מכופפים מוסכמות

הם ממש בתחילת הדרך, אבל כבר מוכרים בטולמנ'ס, באסופה ובחנויות נבחרות. ובשבוע הבא הם פותחים תערוכה ב"פריסקופ". תכירו: יובל כרמל ואופיר זנדני

 

Cozy Decor הוא סטודיו צעיר, ממש בתחילת הדרך. מאחוריו עומדים יובל כרמל ואופיר זנדני, שניהם בוגרי מחזור 2012 של המכון האקדמי חולון HIT. ועל אף שכבר אפשר למצוא מוצרים של "קוזי" בטולמנ'ס, גלוריה מונדי, אסופה וחנויות נבחרות אחרות, הם עדיין לא מאוד מוכרים ברפרטואר עבודות המעצבים הישראלים. אבל זה עומד להשתנות בקרוב, הם מקווים. במוצאי שבת, ה-19 ביולי, הם פותחים תערוכה ראשונה בגלריה פריסקופ לעיצוב עכשווי.

התזמון בו התכנסו השניים כדי להציג את גוף העבודות הצעיר שלהם, בדיוק כשבמוזיאון העיצוב חולון מוצגת התערוכה "קיפולים" שאצרה כוהנת הטרנדים לי אדלקורט, מעניין. מעניין, משום שהעבודות של זנדני וכרמל משתלבות היטב באחת המגמות המרכזיות עליה מדברת אדלקורט, והיא: המשיכה המתעצמת שלנו לקראפט, לחמימות ולביטחון שנוסכים בנו חפצים המגלמים בעיצובם את מלאכות היד המסורתיות, לנוכח חוסר היציבות, אי-הוודאות והחששות חוצי התרבויות שהפכו לחלק מחיי רבים בעקבות המשברים הכלכליים של השנים האחרונות. אבל גם עולם הקראפט, אומרת אדלקורט, עובר שינויים. המרחק בין הטכנולוגיות החדשניות הממוחשבות ועבודת היד הולך ומצטמצם, תהליך שיימשך, כך היא חוזה, עד למיזוג בלתי נמנע בין השתיים במארג שלא יאפשר להבחין איזה חלק בתהליך העיצוב הוא פרי עבודת היד ואיזה חלק הוא תוצר של טכנולוגיה תעשייתית.

בפריסקופ יציגו זנדני וכרמל קערות פורניר שנוצרו בלמינציה וגופי תאורה מפורצלן ומפולימר בהדפסת תלת מימד,שייצורם משלב טכנולוגיות דיגיטליות, עבודת יד, אזכורים צורניים למלאכות יד מסורתיות ופתרונות חדשניים שמותחים את גבולות הייצור המוכרים. לצדם אפשר יהיה להתרשם מתהליכי העבודה שמאחורי העבודות המוגמרות. "לכופף מוסכמות" הם קראו לתערוכה, שאוצרות שרי פארן ומירב רהט.

 

מדורת השבט החדשה

 

שורשיה של סדרת המוצרים של קוזי דקור נבטו במחקריהם של כרמל וזנדני לקראת פרויקטי הגמר שלהם ב-HIT (שניהם בהנחיית המעצב עופר זיק). כרמל עיצב כיסא שמושבו מתקבל מהתפתלותם של שלושה כפיסי עץ ארוכים בתנועת קיפול מעוגלת. בטכנולוגיית הלמינציה הסטנדרטית – כבישה בתבנית של פרוסות עץ דקיקות שביניהן שכבת דבק – לא ניתן היה לקבל את הצורה המרחבית אליה שאף, ולכן היה עליו לבנות בעצמו, בתכנון דיגיטלי, תבנית שתאפשר כבישה תלת מימדית של המושב. כשהוא שואל טכניקות ערגול מעולם המתכת ומחיל אותן על אובייקט העץ, בנה כרמל את התבנית הייחודית – אובייקט גדל מימדים ומורכב – שאפשרה לו ליצור את צורתו יוצאת הדופן של המושב.

גם הפרויקט המשותף של זנדני ואוהד חיא הציג חידוש טכנולוגי. השניים ביקשו להציע אלטרנטיבה ביתית לחוויית הקומזיץ ולהעביר את המדורה על זרדיה המתפצפצים למרכז הסלון. הם עיצבו אובייקט מעץ גושני שבקצהו גוף תאורה המזכיר את הגחלים הבוערות. בשל איכויותיו – עמידותו בחום והאופן היפה שבו הוא מעביר אור – נבחר הפורצלן כחומר שממנו ייוצר גוף התאורה. השאלה הייתה כיצד ליצור את התבנית, שאליה יוצקים את הפורצלן הנוזלי, באופן שתיתן לו את הצורה המורכבת המבוקשת. אל התוצאה בעלת הצורניות המאתגרת הצליחו השניים להגיע רק לאחר שוויתרו על התהליך המקובל של ייצור התבנית כנגטיב של המודל הראשוני. בדלגם על השלב הזה, הם תכננו את התבנית במחשב, ובזכות העיצוב הדיגיטלי יכלו להגיע לתוצאה שאליה שאפו ולשכפל את המנורות בקלות יחסית.

בתקופת הלימודים, הם מספרים, לא היו חברים טובים במיוחד, וגם לא הזדמן להם לעבוד ביחד. חודשים אחרי שעזבו את המכון האקדמי-טכנולוגי חולון, יזם כרמל את הקשר. כשנפגשו, אמר לזנדני ששם לב ששניהם מעצבים מאוד טכניים, וורקוהוליקים, ששואפים להצליח בעולם העיצוב; הוא הציע שיקימו מותג משלהם, שיהיה הבייבי שלהם, שאותו יוכלו לפתח ולטפח, והודה שאין לו מושג לאן הם נכנסים ולאן זה יוביל אותם, אבל הוא חושב  שזאת הזדמנות. זנדני הקשיב, ונענה.

הם התחילו בלתת שירותי עיצוב לאחרים. רצו שייכנס כסף, כדי שיוכלו להתחיל בפיתוח מוצרים שלהם. אבל העבודה שתתה את הזמן, ובלי זמן אין פיתוח. האופציה השנייה הייתה עבודת יום כשכירים, והם מצאו את המקום המושלם – "הירש דגמים", מעבדת הדיגום של אילן הירש, בה הם שוחים מבוקר עד אחר-הצהריים בעולם הדיגיטלי, כשהם מנווטים בין סריקות תלת מימד להדפסות תלת מימד. הירש ("מלאך מהלך על שתיים" הם מחייכים) העמיד לרשותם את הסדנה שתתפקד כחצר המשחקים שלהם בתום יום העבודה. והם משחקים. מנסים, לומדים, מנסים שוב, לומדים עוד משהו, עושים פיין טיונינג ומתקדמים.

 

איך מקפלים עץ בלי שיישבר

 

על אף נטייתם הטבעית לפן הטכני בעיצוב, מעידים כרמל וזנדני, ואולי דווקא בעטיה, הם נמשכים למחוזות הקראפט. המפגש בין הטכנולוגיות החדשות ובין הצורות והחומרים המסורתיים – עץ, פורניר, פורצלן – מגובה בדחף לכבוש את החומר ולהגיע לווירטואוזיות בעיבודו, הניב, הם מספרים בהתלהבות, סדרת מוצרים עם מורפולוגיה ייחודית וסיפור מעניין.

Wrinkles, למשל, היא קערת עץ קשיחה שמזכירה דף נייר שקומט בתנועת כף יד אגבית ונפרש מחדש. אחותה Bloom נראית כפיסת בד שהורמה במשיכה ממרכזה וקפאה באוויר. שתיהן מיוצרות בלמינציה, טכניקה שבה העץ (הפורניר) לא יכול, בדרך כלל, להימתח, להתקמט, להתקפל ובקיצור – להגיע לצורות נפחיות. כדי להתגבר על הקושי הזה, תכננו זנדני וכרמל בתוכנות מחשב לא רק את הקערות אלא גם את שני חלקי תבניות הכבישה, פתרון שאיפשר להם לחשב את הלחצים המופעלים על נקודות רבות במשטח העץ הנכבש. התבניות מיוצרות מעץ בעזרת כרסומת דיגיטלית (CNC), כך ששטח הפנים שלהן הוא הנגטיב של צורת הקערות על קיפוליהן וקימוטיהן. בזכות חישובי הלחצים שהתבצעו במהלך התכנון, בזמן הכבישה מצליחות פרוסות הפורניר המודבקות זו לזו להגיע עד לקצה יכולת הגמישות שלהן, ולקבל את הצורות הפיסוליות המורכבות, מבלי להישבר או  להיסדק.

גם אם העיצוב דיגיטלי בחלקו, ההתחלה היא תמיד סקיצות ידניות. למעלה מ-200 ניירות קימטו כרמל וזנדני עד שהגיעו לקימוט המדויק שאותו בחרו להנציח ב"רינקלס". את הייצור הם מעדיפים להוציא החוצה לאנשי המקצוע השונים, ו"קרה יותר מפעם אחת", הם מספרים, "שבאנו עם התבניות לבעלי המקצוע, והם אמרו שזה בחיים לא יעבוד. אבל עד היום הוכחנו שזה תמיד עובד". המוצרים עצמם מתוכננים כך שיתאימו לייצור סדרתי, גם אם ברובם משולבת איזושהי נגיעה ידנית לאורך התהליך.

פני השטח של מנורת הפורצלן אלנור מזכירים מקלעת קש. הייחוד של אלנור, מסבירים כרמל וזנדני, הוא ביכולת שלהם להגיע לעוביי דופן הנחשבים למאוד קיצוניים בתצורה שלה. בחלקים הדקים ביותר עוביו של האהיל הוא כחצי מילימטר ובעבים למעלה משני מילימטרים. משחק העוביים מאפשר משחק מקביל בעוצמת האור שהיא מפיצה. "בטכניקה המסורתית שבה מייצרים גופי תאורה מפורצלן לא ניתן להגיע לקונטרסט כל כך חזק של מעברי אור, וגם לא לפרטים כל כך עדינים, כמו החריצים המזעריים שלה. היתרונות המתקבלים מתכנון ממוחשב של תבנית הייצור נותנים לנו לא רק שליטה צורנית יותר טובה אלא גם מעבר אור יותר מיוחד".

גוף התאורה Mobius מיוצר אומנם מפולימר בהדפסה תלת מימדית, אך דוגמתו מזכירה את האורנמנטיקה האופיינית לעבודות סריגה מסורתיות, ועין בלתי מיומנת עשויה לטעות ולראות בו סריג, אולי אפילו כזה שנסרג ביד. גמישותה של יריעת ה"מוביוס" מאפשרת למתוח אותה אם רוצים, לכווץ, לקפל, וליצור בה וממנה אזורים בעלי צפיפות משתנה, ובכך לשלוט בכמות האור אותו רוצים להעביר באזורים שונים של המעטפת. מוביוס, אגב, לא תהיה היחידה, ואיתה יוצגו גופי תאורה נוספים שכרמל וזנדני עיצבו באותה טכנולוגיה.

 

"לכופף מוסכמות", גלריה פריסקופ לעיצוב עכשווי, בן יהודה 176, תל אביב, טל: 03-5226815. פתיחה: מוצ"ש, 19.7.2014