ככה זה שיש שניים

הטעויות, היוזמות, מילנו, ההצלחה באירופה, הקונסיגנציה, מצב העיצוב והמעצבים בארץ. ליאור ימין (אסופה, סאגה, 5070), והילה שמיע (וודקסטינג), בראיון זוגי ראשון, מספרים על הדרך ומסתכלים קדימה

ווד קסטינג, גרסת הפליז. הוצגה בשבוע העיצוב של מילנו 2015 במסגרת שיתוף הפעולה בין שמיע לגרעיני

ווד קסטינג, גרסת הפליז. הוצגה בשבוע העיצוב של מילנו 2015 במסגרת שיתוף הפעולה בין שמיע ל-STUDIO APETIT

 

הם חיים עיצוב מסביב לשעון. לפני שבועיים השיק ליאור ימין את אוסף פרויקט סינדיקט שהופק במיוחד לרגל שבוע האיור של תל-אביב. הילה שמיע מציגה בו שיתוף פעולה עם מיקי מוטס. אתמול החל פסטיבל העיצוב של לונדון שבמסגרתו היא מציגה את את קונסולת האקליפטוס החדשה מסדרת וודקסטינג בגלריה MINT.

שניהם למדו עיצוב תעשייתי, בוגרי המכון הטכנולוגי חולון HIT מחזור 2011. בני 32, נפגשו בלימודים, נשואים שנתיים וחצי. שונים זה מזה, ומשלימים זה את זה. היום הם עובדים כל אחד על מיזמיו שלו, ועם זאת מאוד מעורבים זה בעשייה של זה. ההתחלה הייתה משותפת – ימין ותומר רוט, חבר מהגרעין, יזמו, ושמיע, בעקבות הקשר עם ימין, הייתה שם גם לזמן קצר. שלושה צעירים בתום לימודיהם, עם תשוקה וחלומות, בלי ידע ובלי ניסיון. כך פתחו את "אסופה". עשו טעויות אבל למדו, ומהר. היום ימין הוא הבעלים הבלעדי של אסופה ושל סאגה, שתי חנויות העיצוב הישראלי מהמובילות בארץ, במסגרתן הוא מפתח יוזמות ושיתופי פעולה ייחודיים, כמו ההגדה המאוירת לפסח, המוצרים הממותגים של שבוע האיור  והאובייקטים של סינדיקט. לפני שנה רכש גם את 5070, האתר שמציע מבחר פוסטרים של מאיירים ישראלים (ושעובר ממש בימים אלה עיצוב מחדש – ס.נ). שמיע מרחיבה את תחומי העשייה שלה ומציגה בגלריות ובשבועות עיצוב, במקביל לפיתוח סדרת רהיטי וודקסטינג שבאירופה זכתה לנחיתה רכה ואוהבת.

הייתה אסופה, והיא הצליחה, אז למה היה צריך גם את סאגה?

"זו הייתה הזדמנות מקרית שהגיעה בדיוק בזמן. יוסי שקל, הבעלים של החלל, ביקש לפתוח גלריה לאמנות אורבנית, אבל לא היה מי שיקח את זה לידיים וימשיך את היוזמה, והוא חיפש מה לעשות עם המקום. יום אחד, בסיבוב שעשה עם חבר שלו, הוא השאיר לי הודעה ב'אסופה'. דיברנו, הוא ביקש שארשום לו במייל מה אני רוצה לעשות בחלל ומשם 'סאגה' התחילה".

במה שונה סאגה מאסופה?

"סאגה מציגה עיצוב ישראלי גבוה. כשפתחנו את 'אסופה', הצגנו את רהיטי ווד קסטינג של הילה, אבל הם לא היו פרופורציונליים לעבודות האחרות שהצגנו. בהתחלה אומנם נמכרו גם גופי התאורה של נעמה הופמן ושל אסף ויינברום והעבודות של קובי סיבוני – שממוקמים ברף העיצוב היקר, ועדיין הרהיטים של הילה נראו לא במקום הטבעי שלהם. לאט-לאט למדנו יותר את המקום, וכשהגיעה ההצעה לקחת את סאגה לידיים, הבנו שאם נפריד בין שתי החנויות, ובחלל היותר גדול, נרכז את העיצוב הגבוה באופי יותר מדויק, יהיה לעבודות האלה יותר נוח לשבת זו עם זו. יתרון נוסף הוא הקרבה, זה שאני יכול לקפוץ תוך רגע ברגל בין שני המקומות, להביא דברים, לסדר, המשרד משותף. ההצטרפות של 'סאגה' ל'אסופה' מאפשרת לנו להציע משהו שלם, עיצוב ישראלי מגוון שנפרש על קשת רחבה הן של עבודות והן של מחירים".

במשך השנים היו ניסיונות לקדם עיצוב ישראלי גבוה, ובסופו של יום הם לא צלחו. אתה חושב שמשהו השתנה, שיש שוק לפריטים מהסוג שאתם מציגים בסאגה?

"כן. כמו תמיד, בכל המהלך הזה אני רואה את העולם הזה גם מזווית הראייה של הילה. לאובייקטים  האלה יש שוק. אומנם עולמי – אבל בעולם יש להם ביקוש וקונים אותם. ואם הם נמכרים בעולם, אין סיבה שהם לא ימכרו גם בארץ.

"ויש את עיצוב טרי, יריד העיצוב שנפתח לפני שנתיים במסגרת 'צבע טרי'. עיצוב טרי נתן דחיפה  חזקה לעולם הזה של עיצוב ישראלי פרימיום. ואם בפעם הראשונה חשבו מי יוכל להציג שם והיה אתגר לאסוף את המעצבים, פתאום ראית שיש הרבה מעצבים שיש להם יכולת להעמיד תצוגה. מצד שני אנחנו, שחווינו את 'עיצוב טרי' (הילה שמיע הציגה את עבודות ווד קסטינג ב'עיצוב טרי' האחרון – ס.נ), ראינו שיש הרבה אנשים שלא רק אומרים איזה יופי אלא מתעניינים באמת, ורוצים לקנות. חווינו את זה ביחד עם כל המעצבים שהציגו".

אז אם כבר קונים, וחלק מהמעצבים מוכרים את עבודותיהם באופן ישיר, בשביל מה הם צריכים את סאגה?

"יפה. במקרה לגמרי, הרעיון של סאגה נולד קצת לפני 'צבע טרי' האחרון. ואז חווינו את 'צבע טרי', ואחריו ראינו שמדי פעם נכנסים לקוחות ואומרים 'אה, ראינו את זה בעיצוב טרי ומאז אנחנו מחפשים את זה'. הבעיה הכי גדולה היא ש'בעיצוב טרי' האובייקטים מופיעים לארבעה ימים בלבד ואחר כך הם נעלמים. זה לא שאי אפשר למצוא אותם, אבל הדברים עובדים כך שכשאני רואה אותם – אני רוצה אותם. זה לא משהו שאעבוד בשבילו, ואטרח להשיג את המייל של המעצב, ואז גם עולה השאלה איפה לראות את הרהיטים. לא לכל המעצבים יש חללי תצוגה. אז הם יזמינו את הלקוחות לחדר בדירה השכורה שלהם?

"סאגה יוצרת המשכיות לדבר הזה. קיום. המעצבים ידעו שכשהם יוצרים מוצרים, הם ימשיכו להימכר. זו פלטפורמה, שתאפשר למעצב לבחון מחשבות חדשות, מוצרים חדשים, לראות איך הם מתקבלים, לקבל פידבקים. סאגה היא בסיס שיכול לאפשר לדברים לצמוח. אני מאמין שיש צורך בכזה מקום, ואין כרגע גלריה שמתעסקת רק בעיצוב ישראלי פרימיום".

אתה מגדיר את עצמך כגלריה?

"בעברית אין מילה מדויקת למשהו שהוא בין גלריה לחנות. המילה גלריה נתפסת כחלל תצוגה למוצגים בודדים, אמנותיים, במחירי עתק; המילה חנות מעלה אסוציאציה על פריטים תעשייתים רבים מונחים על מדפים; וחנות בוטיק מעלה מחשבות על חנות קטנה כזאתי בפינה. סאגה היא מקום שרוצה למכור עיצוב. מעט מאוד מהמוצרים בסאגה פונים לאספנים או רק לאספנים. הרבה יותר מוצרים הם לאלה שבאמת אוהבים עיצוב, שרוצים משהו מיוחד, שהיו משקיעים את הסכומים בסדר גודל הזה בחנויות יוקרתיות אחרות שמציגות פריטי מעצבים מחו"ל".

מי קהל היעד שלך?

"אוהבי עיצוב שמחפשים את הייחודיות, את הסיפור שמאחורי האובייקט. הלוואי שתהיה אספנות בארץ. שוב, מהפרספקטיבה של הילה, השתתפנו במכירה פומבית שנערכה ב'תירוש'. מתחילה סנונית של אספנות עיצוב. בעולם יש לזה מקום. זה כן קורה. מוצרים חתומים שהולכים לאוסף כזה או אחר.

"אנחנו פונים גם לאדריכלים ומעצבי פנים. יש לנו מבחר גדול – והוא עוד יגדל – של גופי תאורה, ואליהם מתווספים האקססוריז. עיצבת את כל הבית, ואתה רוצה עוד פיס, אובייקט מיוחד לפינה. שולחן, מנורת שולחן, אגרטל, עבודת קיר. יפו עוברת תהליך פיתוח, והרבה פרויקטים מוקמים מסביבנו, ועכשיו יש לי מגוון יותר רחב להציע.

"ומעבר לכל אלה אנחנו סוג של תערוכת עיצוב מאוד מובחרת בחינם. כך שאם מגיע תייר, למשל, הוא נהנה מחשיפה לעיצוב הישראלי המוביל, וגם אם הוא לאו דווקא רוצה לקנות משהו לביתו, הוא יכול לקנות לעצמו מזכרת. זה יכול להיות מזוזה וזה יכול להיות מוצר קרמיקה או כל מוצר אחר".

איך מעצבים מגיעים לסאגה?

"היום זה הרבה יותר קל, אם אני משווה בין ההקמה הזאת להקמה של 'אסופה'. אני מכיר את כל המעצבים ברמה האישית. את האוסף הראשון הזמנתי. ויחסית לאוסף ראשון זה היה מאוד פשוט. השמועה רצה ומעצבים התחילו ליצור קשר".

בואו נדבר על קונסיגנציה. מעצבים מאוד מתלוננים על השיטה שבה הם נותנים את העבודות לחנויות ללא תמורה מובטחת, ורק אם וכאשר העבודה נמכרת – הם מקבלים את התשלום. יש הרגשה שחנויות רבות מנצלות את המעצבים, לוקחות עבודות כדי למתג וליפות את החנות עצמה, ובתום תקופה מחזירות את העבודות. לכאורה החנויות מקבלות עיצוב בחינם ולא מתחייבות לדבר בתמורה, ופתאום, אחרי חודשים, המעצב עלול למצוא את עצמו עם מלאי שאין לו מה לעשות איתו, איפה לאחסן אותו או איך למכור אותו.

"יצא שבישראל קונסיגנציה היא מילה גסה. אני מציע לא להיבהל אוטומטית מהמילה הזאת. דבר ראשון חשוב להבין מול מי אתה עובד. יש חנויות שמציגות הרבה מוצרים, רובם מיובאים, שעליהם הן משלמות מראש ולכן האינטרס שלהן למכור אותם מהר, והן אומרות: אתה רוצה להציג אצלי? אלה התנאים.

"אנחנו לא מגיעים ממקום כזה. כדי שאסופה וסאגה יעמדו על הרגליים, אני בתור הבעלים לוקח הרבה סיכונים, ואני לא יכול להעמיס על עצמי עוד. גם סאגה וגם אסופה הן מקומות שנולדו כדי לתת למעצבים הישראלים הזדמנות למכור, והזדמנות שווה, שזה גם חשוב – התנאים זהים לכל המעצבים, מבלי להעדיף אחד על השני, וכולם מקבלים חשיפה – ונכון, גם הם לוקחים איזשהו סיכון. בתור יזם צעיר אני לא יכול עכשיו לקנות את כל המלאי הזה, שחלקו אני לא יודע אם הוא יימכר אי פעם, חלקו אני לא יודע אם המחיר שלו נכון, חלקו לא פגש קהל ואולי יהיה לו קשה. אני חייב לחלק ביני ובין המעצב את הסיכון. המעצב לוקח על עצמו את הסיכון של ייצור המוצר. אני לוקח על עצמי את עלות הטיפול במקום, היחס, כל מה שהמקום עושה. אפשר לומר שאנחנו – כל אחד מהמעצבים שיש להם עבודות בשתי החנויות ואני – שותפים ביחד באיזושהו אופן, ולומדים את הדבר הזה ביחד. הפרסום הוא משותף, והתועלת משותפת".

הילה: "נראה לי שיש הבדל גדול בנקודת המוצא. ליאור הוא לא איש עסקים שבא עכשיו לעשות קופה, ומוכר כל מיני מוצרים מעוצבים וביניהם גם מוצרים של מעצבים ישראלים. ליאור מעצב, הוא למד עיצוב, ויש לו אג'נדה, יש לו אמונה. זה בא מכיוון אחר".

ליאור: "עם זאת, אם אני אקח ממך מוצר בקונסיגנציה, לא אתייחס אליו יפה, אניח אותו במקום לא טוב בחנות, לא אנסה למכור אותו, לא אפרסם את שמך – תגידי לי שלא מתאים לך. ומעבר לזה, מוצרים שעברו את השלב הראשוני, שראינו שהם נמכרים והם מיוצרים באריזה ובכמויות, אנחנו יכולים לקנות. להיפך. אנחנו רוצים לקנות. זה האינטרס שלנו. אפילו מהפן הבירוקרטי זה הרבה יותר נוח. השאיפה היא להגיע לשם. לו הייתי יכול לקנות הכל בבת אחת – הייתי קונה בשמחה. כך, למשל, הייתי יכול להזמין גרסאות מיוחדות של מוצרים מסוימים במיוחד לחנות".

 

בהתחלה הכל היה נהדר והגיעו אנשים

 

מה השיעורים החשובים שלמדתם, מאז שסיימתם את הלימודים ועד היום?

"הרעיון של אסופה היה בכלל של תומר (רוט – ס.נ), שהוא בן גרעין שלי, מתוך מקום של 'בואו נעשה משהו. עיצוב ישראלי'. ואני אמרתי 'מה עכשיו?' 'למה לעשות דבר כזה?' זה היה בדיוק בזמן של תערוכות הגמר, וראינו מוצרים מגניבים, וחשבנו למה הם לא מגיעים לחנויות, ומשם הגענו לאן שהגענו.

"בהתחלה היינו שניים. תומר ואני. התחלנו את 'אסופה' ממקום פיזי. היה לנו את החלל לפני שהיה לנו קונספט מגובש, לפני שהיה לנו משהו ביד. זו טעות מספר 1. זה הכניס אותנו להוצאות. במקום לשבת רגע, לדייק את הקוסנפט, לעבוד על תוכנית רצינית, פתאום הזמן והתוכנית עולים לך כבר כסף. מצד שני – יש לך מקום ואתה מתחיל לעבוד אמיתי. אני רואה מעצבים שרוצים לפתוח סטודיו או עסק, ודבר ראשון לוקחים מקום. מקום זה הוצאה. הוצאה רצינית. להחזיק מקום זה כל חודש להתחיל במינוס. כבר בתחילת החודש אתה חייב כסף. כשאני מסתכל על זה היום, הייתי אומר שצריך לבנות את זה יותר נכון. אני מסתכל על קופיקס. יש להם תוכנית מסודרת. הם באים, יש מקום, תיק תיק תיק, מוציאים הכל מהקופסה ותוך יום יש סניף מוכן. זה משהו מאוד חשוב, בטח ליזם, למשקיע, לבעל העסק. הוא מתחיל במקום הרבה יותר שקט.

"בשלב הראשון היינו צריכים להבין מה אנחנו רוצים לעשות בתור הילדים שרק יצאו מהלימודים ופתאום מתיימרים לעשות חלל לעיצוב ישראלי במקום שלא מעט ניסו ולא צלחו. והייתה עבודה קשה. האתגר הראשון היה למלא את המקום. זה נראה טריוויאלי, אבל לקח המון זמן, אולי כמעט שנה, עד שהמקום יכול היה לתת מענה לרוב הצרכים של אנשים. מתנות מכל מיני סוגים, מגוון מחירים.

"לפני שפתחנו את אסופה, חשבנו שיהיו לנו חנות וסטודיו. בהתחלה בחלק הקדמי הייתה חנות ובחלק האחורי – הסטודיו של הילה, של תומר ושלי".

הילה: "הרעיון היה שאפשר יהיה להתבונן בנו בעבודה, ואפשר יהיה לקנות את הדברים שלנו…ועם הזמן מבינים שהניהול…"

ליאור: "איפה פישלנו? למשל בזה שבחלון הוצגו מוצרים מאוד נקיים בעיצובם. וכדי שהם ייראו הכי טוב ויימכרו, החלל היה צריך להיות מאוד מאוד נקי ומזמין. והסטודיו מלכלך. וזה לא עבד. אתה לא יכול לעבוד, ופתאום לצאת לחנות ולמכור ולחזור. משהו שם לא הסתדר. ובשלב הזה הבנו שהחנות קטנה מדי. היינו צריכים פינה לכזה ופינה לכזה, ואין  לנו מקום. לקראת הפתיחה הרשמית התרחבנו לכל החלל והסטודיו יצא מהחנות.

"השלב הבא היה הרעיון של לפתוח חנות נוספת בחיפה במסגרת מתחם 21. זה קרה פחות משנה מאז שפתחנו. מתחם 21 היה מיזם מאוד מלהיב, כבר היה לנו ארסנל של מוצרים, והרגשנו שאנחנו יכולים לשכפל את אסופה בחיפה. בהתחלה זה נראה מהלך קריטי, שממש ייצב אותנו במקום טוב. זה הרים אותנו. זה גרם לנו להרגיש שאנחנו בשליטה על מה שקורה. במסגרת הפרויקט שיזמה עיריית חיפה, הוזמנו אמנים ומעצבים לפתוח סטודיות בעיר התחתית, כשאת חללי העבודה הם קיבלו ללא תשלום. אנחנו, לעומת זאת, בחרנו לשכור חלל. זה היה חלל רחב ידיים, הגענו ביחד עם 'מעשייה', שהחנות שלהם היא לידנו בשוק הפשפשים, וממש היינו ראש החץ של הפרויקט. זו הייתה חנות טובה, שאין כזאת בחיפה. חנות 100 מ"ר עם מוצרים מכאן ועד להודעה חדשה. בהתחלה הכל היה נהדר והגיעו אנשים. החנות נפתחה במאי. מאי, יוני, יולי, אוגוסט הכל היה מדהים. בספטמבר העירייה הפסיקה להשקיע בדבר הזה, והמיזם התחיל להידרדר ודי גווע. ואז החלטנו שדי עם חיפה. וזה מתקשר למה שאמרתי קודם שכמה טוב ש'סאגה' היא מאה מטר מ'אסופה'. כי גילינו שלעלות לרכבת ולנסוע לחיפה ליום שלם זה בעייתי. אתה מגיע לשם, אתה ממש קצת זמן. זה היה מאוד קשה והמרחק בהחלט היה פקטור.

"בשלב הזה תומר שאל את עצמו לאן הוא ממשיך. הרי הוא לא מעצב, ולא מגיע מרקע של עיצוב, ונדרשת הקרבה גדולה בדבר הזה. עבדנו קשה על להצליח עם משהו שהוא קשה. ואם היינו משקיעים את האנרגיות האלה בלהביא מכולה מאיפשהו ולמכור, היינו כבר מזמן רווחיים הרבה יותר בקלות. ואז תומר חשב שהוא היה רוצה לנסות כיוון אחר, לעבור לצפון, לא להיות כבול לדבר הזה. ושם נפרדו דרכינו.

הילה: "בדיוק על זה דיברתי כשאמרתי שליאור מעצב, ומניע אותו משהו אחר ממישהו שבדרך כלל רוצה לפתוח חנות. זה חיבור שונה".

ליאור: "בעצם חזרנו להתרכז ביפו. לעומת זאת פרויקט ממאוד ממצב הייתה ההגדה לפסח. בשנה הראשונה – כי זה היה חידוש, בשנה השנייה – כי הנה יש המשכיות, והשנה זו כבר הייתה מסורת – אנשים חיכו להגדה, וגם יכלו כבר לרכוש מארז של שלוש הגדות. לפני שנה רכשתי את 5070, פלטפורמה למכירת פוסטרים של איור ישראלי. 50X70 הוא הגודל של חצי גיליון, וזה גם גודל הפוסטרים. אחרי שמתי מריאנסקי ומייק קורדה הקימו את הפלטפורמה, הם רצו לצאת, ומכיוון שהפוסטרים ממילא נמכרו רק באתר וב'אסופה', שמחתי להשלים מהלך ולהרחיב את המחלקה החזקה שלנו של איור.

"בין לבין הייתה הנסיעה של הילה למילנו. הילה ואני, אנחנו כל פעם עובדים ביחד על משהו אחד, עד  כמה שאפשר. שלב שלב. אני בדבר שלי, היא בדברים שלה, אבל אנחנו מאוד מעורבים בעבודה אחד של השני".

 

שריפה יפנית בפלאצו איטלקי

 

ב-2012 הציגה שמיע לראשונה את וודקסטינג – פרויקט הגמר שלה ב-HIT, שחיבר בין עץ גושני לבין יציקת אלומיניום לוהטת ליצירת רהיטים בעלי מופע דרמטי – עם קבוצת מעצבים צעירים ברובע טורטונה בשבוע העיצוב של מילנו. על השינוי החד במסלול המקצועי שלה בעקבות החשיפה ההיא במילנו כתבתי ב-REDESIGN. ב"צבע טרי" האחרון הציגה שמיע, בנוסף לשולחנות, מהדורה מוגבלת וחדשה של עשרה שעונים, שנמכרו כולם. באפריל היא חברה לעדו גרעיני – חבר משותף מימי הלימודים ב-HIT, שפתח בהולנד את  STUDIO APETIT ועושה חיל בתחום עיצוב חוויית אכילה ברחבי העולם. שיתוף הפעולה בין השניים הוצג בשתי מסגרות שונות בשבוע העיצוב האחרון של מילנו. האחת הייתה התערוכה של Brand New World, פלטפורמה לחשיפת מעצבים בינלאומיים שהושקה בשבוע העיצוב של בלגרד לפני עשר שנים, ויזמיה הם וסנה ויובן ילובק שבין יתר פעילויותיהם מחזיקים גלרייה לעיצוב בציריך. השנייה הייתה בתערוכה של אבן קיסר בפאלאצו סרבלוני.

"מאוד שמחתי על ההזדמנות לשיתוף הפעולה עם עדו, כי זו הייתה הזדמנות להציג משהו חדש באותה הטכנולוגיה של וודקסטינג. הפעם שילבתי בין עץ לפליז. ההבדל העיקרי בין  פליז לאלומיניום הוא משקל החומר. הפליז מאוד כבד, ולכן לא כל כך מתאים לשילוב ביציקה מלאה ברהיט, אבל באובייקט קטן יחסית החיבור עובד מאוד יפה". שמיע עיצבה כלי הגשה –  אובייקט כלאיים בין קערה לצלחת, תכשיט שולחן חושני ודרמטי בזכות החיבור בין העץ השחור כפחם והפליז המוזהב. "הצבע השחור מתקבל מתהליך השריפה ולא מצביעה. השריפה נעשית בשיטה יפנית מסורתית שמשמת לשריפת עצי אורן לחיפוי בתים, כשהיא מחזקת את עמידות העץ לפגעי מזג האוויר ולמזיקים. וכמו ברהיטים המוכרים של וודקסטינג, גם כאן קיים הדיבור על העץ הנשרף והטקסטורה המיוחדת המתקבלת בתהליך הזה ובמפגש עם יציקת המתכת, אבל באופן שונה".

היום, אחרי שלוש שנים, רהיטי וודקסטינג מיוצרים באופן תעשייתי, ושמיע מתחילה להתפנות לכיוונים נוספים. "ארבע שנים עבדתי יום יום על הרהיטים. זו טכנולוגיה שלא הייתה קיימת והיה צורך לפתור בעיות שונות שצצו. לקח הרבה זמן עד שהגענו לישורת שבה הדברים עובדים חלק כמו שצריך, ויש חותם איכות, וכעת הם מיוצרים באופן אוטומטי למדי. אני עדיין מתערבת בניואנסים הקטנים, אבל יש מי שאחראי לייצור. הרהיטים נמכרים בעיקר בחו"ל (בארץ אפשר לראות אותם ב'סאגה' בלבד – ס.נ), ויש לי מנהלת סטודיו, קרן גולדברג, שמחלקת את הזמן בין לונדון לבין הסטודיו בבת-ים. קרן סיימה תואר שני בכתיבה ביקורתית על אמנות ברויאל קולג' בשנה שעברה, והיא כותבת למגזינים בינלאומיים ביניהם  Freize, ArtReview, art-agenda, Mousse, Art Monthly  ו ARTnews, . כך שסוף סוף יכולתי לשחרר, ויש לי זמן לעבוד על דברים חדשים".

הרבה התחלות הצטברו בסטודיו, מספרת שמיע, אבל אף אחת מהן עדיין לא התגבשה למוצר מוגמר. "פתאום הרגשתי פרץ יצירה והתחלתי את זה והתחלתי את ההוא, וכל הזמן יש בי רעב לעוד ועוד דברים שאני רוצה לנסות, כי רוב העבודות שלי הן סוג של מחקר. אז כרגע יש הרבה התחלות, ועכשיו אני צריכה לעצור, לעשות סדר, ולראות עם מה אני ממשיכה ועם מה לא".

בחודש שעבר סיימה שמיע את המחזור הראשון של מעצבי טרמינל ירוחם, אחת התוכניות החדשות של עמותת לצאת מהקופסה.

למה ירוחם?

"היינו בסוף שבוע במדבר ועברנו דרך ירוחם, וכשראיתנו את הרי הזכוכית של פניציה, אמרתי לליאור: 'יאו, תראה איזה מטורף, אני רוצה להיכנס לכאן, אני רוצה להיכנס לכאן. עוד לפני כן רציתי לעבוד עם זכוכית, וחיפשתי בכל הארץ, אבל זה תחום קשה. יש סדנאות ספורות שהקימו בוגרי בצלאל ומאוד יקר לעבוד איתן, מה גם שאני לא באמת יודעת לעבוד עם זכוכית. רציתי להכיר קצת את העולם הזה והמפעל מאוד קסם לי. השאלה הייתה איך אני מתחילה לעבוד עם פניציה".

ליאור: "הילה שירתה בצבא במפה רמון, ומאז היא כל הזמן מדבר מדבר מדבר".

הילה: "ויום אחד ליאור אמר לי 'איזה קטע. לירון (הרשקוביץ, מנכ"ל עמותת 'לצאת מהקופסא' – ס.נ) התקשר ואמר שהעמותה פותחת תוכנית טרמינל חדשה בירוחם, וזו הייתה החתיכה שהשלימה את הפאזל".

ליאור: "בהתחלה רצינו להצטרף לתוכנית ביחד. 'אסופה' כבר עמדה על הרגליים ויכלה לעבוד בלי שאהיה שם כל הזמן. אבל אז הגיעה ההזדמנות של 'סאגה' וויתרתי".

הילה: "ארבע שנים הייתי כולי ברהיטים. אומנם המשכתי לעצב, אבל שום דבר לא יצא לפועל. מאוד חיכיתי לרגע שיהיה לי זמן להוציא דברים חדשים, והרגשתי שיש כאן הזדמנות. זו הייתה גם הזדמנות לצאת קצת מהקצב הזה שיש פה, בתל אביב, כשכל פעם משהו אחר מושך אותך, ואתה לא מצליח להתרכז בדבר אחד. הרגשתי שאני נוסעת לירוחם להיות מרוכזת בפרויקט ספציפי, וביחד עם החוויה במדבר, והשילוב האנושי בין המעצבים – זה מאוד קסם לי".

שמיע נמשכה למפעל הזכוכית שנוסד בחיפה ב-1934, הועתק לירוחם ב-1968, הוא היחיד מסוגו בארץ המייצר ומשווק מיכלי זכוכית לתעשיית המזון והמשקאות בארץ בחו"ל, ועובד 365 ימים ולילות ללא הפסקה. הוא לא עוצר לשנייה מלייצר בקבוקים,  600 בקבוקים לדקה, קרוב למיליון בקבוקים ביום.

"פיניציה", היא מספרת, "הוא דוגמה נהדרת למפעל תעשייתי מודרני המייצר מוצרים ברמה גבוהה ואיכותית. הוא עומד בכל אמות התקן של המודרניזציה – פסי ייצור מדויקים המייצרים יחידות זהות לחלוטין, זהות בגובה, בצבע, בגודל, ובעובי הדופן. כל יחידה חריגה מסולקת מיד מפס הייצור, מובדלת ומסומנת. דווקא הבקבוקים החריגים האלו קסמו לי. רציתי להאדיר את המום שבהם, לעצור לרגע את הייצור, את המכונות, ולהתבונן בסטייה".

 

אז איך זה עבד?

"בימי שני-שליש-רביעי הייתי בירוחם. בראשון וחמישי בבת-ים, וגם בסטודיו בבת-ים אני עבדתי, ואני עדיין עובדת, על הפרויקט של ירוחם. הוא עדיין מתבשל, אבל אני כבר רואה תוכניות גדולות וארוכות טווח. מכיוון שכעת יש לי צוות שעובד איתי, הסטודיו ממשיך לעבוד גם אם אני לא נמצאת בו פיזית. אני מאוד אוהבת לנהוג לירוחם. הנוף המשתנה, היציאה מהפקקים לכביש הפתוח, הבתים שנשארים מאחור והירוק שמתחלף לצהוב, זה משהו שמאוד מפרה אותי. הרדיו סגור, וזה השלב שאני עיצבתי הכי הרבה. אחר כך היה צריך רק לשבת ו'להוריד' את זה…"

הפרויקט של שמיע בפניציה עדיין בתחילתה הדרך, ועל אף שסיימה את תוכנית הטרמינל, היא  ממשיכה עם הפרויקט ושומרת על קשר עם המפעל, גם אם היא מגיעה לעיר הדרומית בתדירות פחותה.

 

כי הכסף הזה הוא הדלק של היצירה

 

ליאור, אתה מעצב?

"אני אהיה בקרוב. גם לעסוק בעיצוב החנות, לסדר אותה, זו המון עבודה. אני רוצה לעצב. זאת השאיפה. הרבה אנשים שואלים כשהם נכנסים ל'אסופה' ול'סאגה' מה שלך כאן? מה אתה עשית? ואז תמיד אני אומר שאין לי פה מוצרים אבל החנות שלי".

מה למדתם אחד מהשני. איפה זה מחזק אתכם ואיפה פחות?

ליאור: "מניסיון של שלוש שנים זה מאוד קשה כאשר שני בני הזוג עובדים באותו התחום. אנחנו ממש שוחים באותה בריכה. ואז אין מצב כזה שכל אחד מבני הזוג חוזר מהעבודה שלו, שהיא בתחום אחר, והם משאירים את העבודה מאחור. אנחנו כל הזמן סביב זה. זה יתרון וזה חיסרון. אנחנו מתמודדים עם אותן מצוקות. זה קשה. זה קשה, כי אין לנו ניתוק. אין שקט. אני עוצר רגע ומשאיר את העיסוקים שלי בצד, את עוצרת רגע ומשאירה את העיסוקים שלך בצד, ואנחנו נפגשים במקום אחר שהוא רק שלנו. אצלנו, אנחנו כל הזמן מעצבים. מה שאנחנו רואים, מה שאנחנו חושבים, הדברים שעליהם אנחנו מדברים. מצד שני, כל אחד מביא מהעולם שלו את הזווית שלו. אומרים שאני מאוד ישראלי והילה בינלאומית, אז הילה יודעת בדיוק מה קורה בכל מקום בעולם ואני יודע מה קורה בכל פינה כאן. זה החיבור.

"שאלת אותי למה אני מצפה? הרבה דברים למדתי מזה שראיתי איך הדברים קורים אצל הילה. איך אנשים עובדים, איך גלריות אחרות עובדות, מה הן מציעות, למי הן פונות, כמה מוכרים בעולם לעומת ישראל. אני מרגיש שצברתי ניסיון שמאפשר לי הסתכלות אחרת על מוצר. בתחילת הדרך הייתי מסתכל על מוצר כמו מעצב, כמו בביקורת בבית ספר, ועכשיו אני מסתכל עליו כמו על מוצר שמתקיים בקונטקסט אמנותי אבל גם מסחרי".

הילה: "אנחנו מאוד שונים מבחינת הגישה לעיצוב. אני מאוד חוקרת. ליאור מאוד תכלס. זה משהו שהוא טוב, שמאזן. הוא כבר הפך להיות איש העסקים, ואני עדיין בעיקר המעצבת שמשחקת בדברים. מובן שהעולם האמיתי כן גרם לי להיות יותר מנוסה ומודעת גם לפן הכלכלי".

ליאור: "זה לא כל-כך איש העסקים, כמו שזה העולם האמיתי. אני חושב שבמיוחד באקדמיה, כסף או מחיר זה מין טאבו, ואסור לדבר על זה, לא נוגעים בזה, כאילו אנחנו עובדים במין ואקום, עושים דברים שאין להם לקוח בכלל, או שהלקוח עושה כל מה שאנחנו רוצים. אני חושב שלרדת לקרקע זה מאוד מאוד חשוב, ממש כמשהו שהוא ראשוני. כי אין מה לעשות – זה הדלק לאדם שרוצה ליצור. צריך לזכור את זה גם מהמקום של הצרכן. צרכן שרוצה, אוהב עיצוב ישראלי, רוצה לקדם אותו – צריך למצוא את מה שהוא מחפש בישראל, כי הכסף הזה הוא הדלק של היצירה. מעצב שמצליח למכור, יעשה עוד דברים. יש לו זמן, יש לו פנאי, זו העבודה שלו והוא יוכל לעסוק בה. ומי שלא מוכר, נשאר ברמת התחביב או מציג מתערוכה לתערוכה, או שיש לוday job   ו-.night job

"אז חד וחלק – העולם האמיתי, המחיר של העבודה, חייב להיות חלק מהדבר, כי זה מה שמאפשר לו לקרות. אני לא חושב על איך עושים קופה, אבל אני כן חושב על למכור. אם אני עושה פרויקט, ההגדה למשל, כשאני מזמין אנשים להשתתף – חשוב לי שיהיה בזה אלמנט של הצלחה מסחרית. לא בהכרח רווח גדול, אבל כן הצלחה שתיתן דלק. לשבוע האיור אנחנו עובדים על פרויקט, 'סינדיקט', שבו אנחנו, ביחד עם לימור גולדמן יוסיפון, מצוותים בין מעצבים ומאיירים ליצירת מהדורה מוגבלת של אובייקטים למכירה.

"ויש עוד אלמנט שלמדתי בזמן הזה. הרכישה היא לא סתם. לא סתם מישהו קונה. ברכישה עצמה יש אפקט מאוד משמעותי של אני אוהבת את מה שאתה עושה, אני מאמין למה שאתה אומר, והנה, אני נותן לך את הכסף שלי. זה מה שזה מבטא בעצם. זה שלב מאוד חשוב בתהליך הזה של יצירת העיצוב. לעשות מוצר מדהים, שיקבל חשיפה והכל, וכשהלקוח קונה אותו, זה הסימן שעשית משהו נכון".

 

סינדיקט בסאגה. צילום איתי בנית

"סינדיקט" ב"סאגה". משמאל שיתוף הפעולה של מוטס ושמיע. צילומים: איתי בנית

סינדיקט בסאגה. צילום איתי בנית

"סינדיקט" ב"סאגה". כלי הזכוכית של שמיע בהשראת האיורים של מוטס

על הקיר ב"סאגה". האיורים של מוטס, והאובייקטים של שמיע

"טוטם". האיורים של מוטס, האובייקטים של שמיע

טוטם. הגרסה הנפחית של שמיע לאיור של מיקי מוטס בפרויקט "סינדיקט"

טוטם. הגרסה הנפחית של שמיע לאיור של מיקי מוטס בפרויקט "סינדיקט"

סינדיקט בסאגה. צילום איתי בנית

סאגה

סינדיקט בסאגה. צילום איתי בנית

סאגה

רהיטי ווד קסטינג בגלריה "סאגה"

רהיטי ווד קסטינג בגלריה "סאגה"

שולחן הפליז בסאגה. צילום איתי בנית

שולחן הפליז. רק בסאגה

שולחנות שעיצבה שמיע לפינת היין במסעדת Beast, לונדון

שולחנות שעיצבה שמיע לפינת היין במסעדת Beast, לונדון

עבודות בתהליך. שמיע מתערבת בפס הייצור בפניציה

פס הייצור בפיניציה, ירוחם. קסמו של המום, הפגם, הסטייה, האובייקט החריג

שמיע בפיניציה. שיבוש יזום במהלך הייצור

פס הייצור של פיניציה

בפיניציה. שמיע ממשיכה את שיתוף הפעולה עם המפעל גם אחרי שסיימה את המחזור הראשון של טרמינל העיצוב בירוחם

שיבוש יזום במהלך הייצור

שמיע וימין. חיים עיצוב 24/7

שמיע וימין. חיים עיצוב 24/7

 

 

3 Comments:

  1. מקווה שבכל זאת תחזרו יום אחד להפעיל חנות בחיפה, זה באמת חסר, אולי קיים רק בסניף של היבינו במוזיאון טיקוטין

  2. כמה כיף לקרוא ולחוות את התשוקה שלכם לזה,אינטלגנציה ורגש בשילוב מדהים. בטוחה שתצליחו להפיק את המיטב בארץ ובח"ל.
    הילה היא חברה טובה מתקופת הצבא,ואני פשוט מתפעלת וגאה בה על הדרך המדהימה והמיוחדת….

  3. זוג מוכשר, צנוע ומקסים. ראויים להצליח ובגדול.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *