הסטודיו הראשון שלי

גור ענבר, גבי פרז ואופיר נאור הם הזוכים החדשים במלגת "סטודיו ראשון" של בית בנימיני. הסיפור של המלגה והצצה לפרויקטי הגמר של זוכיה, בוגרים טריים של המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית בבצלאל

סו. חוויה חדשה של רחצה משותפת

Su, גור ענבר. חוויה חדשה של רחצה משותפת

 

הוכרזו הזוכים החדשים במלגת "סטודיו ראשון" של בית בנימיני לשנת 2015-2016, והם: גור ענבר, גבי פרז ואופיר נאור, שלושתם בוגרים טריים של המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית בבצלאל.

פרויקט "סטודיו ראשון" נועד לעודד אמנים צעירים, בוגרים מצטיינים של המסלולים השונים ללימודי קרמיקה במוסדות ללימודי עיצוב ואמנות, שבוחרים להמשיך וליצור בתחום. הפרויקט מאפשר ליוצרים בראשית דרכם לחוות את כל הכרוך בניהול סטודיו עצמאי לקרמיקה, ו"מסייע לצלוח את התקופה המאתגרת שבין סיום הלימודים לבין העולם שמחוץ לאקדמיה, במהלכה הם מתמרנים בין המשכיות ביטוי אמנותי אישי, גיבוש כיוון ופרנסה". הזוכים במלגה מקבלים חלל פרטי בבית בנימיני ולרשותם עומד הסטודיו המצויד לעילא של המרכז לקרמיקה עכשווית. אלה מאפשרים להם לא רק להמשיך וליצור, אלא גם לטפח קשרים עם אמני קרמיקה מבוססים ולהיות חלק מהקהילה היוצרת בקרמיקה בארץ ומחוצה לה. בתמורה הם לוקחים חלק בניהול חלל הסטודיו הציבורי של בית בנימיני.

הפרויקט, כמו בית בנימיני עצמו, הוא פרי יוזמה של בני הזוג יהודית ויששכר בנימיני. לראשונה ניתנה המילגה בשנת 2003, וזכתה בה כוכבית בן-עזרא גולדנברג. שנה מאוחר יותר זכו במלגה יעל מור-גרונר ולנה דובינסקי, היום ראש מסלול עיצוב במחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית בבצלאל. גולדנברג, גרונר ודובינסקי, וכמותן קסם יהב (2005), גיא ג'אנה (2006) ואיילת גבריאל (2007) זכו לעבוד בביתם הישן של בני הזוג בנימיני באפקה, בו עבדו השניים ולימדו שנים רבות.

משהושק בית בנימיני במשכנו החדש בקריית המלאכה בדרום תל-אביב, חודשה המלגה, ואף הורחבה, כשהיא ניתנת בשנים האחרונות לשלושה בוגרים מדי שנה. ואם בתחילת הדרך יוצרים בודדים הגישו את מועמדותם, משנה לשנה גדל מספר הפונים.

"עד 2007 הזוכים פשוט קיבלו סטודיו בבית של יהודית ויששכר", מספרת מרסל קליין, מי שהוציאה את חזונם וצוואתם של יהודית ויששכר אל הפועל ומנהלת את בית בנימיני. "הייתה תקופה שחלקם אפילו גרו בבית. עד שהוחלט שצריך למכור את הבית ולרכוש מקום קבע שאפשר יהיה להקים בו את המרכז לקרמיקה עכשווית על כל פעילויותיו. בשנים הראשונות אופי המלגה היה קצת אחר, יותר בכיוון של התפתחות אישית, זמן לעבוד רק לעצמך. מצד שני היה בה משהו מאוד מבודד. לא היה מרכז, לא היה קהל, פשוט היה סטודיו נטו.

"ואז הייתה הפסקה ברצף של מתן המלגה, וברגע שפתחנו את בית בנימיני מחדש, המשכנו את המפעל הזה. לאורך השנים 18 יוצרים זכו במלגה, ואני שמחה לבשר שמתוכם 17 פועלים בתחום הקרמי עד היום. בשבילי זו ממש הוכחה כך שזו מלגה בעלת ערך, שעושה את מה שהכי נחוץ במעבר בין האקדמיה לעולם האמיתי. המעבר מהמקום המוגן של הלימודים וכל הפסיליטיס שמאפשרים לך לעבוד, לעולם שבו אתה לבד ופתאום צריך להיות אחראי ליצירה שלך, הוא מאוד קיצוני ומאוד קשה, בוודאי לקרמיקאים שעדיין אין להם ציוד. העבודה בקרמיקה היא לא כמו ציור שאפשר לשים קנווס על הקיר ולהתחיל לעבוד. זה קצת יותר מורכב. צריך ציוד. לפחות תנור. המלגה שלנו מקלה על המעבר החד הזה.

"היום המלגה עוד יותר משמעותית מבעבר, כי אנחנו נותנים גם מקום עבודה. אומנם יש בזה מחויבות, אבל זהו תהליך בונה, משום שיש גם אלמנט של למידה – איך לנהל סטודיו, איך מלמדים קרמיקה, איך עושים את הדברים הכי בנאליים כמו ניהול חומרים, ציוד, וכל מה שכרוך בניהול של סטודיו. בית בנימיני הוא בית ספר מצוין מהבחינה הזו, ולומדים פה הרבה מאוד. הרבה פעמים המלגאים הם אסיסטנטים בשיעורים השונים, וגם לניסיון הזה יש ערך. וכמובן, בגלל אופי המקום, שיש לו גלריה, והוא פתוח לקהל הרחב, יש להם אפשרות לפגוש יוצרים, אוצרים, אספנים, כל מיני אנשים בעולם האמנות ובכלל קהל שמתעניין בקרמיקה. ונוצרים קשרים גם עם הקהילה הקרמית הפעילה. כל הקרמיקאים בארץ מגיעים לפה, ואנחנו מארחים קרמיקאים מהשורה הראשונה בעולם, וגם לזה הם חשופים.

"למעשה אנחנו בקשר עם כולם, גם עם האמנים הצעירים. הם העתיד של התחום. ובזה שאנחנו מטפחים אותם, נוצרת הפריה הדדית וכולם זוכים. אני חושבת שזה אחד מהפרויקטים שלנו שאני ממש שמחה וגאה ומאושרת שהוא מתקיים. אני רואה שהוא נותן איזושהי התחלה וקפיצה לאמנים הצעירים שסיימו לימודים ויכולת להמשיך. וכמובן יש להם תמיד פה בית פתוח גם אחרי שהם עוזבים. אנחנו משתדלים לעזור כמה שאפשר".

מהם הקריטריונים לקבלת המלגה?

"המטרה המרכזית של המלגה היא לקדם את אמני הקרמיקה בראשית דרכם, ואנחנו משתדלים לבחור את האמנים הטובים. אבל מכיוון שהמלגה כרוכה גם בעבודה בבית בנימיני, כלומר בעבודה בסטודיו הציבורי ובמגע עם קהל, חשוב לנו שהמלגאים ירצו – ונעריך שהם אכן יוכלו –  להשתלב בפעילות המגוונת של בית בנימיני, להיתרם אבל גם לתרום. לא לכל אחד זה מתאים".

 

המלגאים החדשים

 

בפרויקט הגמר שלו, Su, מצהיר גור ענבר, בחר לעסוק בנושא שמסקרן\מסעיר אותו עוד מילדותו בקיבוץ, עת נדרש להתפשט בקרבת אנשים. "התביישתי", הוא מספר. "הבושה הזו ליוותה אותי לאורך השנים בכל מקום אליו הגעתי ו'הצריך' חשיפה פיזית – המלתחות בבריכה, שיעורי ספורט, טיולים שנתיים, המיונים לצבא – סיטואציות אשר גם במרחק של עשור וחצי ויותר אני נחרד מעט כשאני מהרהר בהן.

"ומנגד – גיל 16. אל מול הפחד והתיעוב שרחשתי ועודני רוחש לחוויות העירום המשותף בהן התנסיתי עד כה, אני מוצא עצמי ב״סאונה פרדייז״ (אלנבי 75), עירום (או לפרקים עטוף חלקית במגבת), ומבין שמדובר בחוויה מסוג אחר. החוויה הראשונית הזאת, בסאונה, היא שהולידה את המחשבות המהוות את הבסיס לפרויקט הגמר שלי. הניסיון העיקרי שלי הוא הניסיון למצוא רלוונטיות לרחצה ציבורית כתופעה חברתית גם בזמננו".

בהשראת משנתו של הוגה הדעות אקסל הונט, ביקש ענבר לתרגם את הערכים שמצאו חן בעיניו בתרבויות הרחצה אליהן נחשף (ביניהן מקווה, חוף הנודיסטים בים המלח, סנטו יפני, חמאם טורקי, בתי מרחץ בירושלים) למאפיינים חומריים. חשוב היה לו לעצב חפצים שתהליך ייצורם פשוט, ושלא ידרשו טיפול רב. הוא ביקש למצוא שפה צורנית רלוונטית שתתאים לתפקיד האובייקטים. נקודת המוצא הייתה הטבעת. הקודים העיצוביים שהנחו אותו היו: נדיבות, טקטיליות, רטיבות ומוליכות.

אגן השטיפה רחב, נדיב וגדוש הן בעיצובו והן בתפקודו, שכן אין לו פתח ניקוז תחתון ולכן הוא מתמלא כמעט עד סופו, עת מגיעים המים לפתח יציאת העודפים הנמצא בקרבת שפתו.  דרגש העץ מאפשר למים לזרום תחתיו בקלות, ומזמין ישיבה חברתית. ראש הברז עשוי ביציקת פורצלן וכשהוא נרטב, מגעו מזכיר עור רטוב, והאריחים המודולריים הבולטים חלולים, מאפשרים מעבר צנרת בתוכם, ובמרכז אחדים מהם קבוע חור דרכו מים חמים עשויים לנבוע.

אופיר נאור חקרה בפרויקט הגמר שלה, "זיכרונות ילדות", את הגבול בין חפץ דומם לרגש וניסתה ליצור חלל צעצועים עכשווי עם קריצה להיסטוריה ולתרבות חפצים פולחניים. "כי צעצוע הוא אומנם חפץ דומם", היא אומרת, "אך אנו טווים סביבו רשת חוטים אשר נשמרת זמן רב, גם לאחר שהתבגרנו.

בעבודתה יצרה נאור על האובניים חיות מצורות הכולאות בתוכן אוויר, שאותן חיברה זו לזו כשהיא בוראת יצורים חדשים. "כל חיה הינה היבריד שמהווה חיבור בין חיות שונות וכך נוצר יצור דמיוני חדש. הייצורים מדמים צעצועים וחלקי בובות הן בנראות שלהם והן במבנה ובפרופורציות. הם חסרי הבעת פנים ובכך מושגת אנונימיות שמאפשרת לצופה להאניש אותן כרצונו וליצור איתן קשר שייחודי רק לו.

בין היתר עוסקת נאור בקיים ובריק, ובמה שנוצר בחלל שביניהם: "הקשרים שנוצרים בין חפץ לחפץ ובין החפץ לאדם, התחושות שאנחנו נותנים לחפצים לעורר בנו, ומערכות היחסים שאנו בוחרים ליצור עם החפצים שאנו אוספים".

"מאוזנת", פרויקט הגמר של גבי פרז, עוסק במחשבות הפולשות ותוקפות, משתלטות ומעמיסות עד שהן משתקות את הגוף. בטכניקה מעורבת, כשהיא משתמשת בחומרים כלאטקס, גבס, ובטון, יצרה פרז "דמות אשה שוכבת, ראשה מנותק, גופה שמוט ומרוקן, כקליפה בעלת צבע וטקסטורה המעוררים דחייה". כדי להעצים את התחושה המכונסת והמעוותת, הציבה פרז את הגוף במרכז חדרון קטן, דחוס, ללא חלונות, על מצע רך של מרצפות ספוגים. אלו מחדדות את תחושת השקיעה וחוסר האיזון, ועם זאת מספקות קנה מידה לחלל. מסביב, בגובה הצוואר, חצבה פרז את הקירות לכל רוחבם. זהו, היא מסבירה, השבר המחלק את החלל כמו גם את הצופה שבתוכו.

 

Su, גור ענבר

Su, גור ענבר

זיכרונות ילדות, אופיר נאור

זיכרונות ילדות, אופיר נאור

בלי תווי פנים. זיכרונות ילדות

בלי תווי פנים. זיכרונות ילדות

מאוזנת, גבי פרז

מאוזנת, גבי פרז

 

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *