשנויות שונות – מהבחינה הקונספטואלית, הצורנית והחומרית – למניפה, "חפץ שנע בין פשטות למורכבות יחסית, נושא נפח תרבותי והיסטורי, ועשייתו דורשת דיוק מכני ואסתטי".

הקשרים והקיפולים שאוסף איתי לניאדו מהילדות מוצאים לעתים את דרכם לפרויקטים פרי עיצובו. בפרויקט הזה, הוא אומר, "התווסף לאוסף קשר חדש, זה הקושר את מוטות הבמבוק אחד אל השני. אני מניח שלאוספים האלו יש קשר הדוק לסגנון האישי שלי ולאופן שבו אני עושה חפצים".

את המניפה שלו, המשלבת עבודת עץ ופרופילן, שלח עדי זעפרן מלונדון. זעפרן סיים את לימודיו במחלקה לעיצוב מוצר ברויאל קולג', והיום הוא חי ועובד בבירת הממלכה המאוחדת.

נעה הימלפרב מציגה שלוש סדרות של מניפות מקומיות. מניפותיה של האחת, נחתכו, סותתו ולוטשו מאבן גיר מקומית, כשהן מקנות לה את צורתה האיקונית של המניפה. צורתן של מניפות הסדרה השנייה היא כצורת עלי האזדרכת, הזית והאלה, והן מתכתבות עם צורפות ועיצוב תכשיטים. ומניפות הסדרה השלישית הן מקבצי עלים שנחתכו מפרספקס צבעוני. כל מקבץ מורכב מהעלים המאפיינים איזורים גיאוגרפיים שונים בארץ.

מניפות הפורצלן של נעם טבנקין מאתגרות את החומר הקרמי ואגב-כך בוחנות את דקויותיו, על שקיפותו והטקסטורות שהוא יכול לקבל. בועז מנדל מציג מניפת קפיץ מחוט נירוסטה מכופף ויציקת סיליקון; המניפות של ינון רטיג עשויות מפרופילן בחיתוך לייזר, שירה קרת מלפפת מסגרת נחושת מעוגלת ומעודנת בחוטים, ואם תתבוננו מקרוב, תגלו שהמניפה של רון יוסף מורכבת מפרישה של חיילי צעצוע מפלסטיק.