הסטודיו הראשון שלי (2016)

דקה לפני שהסתיימה שנת הלימודים ונפתחו תערוכות הגמר, הוכרזו הזוכים במלגת סטודיו ראשון של בית בנימיני לשנת 2016-2017. נעים להכיר: נדב ראוכוורגר, מעין בן-יונה ושי ג'רסי

עפר מן האדמה. תחילת ההתפרקות

עפר מן האדמה. תחילת ההתפרקות. צילום: הדס אפיק

 

בתערוכת הגמר של המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית בבצלאל לא אפשר היה שלא לשים לב לעבודות של מעין בן-יונה ונדב ראוכוורגר. ופרויקט הגמר שהציגה שי ג'רסי בשנה שעברה, עם סיום הלימודים במכון לאמנות תל-חי, הצליח לרגש. בימים אלה נכנסים ראוכוורגר, בן-יונה וג'רסי לסטודיו של בית בנימיני, ובמשך השנה הקרובה הם ילוו את פעילויותיו של המרכז לקרמיקה עכשווית.

שי ג'רסי הגיעה למכון לאמנויות בתל-חי בתפנית ספונטנית. היא גדלה בשכניה, יישוב קהילתי קטן במועצה האזורית משגב, ואחרי השירות הצבאי טיילה בעולם לא מעט, הייתה קונדיטורית, הדריכה סיורים בארץ ביד בן-צבי. ואז חברה הזמינה אותה לבקר במכון, ו"נכנסו למחלקה לקרמיקה, וזהו, שם התאהבתי. זה ממש היה משהו פנימי. תחושה שזה המקום שלי".

התחושה הזו רק הלכה והתחזקה. "נחשפתי לעולם הקרמיקה שהוא עולם ענק, עם הרבה מחשבה ופילוסופיה. בכלל לא ציפיתי למשהו כזה". אבל מול התיאוריה והמחשבה הקונספטואלית שהפעימו אותה, הכי נגע בה, היא אומרת, ה"מקום הזה של המלאכה. של הדבר השימושי. של ההכנה של הכלים השימושיים.  מתוך המקום הזה בחרתי ללמוד קדרות".

במהלך הלימודים מצאה את עצמה ג'רסי נמשכת למתח שבין המלאכה ליצירה המופשטת, בין האומנות לאמנות. וסביב השאלה "האם אפשר שכוס תהיה יצירת אמנות, ומהו הדבר שיהפוך אותה לכזו?" התגבש פרויקט הגמר שלה.

כמו הקדרים המסורתיים, שהיו מייצרים עשרות כלים זהים ביום, ביקשה ג'רסי לעסוק במלאכה ובריבוי, כפי שאלו נעשו לפני עידן התיעוש. אבל לא את הדילוג הרומנטי לאחור היא חיפשה, אלא את האפשרות ליצור בעזרתו אמירה חדשה, עדכנית, רלוונטית ונושאת משמעות.

ג'רסי בחרה בכוס קרמיקה נקייה כאלמנט המרכזי לעבודה. מתוך ריבוי של כוסות היא ביקשה ליצור דימוי. וחשוב היה לה מאוד לאפשר מרחב התבוננות, מקום פעיל לצופים בעבודה.

"עפר מן האדמה", עבודת הגמר של ג'רסי, שסיימה את לימודיה בשנה שעברה, הורכבה מ-2,000 כוסות שנוצרו על האובניים אחת אחת, צורתן אחידה אך הן נבדלו זו מזו בגווניהן, וביחד, כשנפרשו על הרצפה, הן הרכיבו את דיוקנו של בן סלע, בן-דודה של ג'רסי שנהרג במלחמת לבנון השנייה. את הצופים הזמינה ג'רסי לעצור, להתבונן, להתכופף, ולקחת לעצמם כוס למזכרת.

כך, כמו מעגל החיים בטבע, הפך תהליך ההתפרקות למהלך מרכזי בעבודה, ואבריה, כאילו היו זרעי זיכרון, נפוצו לכל עבר והם שמורים בלבותיהם וארונותיהם של אלפיים זרים, שם הם זוכים להתחלה חדשה.

 

עפר מן האדמה. התמונה השלמה

עפר מן האדמה, התמונה השלמה. צילום: דרור מילר

2,000 הכוסות מרכיבות את דיוקנו של בן סלע, בן-הדוד שנהרג במלחמת לבנון השנייה

2,000 הכוסות מרכיבות את דיוקנו של בן סלע, בן-הדוד שנהרג במלחמת לבנון השנייה

הכוסות. אחת אחת הן קרמו עור וגילים על האובניים

הכוסות. אחת אחת הן קרמו עור וגילים על האובניים

 

מעין בן-יונה לא הגיעה לקרמיקה במקרה, אבל לבצלאל – כן. גם היא, כמו שי ג'רסי, גדלה ביישוב קהילתי במועצה האזורית משגב – מכמנים – למדה בבית הספר האנתרופוסופי בהרדוף, ועשתה כמה שנים בעזוז, יישוב קהילתי קטן בקצה הנגב, על הגבול עם מצרים. לירושלים, היא מספרת, התגלגלה במקרה, ואם היא כבר שם, חשבה, למה שלא תנסה להתקבל לבצלאל, על אף שתכננה ללמוד בתל-חי.

השנים במחלקה לעיצוב קרמי באקדמיה הירושלמית היו, מספרת בן-יונה, מסע גילוי שהעשיר את עשייתה הקרמית. נראה שהרבה מהאנרגיה שהשקיעה בדרך שעשתה במחלקה, התנקז גם לפרויקט הגמר שלה. Reflection באנגלית, או "נקודת מבט" בעברית, פורש מניפת אובייקטים שנוצרו מחומרים מגוונים ובטכניקות שונות: פורצלן, זכוכית וחמר (Stoneware) עובדו בעבודת אבניים, בלחיצה לתבניות, בהזלפה (בשקיות זילוף של קונדיטוריה) וביציקה (pate de verre); הם חוררו וקומטו וקופלו ונדחסו, קיבלו חומרים שונים, מיני צובענים, טקסטורות, שילובים ושכבות; ובסוף הדרך הפתלתלה הוכנסו לתנור הלוהט למגוון שריפות.

בבסיס עבודתה של בן-יונה נמצאות הסקרנות והחקרנות. הן המניע והן המכנה המשותף לאובייקטים כולם. בתהליך רחב ומתגלגל של מחקר חומרי, לעתים תוך התגרות במוסכמות הטכניות, יצאה בן-יונה לחיפוש אחר השפה החומרית האישית שלה, אחר דרכים חדשות "לגעת בחומר, לעבוד איתו ולדבר דרכו".

את ההשראה, היא מספרת, שאבה מהחוקיות בטבע ומבנה הצמח. אלה תורגמו ביד חופשית לשדה של "רגעים, נגיעות, טקסטורות, צורות ומפגשים". מרחב של ניואנסים עדינים ב"עולם לבן, שקט נקי, שבתוכו, לאט-לאט, נגלה עושר הדברים".

 

נקודת מבט, מעין בן-יונה. צילום: איתי בנית

נקודת מבט, מעין בן-יונה. צילום: איתי בנית

נקודת מבט, מעין בן-יונה , פרט

.

נקודת מבט, מעין בן-יונה, אובייקט בזילוף

.

נקודת מבט, מעין בן-יונה, העבודות פרושות על השולחן בבצלאל

.

נקודת מבט, מבט אל שולחן העבודות

.

 

נדב ראוכוורגר הציג בפרויקט הגמר שלו מחווה לקזימיר מלביץ' לרגל מלאת 101 שנים לציור "הריבוע השחור" – אחת העבודות המכוננות בתולדות האמנות המודרנית.

כבנם של אמנים – יאן וגלית ראוכוורגר – הוקף ראוכוורגר הצעיר באמנות מינקות. בין הספרים הרבים שבבית, גילה את עבודותיו של מלביץ'. פרויקט הגמר הציע לראוכוורגר הזדמנות ל"שוחח" עם אמן האוונגרד הרוסי, מאבותיה של האמנות המופשטת. "התחלתי את ה'שיחה' שלי עם מלביץ'", הוא מספר, "בשני כיוונים וסגנונות עיקריים בעבודותיו, שאליהם התחברתי במיוחד".

האחד הוא הסופרמטיזם – התפיסה העומדת מאחורי ציורי הצורות הגיאומטריות המופשטות של מלביץ'. השני הוא ציוריו הפיגורטיביים, הקרובים לסגנון שקיבל את השם הסוציאליזם-הריאליסטי, שהוכתב על-ידי פרנסי המדינה הסובייטית ושאותו אולץ מלביץ' לאמץ בערוב ימיו.

בעקבות עבודותיו של מלביץ' החל ראוכוורגר לתת את דעתו לקשר שבין צורה לרקע ובין חלל לריק. לשאלות על יחסי הכוח בין המרכיבים השונים בקומפוזיציה, ובין היצירה השלמה לקיר או לרקע שמאחוריה. הוא שם לב להפשטה של הצורות, להבנת נפחי הגוף וחלוקתם, ולאופן שבו מלביץ' עושה שימוש בצבע דרך משטחים אחידים ופשוטים. והוא הבין איך "כל אלה ביחד נותנים הרגשה של שלמות ובהירות לעבודותיו".

"במסגרת שיחתי עם מלביץ׳", מסביר ראוכוורגר,"עשיתי ניסיון לחבר בין עולמו של האמן הדגול ועולמי הפרטי – המרחב בו אני עובד ויוצר. עבודותיי בשנים האחרונות כוללות קדרות ופיסול בעיקר, כאשר החומרים המועדפים עליי הם פורצלן לקדרות, וחומר לטמפרטורה גבוהה לפיסול. בעבודות הקדרות אני מרבה להשתמש בכלים שונים על מנת ליצור טקסטורות על גבי הכלים, וכך להעניק לכל אחד ואחד מהם מראה ייחודי".

ראוכוורגר יצר כ-40 כלי פורצלן שגובהם בין עשרה ל-40 סנטימטרים. צורותיהם פשוטות, מעודנות ומאופקות, ועיצובם נעשה מתוך התבוננות בציוריו המאוחרים של מלביץ'. לעומת זאת הצבתם הדרמטית בחלל הגלריה של המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית בבצלאל הושפעה מהעבודות הסופרמטיסטיות של מלביץ'.

על דלת הזכוכית של הגלריה פרש ראוכוורגר וילון החשכה. במרכז החדר, על משטח הזכוכית השחור של שולחן מתכת גבוה, הוא ריכז את הכלים בצפיפות. אורה הלבן של נורת ניאון צרה שנקבעה במרכז השולחן פילח את החשיכה, כשהוא מאיר את הכלים ומדגיש את צלליהם. בין האפלולית לרגעי האור מתגלה מגוון קומפוזציות, "שכל אחת מהן שמה דגש על היבטים שונים בעיצוב הכלים וחומריות הפורצלן".

משחק האור והחושך, הלבן והשחור, האובייקט והצל, החומר הפיזי והאלמנט המוקרן, לא הצטמצם לאיזור השולחן בלבד. על הקיר תלה ראוכוורגר ארבע צלחות מתכת שנצבעו בלבן, קוטר כל אחת מהן כחצי מטר, ועליהן הקרין את הריבוע השחור. המסר, הוא יאמר, הוא החשוב. "האופן שבו התלת-מימד מקבל את הדו-מימד, האופן שבו נראית הקומפוזיציה כולה ויחסי הכוח שבין מרכיביה".

 

מחווה 101. הצבת הכלים על שולחן הזכוכית השחור עם קרן האור

מחווה 101. הצבת הכלים על שולחן הזכוכית השחור עם קרן האור. צילומים באדיבות נדב ראוכוורגר

מחווה 101, נדב ראוכוורגר, הקרנת הריבוע השחור על הצלחות הלבנות

הקרנת הריבוע השחור על צלחות המתכת הלבנות

מחווה 101, נדב ראוכוורגר, הכלים צילום: איתי בנית

מחווה 101, נדב ראוכוורגר, הכלים. צילום: איתי בנית

 

 

 

One Comment:

  1. עבודתה של ג'רסי נראית מאוד מרשימה. בהחלט מחברת אותך לתקופה הפוסט-תעשייתית ביחד עם ימינו אנו. בצלחה לך באשר תלכי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *