חפץ לב

איך הפכה הלו קיטי לסמל אופנת הצעירים המורדת ביפן, ומה בין צורפות ואמנים, מלחמות ותיקים ודוגמניות-על ופילים. "אובססוריז", סדרת הרצאות חדשה, בוחנת את האופנה בראי התרבות

דוד עדיקא, Issey Miake Men

דוד עדיקא, Issey Miake Men

 

איך קרה שדווקא הלו קיטי, הדמות שהמציאה חברת SANRYO היפנית ב-1974, הפכה למושא הערצה? שאותה "אשת מכירות" הנראית כילדונת מתוקה עם פני חתלתולה, שהיא אילמת (כן, כן, אין לה פה) ונכה (גפיה כה קצרות שאינן מאפשרות תנועה תפקודית), הייתה דגלה של תרבות הרחוב שצמחה ביפן, סמל לאופנה המורדת של הדור הצעיר, השראה לאינספור עבודות אמנות כבר 40 שנה, ועדיין מלכת המרצ'נדייז הבלתי מעורערת ברחבי העולם?

ואיך קרה שמנגד, בדיוק באותה תקופה, פרץ לתודעה העולמית השילוש הקדוש של האופנה היפנית – איסי מיאקה, ריי קוואקובו ויוז'י יממוטו – קשוח אידיאולוגיה, חמור אמונה, שמתמקד בפוליטיקה של הגוף ובדה-קונסטרוקציה?

על דרכה המרתקת של האופנה היפנית יספר ד"ר אורי ברטל – ראש המחלקה להיסטוריה ותיאוריה בבצלאל ומומחה לעיצוב ביפן – בהרצאה "בין חמור לחמוד" במסגרת "אובססוריז": סדרת הרצאות חדשה העוסקת באופנה בהקשריה הרחבים – התרבותיים-חברתיים-אמנותיים.

אובססוריז היא פרי יוזמה של דפנה איש-הורביץ, מעצבת פנים בהכשרתה הפועלת בשנים האחרונות להפקת מיזמים שמטרתם לחבר בין הנעשה בתחומי עיצוב שונים לבין הקהל הרחב הצמא לידע ולהשראה. איש-הורביץ ביקשה לבנות סדרת הרצאות שתאפשר לחובבי עיצוב ואופנה להיחשף לידע הנשאר לרוב בין כותלי האקדמיות ובחוגים המקצועיים. את אוצרות הסדרה היא הפקידה בידיה של נירית נלסון, אוצרת, מרצה בבצלאל, מי שעמדה עד לאחרונה בראש תוכנית שהות האמן הבינלאומית בירושלים JCVA, חברה בחבר השופטים של פרס אנדי ואחת משתי היועצות של יפעת גוריון באוצרות העיצוב ביריד צבע טרי.

נלסון, כדרכה, בחרה לבחון את הנושא דרך משקפי התרבות, "ומשקפיים של תרבות זה משהו נורא רחב: זה פסיכולוגיה ופילוסופיה, זה סוציולוגיה ותרבות חזותית, וזה גם מתקשר למשיכה שלנו לאובייקטים ולאילו חושים אנחנו מפעילים כדי שהקסם הזה יקרה.

"יש את אלו שאומרים שאופנה היא דבר חולף, אבל אי אפשר להתעלם מההשפעה שלה, ואי אפשר להתכחש לכך שהיא אחד הדברים המרכזיים שמגדירים אותנו. העניין שלי היה לבחון איזה חותם, איזו הטבעה או הכתמה אנחנו סופגים דרך אופנה, ואיך היא משפיעה על הזהות שלנו".

הראשון שאליו פנתה נלסון היה דוד עדיקא, צלם, אמן ומרצה בבצלאל. "דוד מאוד מדויק בבחירות שלו, והשפה שלו באמנות שלו מתכתבת עם עולם האופנה ומעלה שאלות ביקורתיות שמאתגרות את ההגדרות המקובלות למהו יופי ומהו יופי ישראלי".

עדיקא יספר על הצלמים פורצי הדרך ששינו את ראיית העולם שלנו דרך צילומי אופנה שהיו המדיום שדרכו חילחלה האופנה לעולם האמנות. "היום חלק גדול מהתרבות שלנו מוכתב ומעוצב על-ידי דימויים מצולמים. דוד ידבר על אותם צלמים שצילומיהם האיקוניים שינו את הדרך שבה אנחנו תופסים את האופנה".

למשל ריצ'רד אוודון, שהוציא ב-1955 את Dovima, דוגמנית-העל המובילה של אותם ימים, מהסטודיו, וצילם אותה – דקיקה ועדינה בשמלת דיור שחורה וצחורה – בקרקס בפריז בין שני פילים אפורים וקמוטים. או אירווינג פן, שאיסיי מיאקה בחר בו לצילום קולקציית הבגדים שיצר בהשראת לבוש הסמוראים. או סינדי שרמן, ששיתפה פעולה עם ריי קוואקובו ("קום דה גרסון"). בתחילת חודש מאי יעלה מוזיאון המטרופוליטן תערוכה רטרוספקטיבית שתבחן את עבודתה של קוואקובו מ-1981 ועד היום, ובכך היא תהיה למעצבת האופנה השנייה בהיסטוריה הזוכה לכך שעוד בחייה יעלה המטרופוליטן הניו יורקי תערוכת יחיד של יצירותיה (הראשון, אגב, היה איב סאן לורן ב-1983).

ד"ר ברוך בליך יבחן את האובססיה לחפצים ואת שורשיה התרבותיים והפילוסופיים מהרגע שבו התחיל האדם להגדיר את עצמו באמצעות חפצים ועד ימינו. בין היתר הוא יספר על פרויקט קפסולת הזמן של אנדי וורהול, שהיה אספן אובססיבי; על הקשר בין וורהול לדייוויד בואי, אספן נלהב כשלעצמו, שהשנה הוצעו חלקים מאוספיו למכירה פומבית מתוקשרת ביותר; ואף יידרש לשאלה מדוע נזקקה אימלדה מרקוס ל-3,000 זוגות נעליים, על אף שטענה כי היא בכלל נוהגת להלך בנעלי בד פשוטות.

רננה בנית הקדישה חלק מרכזי בעבודת התזה שלה במסלול האוצרות במחלקה למדיניות ותיאוריה של האמנויות בבצלאל לתולדות התיק. בהרצאה שלה באובססוריז תעקוב בנית בין היתר אחר השפעתם של שינויים דמוגרפיים וסוציולוגיים – בינים מלחמות ולהבדיל פמיניזם – על עיצוב האקססורי החיוני.

האמנית מרילו לוין מלמדת רישום קלאסי במדרשה לאמנות, בטכניון ובמחלקה לצורפות ואופנה בבצלאל, ומכירה דורות של צורפים מקרוב ומרחוק. באובססוריז תציג לוין את אותם אמנים ידועי שם ששלחו ידם גם בצורפות, תבחן את קשרי הגומלין הפוריים בין עבודתם האמנותית של סלוודור דאלי, אלכסנדר קאלדר, לואיז בורז'ואה, פרידה קאלו ואחרים לבין תשוקתם לצורפות, ותראה כיצד עיסוקם בצורפות השפיע על אמנותם.

ובלי נעליים אי אפשר. אם יש אקססורי שמנקז אליו רגשות עזים, שאלות של דימוי אישי וקולקטיבי, סוגיות של אידאלי יופי מול מחירים בריאותיים, אלו הן הנעליים. נעלי הקסמים האדומות המבהיקות שנטלה מהמכשפה הרעה מהמזרח, אלו שנתנו  לדורותי את הכוח להילחם במכשפה הרעה מן המערב ולחזור לביתה בשלום, הן דוגמה אחת למעמד המיתולוגי שיש לנעליים בתרבות שלנו. השנה אף יצא מוזיאון הסמיתסוניאן הניו יורקי בקמפיין קיקסטארטר שגייס תרומות כדי לשמר, לשחזר ולהחזיר את נעלי הפאייטים המרוטות והמתפוררות של ג'ודי גארלנד בסרט "דרך הלבנים הצהובות", לזוהרן המקורי.

על תולדות עיצוב הנעליים יספר מעצב הנעליים קובי לוי. "קובי", אומרת נלסון, "הוא דמות ססגונית ויוצאת דופן, והוא יספר על נעליים מנקודת מבט אישית לחלוטין". לוי יתייחס לנעליים של מעצבים שונים בזמנים שונים ויגלה את הסיפורים שמאחורי עיצובן. בין היתר הוא יספר מתי, איך, מדוע ועבור מי המציאו את נעלי העקב והפלטפורמות, ולסיום הוא יציג כמה ממקורות ההשראה לעיצובי הנעליים האמנותיים שלו.

 

הלו קיטי. דגלה של תרבות הרחוב שצמחה ביפן

הלו קיטי. דגלה של תרבות הרחוב שצמחה ביפן

 

דוד עדיקא, ללא כותרת, (ננסי), 2009

דוד עדיקא, ללא כותרת, (ננסי)

קובי לוי, ,Chewing Gum shoe 2011

קובי לוי, Chewing Gum shoe

Bluepanelshoe, גרסת העקבים של מרלוס טן בוהמר

Bluepanelshoe, גרסת העקבים החדשנית של מרלוס טן בוהמר

 

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *