והזוכים הם

על מערכת הרהיטים התלויה שעיצב ספי חפץ ופרידה מטולי באומן. תערוכת זוכי פרס שרת התרבות והספורט נפתחה במוזיאון תל-אביב

מינימליסטית ומופשטת. "ללא כותרת",מערכת הריהוט התלויה של ספי חפץ

מינימליסטית ומופשטת. "ללא כותרת", מערכת הריהוט התלויה של ספי חפץ

 

"מרצבאו", מסדרת עבודות האבק של אירית חמו, "השומרת", רישום עיפרון והקרנת וידאו על נייר של יפעת בצלאל, ו"ללא כותרת", קומפוזיציית צורות גיאומטריות המרחפות מעל סרגל עץ הוריזונטלי של ספי חפץ, מקבלות את פני הבאים בפתח הכניסה העליונה של "והזוכים הם", תערוכת זוכי פרס שרת התרבות והספורט לאמנות ועיצוב 2014 שנפתחה בשבוע שעבר במוזיאון תל-אביב. מקבץ הצורות המסקרן שמציג חפץ, מגלה הכתובית, הוא למעשה מערכת ריהוט תלויה על הקיר.

"ללא כותרת" – זה שמה של העבודה – נוצרה מתוך דיאלוג עם רהיטי השייקרים. השייקרים, מספר חפץ, מעצב תעשייתי, מייסד-שותף של סטודיו i2d ומרצה במחלקה לעיצוב תעשייתי ב"בצלאל", היו הראשונים שמכוח אמונתם ותפיסת עולמם הדתית-רוחנית תלו את הריהוט – כאשר לא היה בשימוש – על הקירות. בעת הצורך יהפכו המשטחים התלויים נקיי-הקווים לשולחן, ספסל, שני שרפרפים ומנורה.

תהליך ייצורה של מערכת הרהיטים תעשייתי ברובו, אך מקפיד לשלב עבודת כפיים מדוקדקת, המתקשרת לחשיבותה של עבודת היד בחייהם ובחפציהם של השייקרים. "כשהיא תלויה, המערכת יותר מופשטת. מהתבוננות בלבד כמעט שלא אפשר לקרוא מה היא. זו הייתה חלק מהמטרה שלי. לייצר אובייקט מאוד מינימליסטי ולא מתערב בסביבה, כמעט נטמע בתוך הקירות, אבל לא".

עם זאת אין לטעות: על אף איכויותיה הרפלקטיביות, והעובדה שעוצבה במיוחד לתערוכת "והזוכים הם" המתקיימת במוזיאון לאמנות, מערכת הרהיטים של חפץ "בהחלט מתקשרת עם המציאות העכשווית של חללי מגורים קטנים שצריכים להיות דינמיים וצריכים להפוך להיות משהו אחר". משטחיה עשויים פח אלומיניום, הרגליים – מעץ מלא – מאופסנות במארז מתכת התלוי אף הוא לצד שאר חלקיה. תהליך ההרכבה פשוט: בזכות מגנטים ששולבו בהן, נמשכות הרגליים אל מקומן הייעודי בתחתית משטחי המתכת, וננעלות עם הפעלת משקל המשתמש.

"באופן עקרוני כמעט", אומר חפץ, "אני מתעסק, בדרך כלל, באובייקטים שמישים, אפילו אם הם לא תמיד נראים כאלה, כי אני מאמין שברגע שמפסיקים להתייחס למושג השמישות, זה מפסיק להיות עיצוב במקום הכי בסיסי שלו. אני 'שמרן' קצת בהיבט הזה. לכן מערכת הרהיטים הזאת ניתנת לייצור גם אם זו לא הייתה המשימה הראשונית. חשוב לי שהדברים יהיו אפשריים לשחזור. הם לא One of a Kind במהות שלהם, וזה ערך בעיניי. בניגוד, אולי, לאותו ענף שהעיצוב חוקר בו היום, הנקרא 'אודות עיצוב', ומתעסק יותר בדיבור על עיצוב ופחות באלמנטים השימושים שלו – אני בוחר הרבה פעמים לנוע בתוך התווך הזה. אני מעריך שבהסתכלות ראשונית לא רואים שמדובר ברהיטים, וזה בעיניי הישג. ומצד שני הכתובית כן מספרת שמדובר במערכת ריהוט, כי חשוב לי להנגיש את העבודה לקהל, לאפשר לו להיות מופתע מהדואליות של האובייקט, כי הוא אחר לגמרי כשהוא על הקיר, וכשהוא חי וקיים".

תערוכת פרסי שרת התרבות והספורט לאמנות ועיצוב מוצגת ברוטציה בין המוזיאונים, והאתגר העומד בפני אוצריה – שלא הם בוחרים את משתתפיה – גדול. "יש בתערוכה זו – המציגה בכפיפה אחת 36 אמנים ומעצבים מתחומי עשייה שונים, מהוותיקים שבהם ועד לצעירים בראשית דרכם – הזדמנות פז ליצור חיבורים בלתי שגרתיים ומאירי עיניים ולרקום דיאלוג מפרה בין האמנות החזותית לבין תחומי העיצוב השונים", כותבת סוזן לנדאו, המנכ"לית והאוצרת הראשית של מוזיאון תל-אביב, בקטלוג "ואלה הזוכים".

על אוצרות התערוכה הופקדו מאיה ויניצקי מהמחלקה לעיצוב ולאדריכלות ונועה רוזנברג מהמחלקה לאמנות ישראלית. החשיבות הרבה שנתנו השתיים ליצירת סיטואציה משותפת, ול"מהלך של סינרגיה בין האמנות על תחומיה והעיצוב על תחומיו", יש בה כדי להעיד על תהליך הקרבה ההולכת ונרקמת בשנים האחרונות בין שני השדות. זכייתה של המאיירת רותו מודן בפרס האמנות הפלסטית ולא בפרס העיצוב יכולה להעיד אף היא על היטשטשות הגבולות ההיסטוריים בין האמנות לעיצוב.

ויניצקי ורוזנברג נפגשו עם כל אחד ואחד מן היוצרים, ובשיח שהתפתח נבחנו עבודותיהם האחרונות ואלה שהצגתן משמעותית במיוחד עבורם. היו שבחרו להציג עבודה אחת גדולת מימדים, ואחרים – מקבץ של עבודות קטנות יותר, שיתן ייצוג מקיף יותר של עבודתם. הרוב מציגים עבודות קיימות, אך יש שבחרו להציג עבודה חדשה שנעשתה במיוחד לתערוכה. "ללא כותרת" של ספי חפץ היא אחת מהן, וכמוה "כיבוש זה לא" של להב הלוי, "המכלאה" של אורלי סבר, "דרייב אין" של עדן בנט ו"חיות-ים" של נעמי גיגר ודנה גז (סטודיו ג2).

ויש שהעדיפו להציג עבודה קיימת בגרסה מותאמת לחלל התצוגה הספציפי של עבודתם. Pool House היא גרסה מכווצת של "וילה", המיצב שהציגה אלישבע לוי בשנה שעברה בגלריה Raw Art; משה רואס ממשיך את אלמנטי המתכת הדקיקים של "טאבולה ראסה" ברישום דיו עדין על הקיר, ועל קיר אחר נועצת חנאן אבו-חוסיין עשרות מחטים גדולות שבקופיהן מושחלים חוטי תפירה לבנים. לא הרחק ממנה הוצבה "וירוס" גדולת המימדים של אייל אסולין – מכונת ענק מקרטון ממוחזר, מנוע ויברציה, בקר דיגיטלי וידיות זהב, ולידה, גבוה על הקיר, "זה" עם פטיש החציבה החשמלי, קוצב דיגיטלי, קפיצי פילאטיס וצבע תעשייתי. מתוך כל אלה התפתח דיאלוג, נרקמו ההקשרים בין העבודות, נבנה נאראטיב התערוכה ונקבעה ההצבה.

גובהו של אולם מאירהוף – כשבעה מטרים – אפשר למי שרצה בכך, להציג עבודה בגובה הקיר. שני המפלסים של האולם רחב הידיים מאפשרים מבטים שונים אל העבודות, ומורגשים ביתר שאת בהתבוננות באותן עבודות שנתלו גבוה מעל לנקודת המבט. מגוון העבודות הגדול, מסבירות ויניצקי ורוזנברג, אף איפשר להפיק את המירב גם מפינות שנחשבות לחלשות באולם. "המדרגות, למשל, עובדות יפה במשחק עם דלת", אומרת רוזנברג ומתכוונת ל"ההקדמה" (יו-הו) של יונתן ויניצקי, שבה סרט גומי דק מסמן על הקיר דלת נפתחת, ולידו השכילה דנה חכים-ברקוביץ למצות את המירב מנוכחות סורג פתח המזגן המפוספס, באופן בו תלתה אחדים מתכשיטי "ארבעת המלאכים השומרים עלי: הסדרה הכחולה".

סדרת התכשיטים של חכים נולדה מחיבור בין תפקידם המסורתי של הקמעות להגן עלינו מפני אותם פחדים מדומיינים שקשה להתמודד איתם בדרך פיזית – עין הרע, שדים וכיו"ב – לבין החרדות החברתיות בעידן הפוסט מודרני, שבאות לידי ביטוי בפחד מפני הזר והאחר. כשהיא מתייחסת לכפל המשמעות של המילה Alien, המתארת את הזר והנוכרי, אך גם את החוצן, מבססת חכים את השפה הוויזואלית של תכשיטי הסדרה על צורות מעולם תרבות-החייזרים. גם בחומר המרכזי שבו היא משתמשת – רשתות מרדיוטייפים ישנים – יש משהו סמלי היא אומרת, היות שדרך התקשורת ההמונית מופצת הדמגוגיה שמחזקת את הפחד החברתי חסר הביסוס העובדתי.

 

פרידה מטולי באומן

 

במפלס העליון, חולש על מלוא האולם "ריק: לאבנים יש נשמה ויש להן מה להגיד  2015-1980" – מקבץ מעבודותיו של טולי (שאול) באומן, זוכה הפרס על מפעל חיים בתחום האמנות הפלסטית. ביום ראשון שעבר, יומיים לפני טקס קבלת הפרסים ופתיחת התערוכה, נפטר באומן בעת שעבד בסטודיו שבקיבוץ אמיר.

באומן נולד בארגנטינה ב-1933 והגיע לקיבוץ עמיר ב-1956. באמנות החל לעסוק בארץ, התמחה בהדפס אמנותי (ואף הקים את מפעל הדפסות המשי שבבעלות הקיבוץ) ובפיסול באבן בזלת. עבודותיו נושאות מסר חברתי ופוליטי, ומחויבותו לאמונותיו לא נותרה בגדר הצהרה בלבד אלא באה לידי ביטוי גם במעשים. באומן היה פעיל במפגשי אמנות בין יוצרים ישראלים ופלסטינים "בניסיון לקרב עמדות ולעשות צדק מתוך תקווה שאולי נגיע פעם להבנה ולשלום"; ומתוך ההכרה בהיות האמנות והתרבות "כלים בעלי עוצמה רבה להכשרת לבבות, ליצירת שינוי תודעתי ולקידום ערכים אנושיים בסיסיים החוצים את הגבולות החברתיים והפסיכולוגיים" הקים, יחד עם רעייתו אילנה, את המרכז לאמנויות בגבעת חביבה במטרה לייצר דו-שיח ושיתוף פעולה בין דורות וקהילות מפולגות. ביחד עם אילנה ייסד גם את כתב העת לאמנות "סטודיו".

וכך כתבו אמנון ברזל, אירנה גורדון, גלעד מלצר ועידית עמיחי – שופטי ועדת פרס שרת התרבות והספורט למפעל חיים בתחום האמנות הפלסטית לשנת 2014, בנימוקי בחירתם: שאול (טולי) באומן (נ. 1933) שייך לקבוצה קטנה מאוד, קטנה מדי, של אנשים שעשייתם העקבית, העיקשת והעקרונית מסמנת ומפלסת דרכים חדשות בעולם האמנות הישראלי. בכוח אישיותו המיוחדת, היזמוּת למען הכלל והחזון התרבותי-חברתי מרחיק הלכת שלו הצליח באומן, חבר קיבוץ עמיר, לרתום את התנועה הקיבוצית למפעלי יצירה שהותירו חותם עמוק על התרבות בישראל. יחד עם אשתו אילנה ייסד באומן וניהל לאורך שנים את כתב העת החשוב סטודיו, שהיה במשך שני עשורים חוד החנית של שיח האמנות בארץ – כתב-עת שטיפח את מיטב העורכים, הכותבים, המבקרים והפרשנים, העשיר את מדף האמנות בתרגומים של טקסטים חשובים, ועדכן את קהילת התרבות בנעשה בארץ ובעולם. בזכות באומן צלח סטודיו תקופות לא קלות והיה למוסד שמציב את ה"כאן" של העשייה המקומית במסגרת ה"עכשיו" של העשייה הבינלאומית.

בשנות ה-80 למאה ה-20 יזם באומן גם את "מפגשים בינלאומיים לאמנות עכשווית" בתל-חי, פרויקט רב-שנתי, שכינס אליו את מיטב האמנים והאוצרים מהארץ ומהעולם והציף סוגיות הנוגעות לסבך הקשרים בין אמנות למרחב, מקום וסביבה, מתוך קשב לצורך בפעילות מסוג זה גם בפריפריה הרחוקה. כמו כן היה באומן פעיל במפגשי אמנות בין יוצרים ישראלים ופלסטינים ובפרויקטים שחיברו בין מוזיקה לאמנות פלסטית.

באומן הוא קודם כל אמן, שחידש בייחוד בתחום ההדפס (בחומריו השונים, ובראשם האבן). פיסול החוצות שלו לאורך טיילת הירדן ובכמה אתרים נוספים הוא מופת של מחויבות לנוף, וניכר שאת עבודותיו הגרפיות (ולאמיתו של דבר, את כלל עשייתו האמנותית) הנחתה אמונה רעיונית ואידיאולוגית בקשב לחומר ולמדיום.

זהו "פרס למפעל חיים", וקשה לחשוב על אדם שהגדרה עוטפת זו הולמת אותם יותר. באומן, מהיוצרים האהובים בעולם האמנות הישראלי (חצה את גיל שמונים ואנו מאחלים לו שנות עשייה רבות נוספות). אשרי החברה שאנשים כבאומן הם ממפלסי דרכה. זכות גדולה היא לנו להעניק לו את פרס שרת התרבות למפעל חיים בתחום האמנות הפלסטית לשנת 2014.

"טולי באומן נפטר ביום ראשון, ה-11 בינואר 2015, יומיים לפני פתיחתה של תערוכה זו. הוא התמוטט בעיצומה של עבודה בסטודיו שלו בקיבוץ עמיר, כדרכו מדי יום ביומו", התווסף המשפט העצוב עם פתיחת "והזוכים הם".

 

והזוכים הם:

פרס מפעל חיים בתחום האמנות הפלסטית:  שאול (טולי) באומן

פרס שרת התרבות והספורט לאמנות פלסטית:  פסי גירש,  שי עיד אלוני,  חנאן אבו-חוסיין, יעל בלבן, אסי משולם, רותו מודן, ישראל הדני, יורי כץ, סשה סרבר, רונית שני

פרס עידוד היצירה: אירית חמו,  יפעת בצלאל, מרב שין בן-אלון, עודד הירש,  אורלי סבר, רעיה ברוקנטל, הילה עמרם, חיימי פניכל,  זויה צ'רקסקי, רונן אידלמן

פרס העיצוב: נעמי גייגר ודנה גז ( סטודיו ג2),  דנה חכים- ברקוביץ,  משה רואס, להב הלוי,  ספי חפץ

פרס האמן הצעיר:   אייל אסולין,  עדן בנט, מאיה גולד, זוהר גוטסמן, אלישבע לוי, יונתן ויניצקי, ערן נוה, עדן אורבך-עפרת, לוסיאנה קפלון,  יאיר פרץ

 

אחרת לגמרי כשהיא על הקיר, וכשהיא חיה וקיימת. מערכת הריהוט של חפץ במצב פתוח

אחרת לגמרי כשהיא על הקיר, וכשהיא חיה וקיימת. מערכת הריהוט של חפץ במצב פתוח

דנה חכים-ברקוביץ, ארבעת המלאכים השומרים עלי: הסדרה הכחולה

דנה חכים-ברקוביץ, ארבעת המלאכים השומרים עלי: הסדרה הכחולה

דנה חכים-ברקוביץ, אrבעת המלאכים השומרים עלי: הסדרה הכחולה. ענק

דנה חכים-ברקוביץ, אrבעת המלאכים השומרים עלי: הסדרה הכחולה. ענק

יונתן ויניצקי, ההקדמה (יו-הו). אוסף פרטי, לונדון

יונתן ויניצקי, ההקדמה (יו-הו). אוסף פרטי, לונדון

יעל בלבן, סיפורים שלא סיפרתי לך (2)

יעל בלבן, סיפורים שלא סיפרתי לך (2)

רותו מודן, עמ' 56 מתוך הרומן הגרפי "הנכס"

רותו מודן, עמ' 56 מתוך הרומן הגרפי "הנכס"

אלישבע לוי, Pool House. גרסה של "וילה" שהותאמה לחלל התצוגה באולם מאירהוף

אלישבע לוי, Pool House. גרסה של "וילה" שהותאמה לחלל התצוגה באולם מאירהוף

נעמי גיגר ודנה גז (סטודיו ג2), חיות ים. ציור פוטושופ אנימטיבי

נעמי גיגר ודנה גז (סטודיו ג2), חיות ים. ציור פוטושופ אנימטיבי

אירית חמו, מרצבאו. אבק על פורמייקה

אירית חמו, מרצבאו. אבק על פורמייקה

טולי באומן, "ריק: לאבנים יש נשמה ויש להן מה להגיד, 2015-1980", פרט

טולי באומן, "ריק: לאבנים יש נשמה ויש להן מה להגיד, 2015-1980", פרט

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *