מי מסתתר מאחורי המסיכה

שנה אחרי, תוצריו של אחד מפרויקטי הגמר המעניינים של השנה שעברה, מגיעים ל"סאגה". "שפת המכונה" - מאחורי המסיכות העדינות והפואטיות של דן טובול

סאגה, עיצוב ישראלי. צילום: איתי בנית

המסיכות של דן טובול ב"סאגה". צילום: איתי בנית

 

ביום חמישי האחרון הושקה "סאגה" של ליאור ימין. בין העבודות המפתיעות והפחות מוכרות בחנות המוקדשת לעיצוב ישראלי היי-אנד, בלטו מסיכות המתכת של דן טובול. המסיכות העדינות בעלות האיכות הפואטית נולדו במהלך פרויקט הגמר של טובול, בוגר המחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל מהשנה שעברה.

בפרויקט הגמר שלו "שפת המכונה", בהנחיית טל גור, חקר טובול טכנולוגיה שאינה חדשה, ומצד שני בתעשייה השימוש בה מועט. בלעז שמה (Incremental Sheet Forming (IFS, בעברית אין לה שם משלה, ובחיפוש הנרחב שערך טובול גם לא מצא בארץ גופים שעושים בה שימוש. הוא עצמו פגש בה כאשר קרא על פרויקט פרי שיתוף פעולה בין בית ספר לעיצוב בגרמניה ומכון טכני, ובחברת "פורד". "ל'פורד'", הוא מספר, "יש מכונה דומה, אם כי מתוחכמת יותר, המשמשת ליצירת אבות טיפוס לחלקי מערכת הרכב, שבשלב מתקדם יותר מיוצרים בכבישה. הטכנולוגיה הזאת עוזרת להם בשלבים ההנדסיים לבחון את הצורניות, לנתח ולערוך שינויים באופן פשוט, קל והרבה פחות יקר מתבניות כבישה".

טובול הוקסם מתוצרי ה-ISF, המזכירים את תוצרי הלחצנות וכבישת המתכת. אלא שהשתיים האחרונות דורשות ידע מקצועי רב והון לא קטן למימון התבניות, ולכן אינן נגישות, בוודאי לא למעצב יחיד שרוצה ליצור מוצר בודד, על אחת כמה וכמה ניסויי. בעוד שהראשונה פשוטה מהן בהרבה, זולה מהן בהרבה, והכי חשוב – מאפשרת את התערבות המעצב ומשאירה לו מקום למשחק ולהתנסות. "יש בה המון חופש, והמשחק או הבחינה של התוצרים מאוד קלה ומאוד מהירה. למעשה היא מזכירה הדפסה תלת מימדית. היא נעשית בכרסומת דיגיטלית (CNC). בדרך כלל הכרסומת גורעת לאט לאט חומר מגוש חומר בהתאם לצורה שהוזנה לה במחשב, עד שמתקבלת הצורה המבוקשת. פה אני מניח לה יריעת מתכת, ובמקום לחבר לזרוע שלה כרסום, אני מחבר מעין ראש לחיצה, שמחלק את הצורה לשכבות, וכל פעם באופן הדרגתי עובד על קונטור של שכבה אחרת, לוחץ אותה בהתאם לצורה שעיצבתי במחשב, וכך לאט לאט מתקבל הנפח ונוצרת הצורה".

את ראש הלחיצה בנה טובול בעצמו במחרטה בסדנה המאובזרת בבצלאל, ושם, בהנחיית טל גור, התחיל לבחון מה הוא יכול לייצר עם הטכנולוגיה הנגישה המאפשרת שליטה בתהליך העיצוב מתחילתו ועד סופו, מהם גבולותיה, מהי שפתה. את כל אלה בדק שוב ושוב, ובכל פעם מול אובייקט אחר. בפרויקט הגמר בחר להציג את הטכנולוגיה עצמה, את השפה שלה, את החופש והמגוון שהיא מציעה, ולא אובייקט בודד. "למעשה הצגתי מהלך שלם שכלל  אובייקטים שונים – מסיכות, מכוניות פח, מנורת שולחן, כיסאות – שכל אחד מהם סימן איזשהו פוטנציאל או נקודת עניין במפגש שלי עם הטכנולוגיה והאובייקטים".

הלימודים, מספר טובול, הסתיימו בחיתוך מהיר בעקבות צוק איתן, במקום להגיע לתערוכת הגמר הוא נקרא למילואים, וכשחזר לאזרחות כבר חיכו לו ראיונות עבודה. בשנה האחרונה מאז שסיים את בצלאל הוא עובד ב-I2D, "ובמשך הזמן הרגשתי שפרויקט הגמר שלי הסתיים בשלב ביניים מבחינתי, שעדיין לא סיימתי לעבוד עליו. וניסיתי לחשוב איך אני שומר על הגחלת. באיזו דרך או פלטפורמה אני יכול להמשיך ולפתח אותו. ואז שמעתי מחברה בסטודיו על 'סאגה'. שלחתי תמונות, ליאור ימין, הבעלים, הביע עניין, והחלטתי לייצר סדרת מסיכות חדשה לגלריה עצמה.

"העיסוק שלי והיצירה עם ה-ISF הם סוג של תהליך קראפטי, מבחינתי. ומכל הפרויקטים שעליהם עבדתי, למסיכות היה לי חיבור אישי הכי חזק. במסיכות יש איזהו חיבור מאוד מעניין בין הטקסטורה של שפת המכונה – אותו תוואי לוואי שכלי העבודה משאיר על חומר הגלם – לבין השליטה והמניפולציה שלי. הגיאומטריות והפאטרנים שהשאירה המכונה על דף האלומיניום השתלבו בצורה מעניינת וטובה במיוחד במסיכות, ובאופן כללי הן מאפשרות לי ליצור אובייקטים ייחודיים ושונים זה מזה במורפולוגיה שלהם".

– ומה הלאה?

"למדתי המון מהתהליך הזה, וחשוב לי לשמר את הידע והיכולת שרכשתי. אני מרגיש שעדיין לא מימשתי את מלוא הפוטנציאל של הטכנולוגיה הזאת, ונכון לעכשיו אני ממשיך ליצור ולפתח את האובייקטים, ולהגדיל את מעגל החשיפה של ה-ISF גם דרך שיתופי פעולה".

 

 

דן טובול, אחת ממסיכות פרויקט הגמר

אחת ממסיכות פרויקט הגמר של טובול

צדה הפנימי של המסיכה

הצד הפנימי של המסיכה

דן טובול, מכונית שחורה

אחת ממכוניות פרויקט הגמר. צילומים: עודד ובמן

דן טובול, מכוניות, מתוך פרויקט הגמר בבצלאל, הגרסה הצבועה

מכוניות פרויקט הגמר, הגרסה הצבועה

מכוניות מתוך פרויקט הגמר בבצלאל

מכוניות פרויקט הגמר, הגרסה הטבעית

המסיכות בסאגה, תקריב. צילום: איתי בנית

המסיכות של טובול ולידן הכרזות של רון נדל, האגרטלים של רחלי בוקסנבוים, הארונית של אריאל צוקרמן וערן שימשוביץ וגופי התאורה של שירה קרת, איתי בר-און ואסף וינברום. צילום: איתי בנית

 

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *