הרגע המכריע

התערוכה אומנם הסתיימה, אבל הספר נשאר. "אחרי עשרים שנה: עיצוב זיכרון רבין" בעריכת פרופ' דנה אריאלי מבקש לתת תמונת מצב של העיצוב הישראלי כאמירה פוליטית

במלאת עשרים שנה, סטודיו Reddish, 2015. קיטש ומוות

במלאת עשרים שנה, סטודיו Reddish, 2015. קיטש ומוות

 

לדף ה-A4 שעליו הודפסו מילות "שיר לשלום", הדף שנמצא מקופל בכיסו של רבין לאחר שנורה כשהוא מוכתם בדמו, התוודע עידו ברונו במחקר לקראת התערוכה "כחול על גבי לבן". את הדף המוכתם שמר איתן הבר, יועצו של רבין באותן שנים ומנהל לשכתו, והיום הוא נמצא בגנזך המדינה. כאשר הוזמן ברונו על-ידי מוזיאון ישראל לאצור ולעצב את התערוכה שיזם הגנזך לרגל חגיגות 60 שנה לעצמאות מדינת ישראל, בחר בדף המוכתם לייצג את שנת 1995.

התגובה הראשונה של ברונו, הוא מספר לדנה אריאלי באחד הראיונות ששובצו בספר "אחרי עשרים שנה: עיצוב זיכרון רבין", הייתה זעזוע "מלווה בתחושה שהצגת הדף היא בגדר מציצנות יותר משהיא בעלת ערך היסטורי או תרבותי. מדובר בדימוי שבאותו הזמן ייצג עבור את הדוגמה האולטימטיבית לערבוב הקטלני של קיטש ומוות. כיום אין לי ספק שערכו כ'חפץ מוזיאלי' רב".

מאז כתם הדם על "שיר לשלום" לא נתן לברונו מנוח. לקראת התערוכה "אחרי עשרים שנה: עיצוב זיכרון רבין" היה לו ברור שעבודתו תעסוק באותה עדות מטלטלת למעשה האלימות הרצחני. יחסיו עם הכתם על השיר שהפך להמנון הישראלי לשלום, מודה ברונו, מורכבים. לצד הרתיעה מהמניפולציה הרגשית שבשימוש בו, הוא נשבה בקסמו האפל. המבט המתמשך בכתם מהפנט ומכשף, הוא מספר, ולעתים אף זיהה בו שד בעל שתי עיניים גדולות, קרניים וידיים פשוטות לצדדים. מנגד, הוא יאמר, תגובתו הטבעית לשימוש בדימוי מדמם בתרבות חזותית תהיה תמיד, קודם כל, אירונית או סרקסטית. ככל שהמשיך בעשייה, הבין ברונו שהשילוב בין עיצוב חפץ תלת מימדי ואירוניה משמש אותו במקרה הזה להגנה מפני קושי גדול, ובצר לו פנה לשירה, "האם הגדולה של כל ענפי היצירה".

בתהליך היצירה של "שירים שעוד ניתן להכתים", מספרת אריאלי, בודד ברונו את הכתם שנמצא על הדף ובחר להניח אותו שמונה שירים של משוררים ישראליים המספקים יחד מניפת הצצה אל השירה העברית לדורותיה. "נקמה", שירו של טהא מוחמד עלי, משורר ערבי- ישראלי, הוא אחד מהם. "שירה" של חזי לסקלי הוא אחר.

ביום חמישי האחרון, יום סגירתה של התערוכה, קיימה הפקולטה לעיצוב HIT בשיתוף עמותת נט"ל יום עיון שכותרתו "טראומה בראי העיצוב והיצירה". במסגרת הכנס הושק "עשרים שנה אחרי: עיצוב זיכרון רבין" בעריכתה של פרופ' דנה אריאלי, דיקן הפקולטה לעיצוב, הספר המלווה את תערוכת הפתיחה של גלריה "ויטרינה", חלל התצוגה המחודש והמרשים של הפקולטה.

ב-2005, עשר שנים אחרי רצח רבין, הוציאה אריאלי לאור את "יוצרים בעומס יתר: רצח רבין, אמנות ופוליטיקה". דרך חשיפת יצירותיהם של 29 אמנים עימם קיימה ראיונות – ביניהם  לאה ניקל, מנשה קדישמן, יגאל תומרקין, משה גרשוני, רפי לביא, פנחס כהן-גן, דוד טרטקובר, מיכל נאמן, ציבי גבע, דויד ריב, דגנית ברסט, ניר הוד, גלעד אופיר ובעז ארד – ביקשה אריאלי לחקור את נקודות ההשקה ומערכת יחסי הגומלין בין אמנות לפוליטיקה בישראל בכלל, ואת האופן שבו מגיבה היצירה המקומית לאירוע הטראומתי של רצח רבין בפרט.

הפעם מבקשת אריאלי לבחון את מערכת קשרי הגומלין בין עיצוב לפוליטיקה בארץ, ושוב מתוך התמקדות ביצירות העוסקות ברצח רבין. אותן יצירות שהיא מגדירה כ"עיצוב אוטונומי": יצירות שנוצרו ביוזמת מעצביהן, כאלה שהמוטיבציה ליצירתן, היא כותבת, "נובעת מרצונם החופשי של המעצבים לנקוט עמדה בסוגיות אמנותיות, חברתיות או פוליטיות, וזאת בשונה מפעולות עיצוב שמונעות בעקבות יוזמות ממסדיות, כלכליות, פוליטיות וחברתיות".

בשנים האחרונות מתרחב שדה העיצוב בעולם וגם בארץ, ובין היתר גדל מקומן של עבודות עיצוב המהוות ביטוי אישי של יוצריהן. ועם זאת, טוענת אריאלי, למעט בתחום התקשורת החזותית והעיצוב הגרפי, עבודות עיצוב אוטונומיות הנוגעות לעניינים חברתיים ופוליטיים עדיין נדירות כאן. ועדיין, בעוד שהחברה הישראלית שכחה או מדחיקה את האירוע המכונן בהיסטוריה הצעירה שלה שטרם נודעו כל השלכותיו, קהיליית היוצרים זוכרת במיוחד דווקא את האירוע הטראומטי של הרצח.

"אחרי 20 שנה: עיצוב זיכרון רבין" הוא פרק נוסף שנמצא תחת זכוכית המגדלת של אריאלי לא רק בבואה לבחון את הזיקה בין האמנות החזותית והפוליטיקה בישראל, אלא בזיקה שבין השניים במקומות, זמנים ומשטרים שונים בהיסטוריה של מאה השנים האחרונות. בעבר חקרה אריאלי את הקשר בין שני העולמות הללו בין היתר ברוסיה הסובייטית, באיטליה הפשיסטית, ובגרמניה הנאצית. "הפאנטום הנאצי", שיצא לאור ב-2014, מתאר את מסעותיה ברחבי גרמניה בחיפושה אחר שרידים של האדריכלות והעיצוב הנאציים, כדי ללמוד על תרבות הזיכרון הגרמנית העכשווית ועל הדרכים שבאמצעותן מבקשים הגרמנים להתמודד עם עברם. לצד המחקר האקדמי שילבה אריאלי רעיונות עם אוצרים, משמרים וחוקרים שהתמחו באדריכלות ובעיצוב בגרמניה הנאצית, יומן מסע אישי וקטלוג צילומים שלה עצמה, שאף הוצגו בשתי תערוכות – בבית האמנים הירושלמי ובבית האמנים בתל-אביב.

"בעצם ב'אחרי עשרים שנה: עיצוב זיכרון רבין' אני חוזרת לדגם של 'הפאנטום הנאצי', מתוך מחשבה על אופן ההנגשה של ידע לסטודנטים בסביבה יוצרת. לשני הספרים יש ארבעה 'שערי כניסה'. האחד תיאורטי ובמרכזו המאמר שלי". ב"עיצוב זיכרון רבין" מציג המאמר של אריאלי את התזה שלה ומנתח את העבודות המשתתפות בתערוכה. "שער נוסף מציג ראיונות עומק שמספרים על תהליכי היצירה של אחדים מהמשתתפים בתערוכה". היוצרים – עינת לידר, עזרי טרזי, מורן קליגר, עידו ברונו, ניני ורשבסקי, שלומית באומן, יואב חורש ותמיר שפר – מייצגים את תחומי העיצוב השונים וגם את הצילום, "כי זו מדיה הקשורה לכל המדיות האחרות. שער אחר מוקדש לכותבים שהזמנתי להאיר את הזוויות הסוציולוגיות-חברתיות-פוליטיות, ופסיכולוגים שאמונים על חקר הטראומה. והשער הרביעי הוא, כמובן, קטלוג היצירות.

"מה שעומד מאחורי ארבע הכניסות לתוך הספר, הוא שאדם שלא מרגיש בנוח עם כתיבה אקדמית, יכול להיכנס לספר דרך השיחות; ואם הוא לא מרגיש נוח עם כתיבה בכלל, הוא יוכל להיכנס דרך הדימויים; ואם הוא לא מרגיש נוח עם אמנות הוא מוזמן להיכנס דרך הפוליטיקה. המבנה הזה נולד מתוך מחשבה על יותר מטיפוס אחד של קורא".

 

גבעת טמבל אינה עונה

 

הקטלוג, מסבירה אריאלי, מאורגן באופן שונה מסידור העבודות בחלל התערוכה. "יש בו איזשהו ניסיון לספר סיפור דרך היצירות באמצעות חלוקתן לכמה קטגוריות. אחת הקטגוריות מדברת על האובדן שהמקום הישראלי עובר בעקבות הרצח. אובדן התמימות, אובדן הדרך. עבודות שמדברות על קץ הציונות. יש עבודות שמדברות בשפה פוליטית ישירה יותר ומדגישות את המחיר שהחברה הישראלית משלמת בעקבות הרדיקליזם הדתי והקיצוניות הדתית ושאלת השטחים והכיבוש. בקבוקי התבערה של עינת לידר, למשל, שהוצגו לא מזמן בסינדרום בהשאלה, התערוכה המשותפת לה ולבן-זוגה האמן דיוויד גוס. "סינדרום בהשאלה" דיברה על אווירת המשיחיות השורה בירושלים לאורך ההיסטוריה, אך בעוד שבמשך הדורות התייחסו אליה כאל הפרעה נפשית, בתקופתנו היא הדשן שעליו צומחים אירועים לאומניים ותוכניות בעלות פוטנציאל הבערה לא רק של הסכסוך הישראלי-פלשתיני אלא של האיזור כולו.

"לצד הקטגוריה הזאת מתקיימות קטגוריות ספציפיות שעוסקות ברצח, ברוצח, בנרצח, בזירת הרצח, בניסיון לשחזר את הרצח. למשל העבודות של Jewboy ושל עזרי טרזי. קטגוריה נוספת עוסקת באיזשהו סוג של חדשנות שמציע עולם העיצוב היום בין אם זה צילום תלת-מימדי (הולוגרמה) כדוגמת העבודה של אריאל קן, בין אם אלו הדפסות תלת-מימד כמו בעבודה של טרזי – שלא כל כך רואים אותן ביצירות עיצוב שאין להן מזמין, ובין אם זה עיצוב אינטראקטיבי, כמו העבודה "דרכים" של צחי דינר, המעצב  שהופקד על עיצוב ווייז. גם בתערוכה העבודה שלו היא עמדת ניווט אינטראקטיבית.

ב"7304 ימים לרצח רבין" מציב קובי פרנקו את מניין הימים שחלפו מאז הרצח. "הזמן שחלף", כותבת אריאלי, "מקהה לא רק את הזיכרון אלא גם את הנראות שלו. בראשית הזמן, הזיכרון עדיין טרי וכל יום הוא בעל משמעות ונראות ייחודית; ככל שהזמן חולף הזיכרון נעשה מטושטש יותר ועל כן המספרים המייצגים את הימים הופכים לנקודה זעירה במרחב החזותי, כמעט כמו כתב ברייל. הפיכת הזיכרון לנקודה זעירה בזמן מהדהדת את כתב ברייל, המרמז על העיוורון שבו לקתה החברה הישראלית ביחסה לרצח".

Rew של עודד עזר עוסקת ברגע המכריע, במקרה הזה הרגע שלפני הרצח. את העבודה עשה עזר יום לאחר הרצח, כאשר היה עדיין סטודנט לעיצוב, והיא עוסקת, כותבת אריאלי, בהיסטוריה וירטואלית ובשאלה מה היה קורה אילו היה ניתן להחזיר את הזמן לאחור.

ירון שין (Jewboy) מתייחס לשחזור רצח רבין אל מול מצלמות המשטרה מספר ימים לאחר הרצח. "יגאל עמיר תפקד כשחקן הראשי וכבמאי המניח ניצבים בסצינה ומזיזם לפי רצונו", אומר שין. "נוצר הרושם שהשחזור היה יום משמעותי עבורו והוא שיתף פעולה ברצון וברצינות רבה". בעקבות השחזור של עמיר, ביקש שין מחברים, מכרים ואנשים אקראיים לשחזר בעצמם את הסצינה ולחוותה – פעם כפוגע ופעם כנפגע. לשחזורים אלה הצמיד שין קטעי סאונד אמיתיים מתוך החקירה והשחזור של עמיר.

מ"שולחן בגדד" (2005) דרך Thermal Earth (2011) ועד לשולחות המוצגים במחוז חפץ – התערוכה המשותפת לו ולחיים פרנס המוצגת במגדל דוד עד סוף החודש – למעלה מעשור מתייחס טרזי בעבודותיו למרחב המזרח־תיכוני בכלל ולמקום הישראלי בפרט, כאשר השולחן, המזוהה עם ליבת העיצוב התעשייתי, משמש כפלטפורמה לנקיטת עמדה פוליטית.

"כיכר העיר ריקה" עוצב בפרופורציות של כיכר מלכי ישראל. באחת מפאות השולחן הציב טרזי מעין תקריב בהדפסת תלת מימד של זירת הרצח – גרם המדרגות שממנו ירד רבין עד לפינה בה חיכתה לו מכוניתו. "הבחירה של טרזי לעצב את דמותם של הנרצח והרוצח כצלליות עטויות גלימה יוצרת זיקה ברורה להקשרים התאולוגיים של מעשה הרצח הזה", כותבת אריאלי.

חיים פרנס בחר להניח את הסמל ההיסטורי, הנאיבי, של הצבר היהודי – כובע טמבל – על מצבור אמל"ח חלוד שאבד עליו הכלח, הכולל גם מזוזה צה"לית. שם העבודה, "גבעות טמבל", רומז בסרקזם לנוער הגבעות, כותבת אריאלי, או לפרידה מעולם הערכים הישן ששוב אינו רלוונטי.

הבחירה בסרקזם ובביקורתיות משותפת גם לעבודות של איתן ברטל "יגאל – תגאל" – נחום תקום בדמותו של יגאל עמיר – ו"במלאת עשרים שנה" – שילוב בין בלון מוזהב ומנצנץ לבין זר פרחים כמו אלו המונחים על הקברים בטקסי זיכרון לאומיים, בין קיטש ומוות.

"המפגש בין המקום הכי מתקדם – הקאטינג אדג' – לבין המקומות שבהם ברמה המדיומלית העיצוב תיכף מפסיק להתקיים כמו הכרזה, מייצר בתוך הספר בעצם תמונת מצב על עולם העיצוב הישראלי על כל הנגזרות שלו. וגם אם ראינו בעבר תערוכות יחיד של מעצבים שעסקו בשאלות  חברתיות במהותן, כמו למשל שימור או קיימות, אין לנו עדיין בארץ מספיק תערוכות קבוצתיות שמוכנות להגיד היגד פוליטי ברור באשר לאירועים שפוקדים את החברה הזאת. זו אולי הייחודיות של המהלך הזה".

חשיבות רבה הייתה בעיני אריאלי לעיצוב הספר המורכב ולאריזתו הגרפית. "ופה היה לי עונג לעבוד עם גולן גפני מסטודיו קרן וגולן, והתוצאה הסופית עלתה מעל ומעבר לציפיות שלי. כי בסופו של יום הספר הזה מתהווה בתוך פקולטה לעיצוב שיש בה מחלקה לתקשורת חזותית, ועבורי לא יכול להיות עונג גדול יותר מאשר לעבוד עם האנשים שלי. וזה נכון לגבי העבודה על התערוכה כולה, כי את הגלריה עיצב אודי קרמסקי שמלמד אצלנו במחלקה לעיצוב פנים, ולעיצוב התערוכה אחראית אירה רוז'בסקי שמלמדת במחלקה לעיצוב תעשייתי. ובעצם התוצאה היא שיצא לי לעבוד עם צוות צעיר ומקסים של אנשים מהשורה הראשונה. זה תענוג אדיר".

 

הכתם נשאר על הקיר, עידו ברונו, 2015. כתם הדם שנמצא לע דף מילות שיר לשלום על השיר "נקמה" של טהא מוחמד עלי

הכתם נשאר על הקיר, עידו ברונו, 2015. כתם הדם שנמצא לע דף מילות שיר לשלום על השיר "נקמה" של טהא מוחמד עלי

דיוקן עצמי, תמיר שפר, 2015

דיוקן עצמי, תמיר שפר, 2015

העץ המדמם, מורן קליגר, 2015

העץ המדמם, מורן קליגר, 2015

Rew, עודד עזר, 1995. לו להשיב ניתן את מחוגי הזמן

Rew, עודד עזר, 1995. לו להשיב ניתן את מחוגי הזמן

7304 ימים לרצח רבין, קובי פרנקו, 2015

7304 ימים לרצח רבין, קובי פרנקו, 2015

שום שלום, רוני וייס, 2015

שום שלום, רוני וייס, 2015

בית קברות לבתים כואבים, ניני ורשבסקי, 2015

בית קברות לבתים כואבים, ניני ורשבסקי, 2015

כיכר העיר ריקה, עזרי טרזי, 2015. השולחן כטקסט פוליטי

כיכר העיר ריקה, עזרי טרזי, 2015. השולחן כטקסט פוליטי

אחרי עשרים שנה, עיצוב זיכרון רבין. מבט אל העבודות של עינת לידר, עזרי טרזי, חיים פרנס, איתן ברטל, ועל הכיר העבודות של עדי כתרי וצחי דינר

אחרי עשרים שנה, עיצוב זיכרון רבין. מבט אל העבודות של עינת לידר, עזרי טרזי, חיים פרנס, איתן ברטל, שלומית באומן ורוני וייס, ועל הקיר עבודות של Jewboy, יונתן גולד ועמי פייצ'ביץ', עדי כתרי, צחי דינר וטרטקובר

 

 

 

אולי יעניין אתכם גם...

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *