הצעקה

עבודות הבדים האמנותיות של אריאלה ברין-בנימיני - גדולות מימדים, עמוסות, וירטואוזיות - היו הדרך שלה לגבור על השתיקה. בעזרת תמר בר-דיין הן הונצחו בספר אמן מרגש

מבנה מסוכן. עבודת טלאים

מבנה מסוכן. צילומים: רן ארדה

 

"מגיע זמן שבו שתיקה היא בגידה – – – אנו חייבים לדבר, בכל הצניעות הראויה לנקודת מבטנו המוגבלת, אך עלינו לדבר", אמר מרתין לותר-קינג באחת הדרשות היותר ידועות שלו בכנסיית ריברסייד בניו-יורק ב-1967. את הזעקה שלה הביעה אריאלה ברין-בנימיני דרך עבודת המחט העמלנית ואלפי פיסות הבד שנתפרו במלאכת מחשבת בטכניקת הקווילטינג לעבודות בדים אמנותיות גדולות מימדים, עמוסות, וירטואוזיות, מהפנטות ביופיין ובצבעוניותן העזה. המבט הקרוב הוא שמגלה במלוא העוצמה את האמירה הכואבת, הנוקבת, ההולמת בצעקה העולה מתוך היופי.

באוגוסט שעבר, ימים אחדים לאחר צוק איתן, נפטרה אריאלה ברין-בנימיני מסרטן. באפריל הוצגו עבודותיה באכסדרת תיאטרון ירושלים, ועמן הספר שהוציאה המשפחה לאור בעזרת תמר בר-דיין, שגם אצרה את התערוכה. שיתוף הפעולה בין שתי היוצרות במדיות השונות היה ליצירה בפני עצמה – ספר-אמן יפהפה, מורכב ומוקפד. לדאבון הלב, בקיץ הזה הוא נראה רלוונטי מתמיד.

ברין-בנימיני נולדה בטבריה בשנת 1947. אביה האדריכל נולד בבלגיה ואמה הגיעה לארץ מהולנד. אחרי חמש שנות נישואים בלבד נפטרו האם והאחות הצעירה לאחר שחלו במגיפת הפוליו שהתפרצה בארץ בתחילת שנות ה-50. בצבא שירתה כקצינת בריאות הנפש ובהמשך למדה סוציולוגיה ופסיכולוגית בארצות-הברית. במשך השנים הייתה מרצה באוניברסיטה, יועצת חינוכית, ומנהלת כוח אדם במוטורולה סמי-קונדקטור. והיו המשפחה – בעלה דני ושני הבנים, האמנות, והפעילות באותן נקודות מפגש על קו התפר בינינו ובין הפלסטינים שאליהן התנקז מעט ממה שראתה כעוול וכחוסר-צדק אנושי.

"לפני למעלה מעשרים וחמש שנה התחלתי להרגיש מתח מסוים בתפרים", כתבה ברין-בנימיני בהקדמה. "לא היה ברור לי ממה נבע המתח הזה, שהופיע מעל לעת ואחר כך נעלם כלעומת שבא אך עליי להודות שהתחושה הייתה לא נוחה – – –  "בשנת 2004, רגע לפני שנפרמו, התחלתי בתהליך מפרך של הוצאת התפרים. העבודות המופיעות בספר זה הן התוצר. הן חלק מפרויקט מתמשך של תיעוד ומתן פומבי לדברים אשר לדעתי מוכרחים להאמר, לגבור על השתיקה. אני חייבת לדבר, בכל הצניעות הראויה לנקודת מבטי המוגבלת, אך עלי לדבר. כי אנו זקוקים עד מאוד לדרך חדשה מעבר לאפלה הסוגרת עלינו – – – יצירת אמנות פוליטית איננה רק תיאור מצב. היא מצטרפת להפגנה, למכתב למערכת, לעצומה, לכל דרך דמוקרטית בה האזרח יכול לערער על הקיים, לנסות להשפיע, להוציא מהאדישות. היא חייבת להיות מדויקת ואמינה, היא בוודאי איננה צריכה להיות מאוזנת. כדי לשנות את מהלך הדברים יש להתמקד בעיקר. מבחינתי זה העיקר".

מלחמה היא שלום, חירות היא עבדות, בורות היא כוח, בולט בשחור המשפט של אורוול מספרו 1984 על "מלאך על אם הדרך". מפת המחסומים המאוישים על-ידי צה"ל, ההתנחלויות, הכבישים החסומים ותלוליות העפר המשמשות לחסימת דרכים פלסטיניות מלווה את העבודה, וכמוה "ריקוד המחסום", טקסט שכתבה ברין-בנימיני: "תרים את החולצה, תסתובב ימינה, תסתובב שמאלה, תוריד". לצד "צריבה תודעתית" ידיעה חדשותית מעיתון "הארץ" מדווחת כי 66% מהיהודים בישראל לא חשים אהדה לפלסטינים שבתיהם נהרסו. עיון מדוקדק ב"עשים שוטים" יגלה את שמות ההתנחלויות רקומים כאורנמט על הבד, ובטקסט המלווה את "קרן קיימת מתנת חתונה", מספרת ברין על השי שקיבלו הוריה לחתונתם – נטיעת עצים על ידי הקרן הקיימת לישראל. מזל טוב לא היה, היא כותבת: "כעבור חמש שנים מיום חתונתם מתה פועה במגפת הפוליו ויחד עמה בתה הצעירה, יעל. היא הותירה את בחיר לבה יעקב ואותי, בתה הבכורה, עם לבבות שבורים לשארית ימינו. וגם גורלה של הקרן הקיימת לא שפר והיא הפכה לקרן המשכחת, המפלה והמפלגת, אחראית על מחיקת כל זיכרון למעט אחד".

מזה זמן חיפשה ברין-בנימיני אחר נפש יוצרת שתוכל להפקיד בידיה את מכלול עבודתה מתוך תחושת אמון וביטחון. את בר-דיין פגשה בתחילת השנה שעברה, והחיבור עם המעצבת והעורכת הגרפית שמתרכזת במיתוג תרבות ואמנות, ובעלת ניסיון רב בעבודה על ספרים והוצאת ספרים ייחודיים קאסטום מייד בפרט – היה מיידי. קשר אמיץ ומיוחד התפתח במהירות, מספרת בר-דיין, אך התרכז במחוזות הקשורים לנקודות החיבור הרעיוניות והמקצועיות שביניהן – עבודות הבדים של ברין-בנימיני בראי המצב הפוליטי, והאופן היצירתי להעברתן לפורמט ספר.

"אריאלה הייתה מאוד צנועה ושקטה, והקשר בינינו נוצר נורא מהר. הייתה כימיה, וגם תמימות דעים לגבי הכיוון. אני זוכרת את פגישת העבודה הראשונה שלנו. זו הייתה פגישה של שש שעות, שבה עברנו על כל העבודות, ולמעשה מאז אותה פגישה לא חלו שינויים משמעותיים במתווה הספר. זה הרגיש כמו משהו קוסמי. הכל התחבר בדיוק. אריאלה חיפשה הרבה זמן מישהו שיוכל לקחת על עצמו את עשיית הספר בלב שלם, ובסוף היא הגיעה אלי, ואני הרגשתי שיש פה חיבור מאתגר גם בשבילי, משום שאריאלה נתנה יד חופשית לחלוטין בכל הקשור לעיצוב הספר".

26 עבודות בדים נכללו ב"אכן, תמונות קשות", כל אחת מהן לוותה במאגר נרחב של "חומרי גלם" טקסטואליים: ציטטות מהספרות והשירה העולמיות – דאנטה, ג'ורג' אורוול, פרימו לוי – קטעי עיתונות, טקסטים שכתבה ברין-בנימיני. חלקם נכללו בספר – בעברית ובאנגלית – כשהם מקבלים פרשנות עיצובית של בר-דיין. הדגש היה על עבודה טיפוגרפית עיצובית שתיתן תשובה לעבודות עצמן ותעזור לבאר אותן, ומשחקי נייר, שיקרבו את הקוראים. "המחשבה הייתה שעל-אף שיש ב'אכן, תמונות קשות' אמירות אמיצות, הן לא קלות לעיכול, והמשחקים של לפרוס את הדפים המקופלים, לפתוח ולסגור את המעטפות, להוציא ולקרוא את החומרים שבתוכן ואז לקפל ולהכניס בחזרה, לעבור לדף הבא ולהרים את דפי הפרגמנט – נועדו לסקרן, ליצור עניין ולקרב גם את הקוראים שמעריכים את האמנות, אך לא בהכרח מזדהים עם המסר".

את "ביער" כתבה ברין-בנימיני ב-2006 והוא מלווה עבודה באותו שם.

אש ביער / אימה גדולה / במחשכי שביליו / והיושבים / יושבים / והרוקדים / רוקדים. // קולות ביער / זעקות כבושות / באפילת נתיביו / והמשפצים את ביתם / משפצים / והמחליפים את רכבם / מחליפים. // צחנה ביער / ריח אפר שתן וזיעה / בסתר משעוליו / והתלמידים / בכיתותיהם / והמורים / מקפיים אמוד / על תלבושת אחידה. // אש אוכלת ביער / טעם לענה לפירותיו / והאמנים מדממים / בגלריה. // תעזבי אריאלה / זה סתם מדכא / מלצר, מלצר / תביא עוד קפה.

ברין-בנימיני היא שנתנה לעבודות את שמן – המבוא לכור המצרף, מבנה מסוכן, דרך ללא מוצא, חבטה קלה בכנף, מפלט. העיסוק בשפה, בכוח שלה, באופן שבו אנחנו משתמשים בה כדי ליצור – או להסתיר – מציאות, עובר כחוט השני, מהעבודה הפותחת, "מילון שיחדש", ועד העבודות הסוגרות את הספר – "מילון חדש" ו"ודייק". ברין-בנימיני היא גם זו שקבעה את סדר הופעת העבודות. ועל אף שהספיקה לראות את האלבום המוגמר, שלב ההפקה שלו החל כשכבר לא הייתה בחיים, מה שהפך את הסדר לאקסיומטי, גם אם הוסיף מורכבות לתהליך. "אכן, תמונות קשות", מספרת בר-דיין, נתפר ידנית במכונת תפירה זינגר, והופק, הודפס ונכרך בדפוס ע.ר, "שעשו עבודה מדהימה. הכל היה מאוד גמיש, וכל בקשה מטורפת שאיתה באתי הם אמרו: ננסה ונבדוק, ובסופו של דבר גם הצליחו".

יש מעט מקרים בהם שמעצב הופך להיות מעורב מאוד בתוצר הסופי, מודה בר-דיין, "ולי היה הכבוד המאוד גדול להוציא את 'אכן, תמונות קשות' לאור, ולאפשר למעגל רחב יותר של אנשים להכיר את העבודה של אריאלה ולחוות אותה. יש אנשים שיעריכו את היופי האסתטי ואת הווירטואוזיות הטכנית של עבודות הבדים של אריאלה, ויש מי שיעשה עוד צעד, ויחווה את כל המכלול, ואולי יעבור תהליך כלשהו. התקווה היא שהשילוב בין העיצוב והטיפוגרפיה – שמייצגים את הפרשנות שלי לחומרים של אריאלה – לבין החומרים עצמם, יוביל את הקורא תהליך מובנה, מדוד, ניתן לעיכול, ותאפשר לו להבין, להתחבר ואולי אף להזדהות עם המסרים שנושאות העבודות. בהרבה מובנים זה אחד הפרויקטים הכי מעניינים שעשיתי ושנתקלתי בהם".

"לאורות הזוהרים בחיי בעתות חשיכה דני, מיקי ויוני אהוביי, ולזכר הוריי ז'ק ברין ופוטי ון-אמרונגן בגעגועים", פתחה אריאלה ברין-בנימיני את הספר בהקדשה ליקיריה. "נפרדנו מאריאלה ב-31 באוגוסט 2014, רגע לפני יציאת הספר לאור", סגרו בעלה ושני בניה מעגל בדף הסיום.

פורסם במקור בשינויים קלים באתר Xnet.

 

 

דרך ללא מוצא. כפולה מהספר

דרך ללא מוצא

מלאך על אם הדרך. כפולה מהספר

מלאך על אם הדרך

ביער. כפולה מהספר

ביער

אכן מראות קשים, פרט. כפולה מהספר

אכן מראות קשים, פרט

חבטה קלה בכנף. כפולה מהספר

חבטה קלה בכנף

 

ביבי ושרה בשמים. צילום כפולה מהספר

ביבי ושרה בשמים

מפלט 2. עבודת טלאים

מפלט 2

מלאך על אם הדרך. עבודת טלאים

מלאך על אם הדרך

צריבה תודעתית. עבודת טלאים

צריבה תודעתית

אוהורו. עבודת טלאים

אוהורו

הקדמה. כפולה מהספר

הקדמה

ד"ר מרטין לותר קינג, מתוך הדרשה בכנסיית ריברסייד, 1967

ד"ר מרטין לותר קינג, מתוך הדרשה בכנסיית ריברסייד, 1967

אריאלה ברין-בנימיני. צילום הספר

אריאלה ברין-בנימיני. ספר האמן שעיצבה תמר בר-דיין

 

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *