מאחורי הקלעים

הכתבה בוול סטריט ג'ורנל, הביקור ביפן, הספרייה שהוצגה במילנו וכבר מיוצרת, הדיאלוג בין עיצוב לתעשייה, ובין מעצב ישראלי לחברות הבינלאומיות. המסע של פיני ליבוביץ'

 

כשהוול סטריט ג'ורנל ביקש לתת לקוראיו טעימה מסצינת העיצוב / אדריכלות התל-אביבית, נחתה רות בלומפילד בחללי העבודה של פיצו קדם, אילה צרפתי ופיני ליבוביץ'. בסטודיו היפואי של ליבוביץ' הוקסמה בלומפילד – כתבת פרילאנס בתחום הנדל"ן שכותבת גם לטיימס, ללונדון איוונינג סטנדרט ולסנדיי טלגרף – מהרהיטים האיקוניים שהפכו לאבן דרך בתולדות הקצרים של העיצוב הישראלי: כיסא הבלונים, רהיטי העץ Strip, השולחן החברתי Moving Table, או שולחן הצלחות Tabless. המשותף להם, ולעבודות מוקדמות אחרות של ליבוביץ', הוא היותם אובייקטים פיסוליים, שהורכבו מחפצי יומיום וצמחו על דשן התרבות הישראלית כשהם מציגים מבט יצירתי, רווי הומור, פשוט ובאותה עת מתוחכם ומעודן של ההווי המקומי. "Israeli Designer Pini Leibovich Makes ‘Cheap’ Look Chic", הייתה הכותרת. אולם לסיכום סוף השנה המצולם של העיתון בחרו עורכי הצילומים של הג'ורנל דווקא את הצילום שבו תפסה העדשה של יונתן בלום את ליבוביץ' כשמאחוריו סקיצה גרפית גדולת מימדים של  T-E-X-T-B-L-O-C-K אותה הציג בשנה החולפת במילנו. את הצילום הזה אפשר לראות כאן, בגרסת הכתבה שהתפרסמה במוסף נדל"ן של כלכליסט.

ליבוביץ' בכלל לא תכנן להגיע לשבוע העיצוב של מילנו בשנה שעברה. אבל אז הגיע לביקור סטודיו הגלריסט אלברטו לוי, ראה את קוביות העץ החדשות והתלהב, וכך, חודשיים וקצת מאוחר יותר, בלוח זמנים מטורף, הציג לייבוביץ' את T-E-X-T-B-L-O-C-K בגלריה של לוי בויה סן מוריליו. מיצב הקוביות משך  את עינה של חברת הרהיטים הפולנית הצעירה Tre, וזו רכשה את הזכויות על ייצורן ומתעתדת להציגן – אם לא יהיו הפתעות של הרגע האחרון – במילנו באפריל הקרוב, הפעם כמוצר מוגמר.

הוא אומנם חקוק בתודעה בזכות עבודות העיצוב האמנותיות שיצר בתחילת דרכו, אבל במשך שנים עבד לייבוביץ' עם חברות עיצוב תעשייתי הארד-קור, והוא אחראי לעשרות חפצים שימושיים המוכרים כמעט בכל בית. הישבנון של כתר, למשל. הוא גם מרצה בכיר בשנקר, אחד ממנחי פרויקטי הגמר של הסטודנטים במחלקה לעיצוב תעשייתי, ואוצר תערוכות הגמר של המחלקה בעשר השנים האחרונות.

לפני ארבע שנים החליט ליבוביץ' לשנות כיוון ולרתום את אהבתו, ניסיונו ויכולותיו בתחום עיצוב הרהיטים לעבודה עם חברות עיצוב בחו"ל. "יש תעשייה נפלאה בארץ", הוא אומר, "אבל קיים נתק בתקשורת בינה לבין המעצבים. הם מדברים בשתי שפות שונות. בהתכווננות אל המאס מרקט, פונה התעשייה המקומית לרוב למכנה המשותף הרחב ביותר, ולא מחפשת את הייחודיות, את העומק ואת ההקשרים התרבותיים שהם הערך המוסף שמביא איתו המעצב". הקשר בין יצרנים למעצבים, מסביר ליבוביץ, הוא תהליך מורכב, שנבנה לאורך זמן ומחייב עלויות פיתוח, דבר ממנו חוששים היצרנים בארץ. באין דיאלוג בין העיצוב לתעשייה, נאלצים המעצבים לפנות ליצירה חופשית ולהמציא את עצמם כל פעם מחדש. "תמיד רציתי לעבוד עם חברות מקומיות, אבל מכיוון שלא נוצרה ההזדמנות, ולא מצאתי חברות מקומיות שמדברות את השפה שלי ורוצות לייצר את הרהיטים שאני יוצר, החלטתי לצאת החוצה ולחפש את החברות שמתאימות לדוח-שיח שאליו אני מכוון".

בעקבות הזמנה להרצות על עבודתו בשבוע העיצוב של טוקיו 2012, החל ליבוביץ' במסעו. ניר טורק, נספח התרבות בשגרירות שלנו ביפן, שמח לעזור, ופגישה ראשונה נקבעה עם חברת הבוטיק היפנית Maruni. "אחד הדברים שגיליתי הוא שהייתי רוצה לעבוד עם חברות שעושות את המוצר הכי טוב שאפשר.  כשאתה עומד מול כיסא מאוד מאוד פשוט, אבל אתה יודע שאי אפשר לבנות אותו יותר טוב, כי איכויות העשייה שלו הן כל-כך גבוהות ואין מקום אחר בעולם שיכול לעשות אותו יותר טוב – זה מקום מרתק בעיניי. חיפשתי את השילוב בין יכולות ייצור גבוהות לבין עיצוב רהיט גנרי, כזה שיתאים לחללים שונים ולפלחי שוק שונים, ועדיין יכיל את הערך התרבותי שהעיצוב מביא, ויהיה עשוי ברמה מאוד גבוהה.

"'מרוני' היא חברת ריהוט בוטיק יפנית. היא נוסדה ב-1928 והתבססה על אומנות עבודת העץ המסורתית האופיינית לאיזור הירושימה. אחרי מלחמת העולם השנייה היא נפתחה לאירופה, ועם השנים הייתה לחברת הרהיטים הגדולה ביפן המשלבת את טכנולוגיות הייצור וסגנון העיצוב המערביים עם המסורת היפנית. בשנות ה-90 היא עמדה בפני קריסה, שבעקבותיה ביקשה לשנות כיוון. במסגרת הפרויקט nextmaruni היא הזמינה מעצבים בינלאומיים להציע לה כיוונים חדשים – רעיונות, חומרים, צורות – באופן שישתלב באסתטיקה היפנית המסורתית. בין המעצבים שהשתתפו בתחרות היו ג'ספר מוריסון ונאוטו פוקאסאווה, ועד היום הם מעצביה העיקריים של מרוני, ופוקאסאווה אף משמש כמנהלה האמנותי".

ליבוביץ' התקבל בשמחה בחברה היפנית המוכרת היום בכל העולם, ואף הוזמן לביקור במפעל הרהיטים הממוקם בלבו של אתר סקי על צלע הר בהירושימה. "המפעל של מרוני הוא נגרייה גדולה. במבט ראשון הוא נראה ככל נגרייה גדולה בארץ. הסוד של מרוני הוא לא בנגרייה עצמה ובמכשורה, אלא בגורם האנושי. במיומנות של עובדיה ובהקפדה על איכות העבודה. פה אנחנו לא מכירים בכלל דקויות כאלה", הוא מספר. על הרהיטים שהציג אמר מנהל הפיתוח של החברה – "איטס טו מאץ' דיזיין", אבל הדלת נשארה פתוחה, ויש התעניינות, הקשר נשמר וכמעט מדי שנה הם נפגשים בשבוע העיצוב של מילנו.

העבודה עם חברות שעשייתן מתמקדת בעיצוב גבוה כמוה כריצה למרחקים ארוכים, והיא תובעת סבלנות אין קץ. "כשאתה מגיע עם העבודה שלך והמחשבות שלך למפגש עם חברה, מתפתח דיאלוג, והאתגר הוא למצוא את המוצר הנכון שמתאים לשני הצדדים. וגם כאשר נעשית הבחירה, המוצר עובר תהליך פיתוח שאורך כשלוש ארבע-שנים ואף יותר. חלק מהמורכבות בעבודה עם חברות בחו"ל הוא הריחוק, וההשקעה הכלכלית שהוא מחייב כדי לקיים את הקשר. הריחוק מקשה עליך לשלוט בתהליכים, וכשמדובר בחברה שעובדת עם מעצבי רבים, ואתה אינך קרוב, הוא מקשה עליך לדעת מה בדיוק קורה".

רהיט טוב, מספר ליבוביץ', מקיים פרמטרים מגוונים. "יש לו סיפור, אמירה, חוכמה של עשייה בחומר ודיוק בתוך העבודה. אבל האתגר הגדול הוא להבין איך מייצרים רהיט שהוא עכשווי ובאותה נשימה Timeless. רהיט שלא יתיישן, שישאר רלוונטי לאורך זמן. איזו סוג משמעת פנימית, אילו קומפוזיציות יצרו חפץ חוצה זמנים וגבולות. זו ההתבוננות היומיומית שלי היום".

בזכות הרהיטים שהציג, בעזרת פרזנטציות איכותיות ומדוקדקות, נפתחו בפני ליבוביץ' דלתותיהן  של רוב החברות שאליהן פנה. "אלו היו פתיחות דלת מאוד מחממות לב, מאוד יפות". עם חלקן, כמו הענף הגרמני של טונט – החברה שהקים מיכאל טונט, ממציאו ומייצרו של כיסא העץ הראשון שיוצר בייצור תעשייתי המוני בשנת 1861 – הפגישה הייתה חמה במיוחד ופירותיה אולי יבשילו בעתיד. עם "Casamania" האיטלקית הספיק המפגש כבר לתת פירות. "הסיפור עם קאזמניה הוא סיפור נורא יפה, כי הגעתי אליהם כמעט ברגע האחרון של שבוע העיצוב במילנו לפני שנתיים, והם ישר אהבו את השולחן Back Stage, וכבר בשנה שאחרי הם הציגו את אב-הטיפוס שלו". כעת נמצא השולחן בתהליך פיתוח בחברה, מחכה לרגע המתאים ליציאה לשוק. Textblock, לעומתו, עתידה להיות מוצגת במילנו כמוצר מוגמר כבר באפריל הקרוב.

ליבוביץ': "אלו שתי הצלחות מאוד יפות מבחינתי, כי הן מקיימות שני מצבים שאליהם כיוונתי. האחד – עיצוב מוצרים שצומחים מתוך החיפוש האישי, האמירה, המקום התרבותי והאינטקלטואלי שלי, והשני – קיום איזושהי סיטואציה מאוד גנרית, יומיומית, שיכולה להתאים לכל אחד בכל מקום. בבית, במשרד, בסטודיו".

במבט מלמעלה Back Stage נראה שולחן רגיל. שולחן מעץ בוק עם רגליים חרוטות. אלא שבמקומות מסוימים הוסיף לו לייבוביץ' נגיעות של דרמה. בסיס הרגליים, למשל, הוא מבנה של מרובעים ומלבנים שחתוכים בזווית מסוימת היוצרת תנועה בצורה הגיאומטרית. האופן שבו הם מונחים וחוברים לחלקו התחתון של משטח השולחן גם הוא אינו שגרתי. "מצד אחד יש כאן סיטואציה מוכרת, ומצד שני אנחנו לא מכירים אותה ככה. לפעמים תנועה מאוד קטנה יוצרת את ההבדל בין הדבר השיגרתי, המוכר, לבין המופע החדש, המפתיע, המסקרן".

"טקסטבלוק" היא מערכת מודולרית שיחידתה הבסיסית היא קוביית עץ שאליה חובר מדף מתכת. היא אומנם הוצגה כספרייה, אבל בהיותה מוצר גנרי, היא יכולה לשמש כמדף או כשולחן צד בכל מקום – ליד המיטה, ליד המחשב, בסלון – ובכל קומבינציה – קובייה אחת, שתיים, עשר, איש איש ודמיונו. "החלק החכם בתוך הקובייה", מגלה לייבוביץ', "הוא המדף, משום שהוא הקונקטור, הוא זה שמחבר את הקוביות אלו לאלו".

"טקסטבלוק", הוא מסביר, נשענת על קומפוזיציות גרפיות חזקות. ספר הסקיצות היפהפה המלווה את התפתחותה מגלה מגוון משחקים שבהם הקו הגרפי הופך לקו פונקציונלי (בספרייה למשל הוא מחלק את הקובייה ומייצר את המשען לספרים). הקווים המשתנים יוצרים סדרות של קומפוזיציות, שכל יחידת בסיס שלהן משולה לאות, לסימן. כשקוביות הבסיס חוברות זו לזו, הן יוצרות תחביר, טקסט ויזואלי. מכאן קיבלה הספרייה את שמה.

במעבר מקונספט למוצר, "טקסטבלוק" עברה שינוי והיא מיוצרת ממוצר של חברת "טכנו-ווד" המורכב מפרופילי פוליאסטר מחוזקים בסיבי זכוכית ומצופים בפורניר, תרכובת שנותנת מענה להתרחבות העץ והתכווצותו. "זה אומר שקוביותיה יכולות להישלח למקומות שונים בעולם, והעץ ישמור על יציבותו בכל מזג אוויר. זה מהלך מאוד יפה שעשינו. כל קובייה תיארז באריזה שטוחה, והלקוח יקבל חבילה שנראית כמו מגש פיצה. קצת כמו איקאה, אבל איקאה מתוחכם".

בשלבים הסופיים של תהליך עיצובן הושקעה בקוביות טקסטבלוק חשיבה טכנית היורדת לפרטי הפרטים של ייעולן כמוצר. אך את שלביו ה ראשוניים של התהליך ואלו הבאים, בהם נארגים המחשבות, הרעיונות הויזואליים והתכנון לקונפיגורציות העתידיות שיש ביכולתן של הקוביות להצמיח, מלווה בספר סקיצות. הרישומים המינימליסטטים, המדויקים, הנעשים בידו הבוטחת של לייבוביץ' בגיר רישום שחור על רקע הדף האיכותי והלבן נראים יותר כספר אמן מאפשר כרישומים טכניים של מוצר.

"אחד הדברים שמרתקים אותי הוא לקחת את הצורה הבסיסית, ולהוסיף לה משהו", מסביר לייבוביץ' אגב דפדוף ברישומיו. "כמו אפס ואחד בתכנות. היכולת הזו לקחת צורה מאוד בסיסית ולהוסיף לה קו גרפי, שמיתרגם לקו פונקציונלי, שמחלק את הקובייה ומייצר את המשען לספרים. האחד הזה, הקו הזה, בכל פעם שאני מסובב אותו, בכל מקום שאניח אותו, מייצר קומפוזיציות גרפיות חזקות. בדיוק כמו בתוכנה, כאשר אתה לוקח משהו מאוד מצומצם ואתה יכול לפתח איתו הרבה מאוד קומבינציות. ואז אני מוסיף אחד נוסף, כלומר קו נוסף, ועד אחד, ופתאום נוצרו כאן מערכים חדשים, וסיטואציות גרפיות שהן חלק מהחיפוש אחר התפתחות המוצר, האבולוציה הבאה שלו. דרך זה אני מתחבר לאמנים בשנות ה-60 ה-70 ואפילו לאדריכלי הבאוהאוס – שהאמינו בקווים הישרים ובצורות הגיאומטריות הבסיסיות. החיבור הזה לדברים שבאים ממקומות אחרים, מאוד מעניין בעיני".

באמתחתו של ליבוביץ' רעיונות רבים לרהיטים. למשל שולחן קפה מסדרת Back Stage, הסדרה שאת שולחן האוכל שלה קאזמניה מפתחת, שהמשחק בין צורותיהן הגיאומטריות של רגליו פורץ בקטנה את גבול המשטח המעוגל, ומגרה את הצופים להציץ ולראות מה מתרחש מתחתיו. או שולחן דומה שבו הסיפור הוא העץ ואיך מתחברים את חלקי העץ אלה לאלה "במובן המסורתי. את פלטת השולחן הפכתי  למחבר גדול, שאליו אתה יכול להשחיל את הרגליים, שהופכות לסוג של חמורים, ואתה יכול גם להשחיל גם מגירה, למשל". בהשראת דיבל המתכת עיצב לייבוביץ' סדרת שרפרפים ושולחנות בר וקפה. וישנן גם מחשבות על פינת ישיבה קטנה, אד-הוק, שבמרכזה כיסא ושולחן המתורגמים לשרפרף ומשטח הנחה לכוס – רהיט אחד שתופס מינימום מקום במרחב. אילו מהם או מאחיהם יפותחו לרהיטים ממש – ימים יגידו.