הנבחרים 2015 (3)

היא זו שמקשיבה ומשקפת, ממקדת ומדייקת, כשצריך תומכת, וכשצריך - דוחפת עד הקצה. לב התוכנית של טרמינל בת-ים היא אורנית גורן-אגמון. בשבילכם: המאמנת. פוסט שלישי בסדרה

באהבה מבוגרי מחזור טרמינל בת-ים הראשון. אנחנו אוהבים את אורנית, פריים מתוך הסרטון של בוגרי הטרמינל

באהבה מבוגרי מחזור א' טרמינל עיצוב 2013

 

בסך הכל לפני קצת למעלה מארבע שנים החליטה קבוצת צעירים יזמים בתחילת שנות ה-20 לחייהם להקים את "לצאת מהקופסא", והיום אין מעצב שלא מכיר את העמותה, שאף זכתה לערך בוויקיפדיה. וכך הוא מתחיל: "עמותת 'לצאת מהקופסא' הוקמה על-ידי קבוצה של צעירים ביולי 2010. העמותה שמה לעצמה כמטרה לקדם את תחום העיצוב בישראל ולהשתמש בעיצוב ככלי מניע לשינוי כלכלי, חברתי ותרבותי של החברה הישראלית. העמותה פועלת על מנת לייצר למעצבים צעירים במה, כלים והזדמנויות ליצירה, למידה ועשייה משותפת, חותרת ליצירת מרחבי עבודה אשר יאפשרו למעצבים צעירים להתנסות, ליצור וליזום. כל זאת תוך שימוש בידע ובכלים שרכשו על מנת להעבירו הלאה ולקדם באמצעותו את החברה בה אנו חיים".

בתחילת הדרך החלום נשמע קצת כמו חזון אחרית הימים, אבל ארבע שנים אחרי – כבר יש קבלות. עכשיו יצא לדרך מחזור המעצבים השלישי של טרמינל בת-ים, אוטוטו יושק טרמינל העיצוב החדש בירוחם, וזמן לא רב אחריו טרמינל גליל שבכרמיאל. בינואר הושקה התוכנית "מעצבות ביחד" (קורס מרוכז לפיתוח ועיצוב מוצר למעצבות יהודיות וערביות), במאי תושק תוכנית חדשה נוספת של העמותה – מעבדת הנייר – שמשתכנת במרכז נווה-שכטר, ובמקביל יתחיל המחזור השביעי של תוכנית יזמי-העיצוב שמתקיימת בבית הצעירים במאז"ה 9 בתל-אביב בשיתוף קרן שמש.

"כן, העמותה הולכת וגדלה ומעמיקה את השפעתה על תחום העיצוב", מחייך לירון הרשקוביץ, מנכ"ל "לצאת מהקופסא", המנוע שלא מפסיק לפעול, האיש שבדרכי נועם טווה עוד ועוד שותפויות ופותח דלתות חדשות לקידום המעצבים בישראל. "זכינו בצוות יוצא דופן", הוא ממהר להעתיר שבחים על העושים במלאכה. "אנשים הם שעושים את השינוי והאווירה והייחודיות והרצון הכן לפתח ולקדם את תחום העיצוב בישראל. כי מה זה בסופו של דבר עיצוב ישראלי אם לא המעצבים הישראלים הצעירים?"

אחת מאנשי הצוות האלה היא דנה בכר-שניאורסון, האחראית על תוכנם של מיזמי העמותה ועל הקשר עם המעצבים המשתתפים בהם. בכר-שניאורסון סיימה לימודי עיצוב תעשייתי ב-HIT, עבדה בסטודיו של המעצבת עדיטל אלה, ובעזרת תוכנית יזמי העיצוב של עמותת לצאת מהקופסה החלה לבסס סטודיו עצמאי. כשהוצע לה תפקיד מנהלת תחום המעצבים בעמותה, התלבטה לרגע, ובחרה לקפוץ למים. "בתור מישהי שהייתה בצד השני וקיבלה את מה שיש לעמותה לתת, אני מאוד שלמה עם ההחלטה וגאה להיות היום בצד שאחראי על התוכניות האלה ושמקדם את האג'נדה המאוד חשובה הזו בחינוך ובעזרה ובתמיכה במעצבים הצעירים".

אשת-צוות משמעותית במיוחד עבור טרמינל בת-ים היא לימור-פרץ, מי שמנהלת את הטרמינל, מובילה את הקשר מול העירייה ובתי הספר ומלווה את המעצבים בעבודתם עם תלמידי העיר במסגרת תוכנית העמותה "מעצבים לעתיד". פרץ הייתה בין מעצבי המחזור הראשון של הטרמינל, מעצבת גרפית ומאיירת בוגרת שלוחת הטכניון, שבעקבות התנדבותה ב"מסילות", בית ספר לילדים על הסקפטרום האוטיסטי, הבינה שהלב שלה נמצא דווקא בהדרכה, בחינוך ובקשר הבינאישי. היום, במקביל לניהול הטרמינל, היא משלימה תואר בחינוך.

אבל לב לבה של התוכנית השנתית של טרמינל בת-ים היא אורנית גורן-אגמון. אגמון מלווה את המעצבים ועוזרת להם לפתח את הפרסונה העסקית שלהם ולהגיע לנקודה המקצועית שאליה הם שואפים; היא זו שמקשיבה ומשקפת, ממקדת ומדייקת, תומכת ודוחפת את המעצבים לאקסטרים של עצמם – הכל כדי שירחיבו את ארגז הכלים שלהם וישכללו את יכולותיהם.

אגמון מגיעה מתחומי השיווק והפרסום. אחרי 20 שנה בעולם מהיר-הקצב, בחרה לשנות כיוון, והתמחתה באימון. את צעדיה הראשונים בתחום החדש עשתה לפני עשר שנים כמאמנת במק'קאן אריקסון. כבת לפסל, שגם למדה אמנות, גילתה בהמשך שדווקא השדות היצירתיים, ובמיוחד מגרש העיצוב, קרובים מאוד ללבה.

מי שחיבר את אגמון לטרמינל בת-ים היה אחד המתאמנים שלה, ואחרי שפגשה את הרשקוביץ, ונשבתה ברוח הסוחפת של מה שאז היה עדיין רק חזון, החליטה לקשור את יכולותיה ואהבותיה בהתנדבות באלה של המעצבים שעתידים היו להגיע לחלל התעשייתי רחב הידיים. מאז היא מלווה  את מעצבי טרמינל בת-ים באישית לוחצת.

האימון, היא מסבירה, הוא סוג של ריקוד. "התפקיד שלי כמאמנת הוא לפתוח ולשאול שאלות. להביא אותך מהמקום בו את היום, למקום שבו את רוצה להיות. הכל בעצם אפשרי, ומה שחוסם אותנו הן האמונות שלנו וההרגלים שלנו.

"מעצבים ככלל, אם אפשר להגדיר, הם עם. הם באים עם הראש בעננים, ואני צריכה למתוח אותם כך שהראש יישאר בעננים, אבל שהרגליים יפגשו את הקרקע. ותמיד אני אומרת להם – זה המקום שבו הצמיג פגש את הכביש. כאן הצמיג שלכם יפגוש את הכביש".

– האם את מזהה קשיים שמאפיינים מעצבים בארץ בתחילת דרכם המקצועית?

"מה שמשותף כמעט לכולם הוא הקושי הכלכלי. נורא קשה לפתח מוצר כשאתה עדיין לא מתפרנס בתחום המקצועי שלמדת. רובם עובדים בכל מיני עבודות זמניות כדי להתפרנס. הקושי השני הוא כאשר לקוחות עדיין לא מוציאים את היד מהלב ומכניסים אותה לכיס – כשאף אחד עדיין לא קונה ממך את המוצר שעיצבת. והשלישי הוא המשמעת העצמית. אנחנו פוגשים את המעצבים בשלב שבו הם יוצאים  מהבית, והדבר הכי קשה בהתחלה הוא למשמע את עצמך. לנהל את עצמך. ניהול עצמי – יחסים עם המציאות. הקטע שפתאום אתה אחראי להכל: אתה גם צריך ליצור, אתה גם צריך לשווק, אתה צריך לדעת איך לדבר עם לקוחות, איך לדבר עם ספקים, איך לבחור את הספק, איך להתאמץ עד נקודה מסוימת ואז לשחרר. איך אתה גורם לאנשים לעבוד איתך ב-PULL ולא ב-PUSH, איך אתה מושך אותם אליך, ולא משדר הישרדות".

– איך זה עובד?

"קודם כל אנחנו נפגשים בארבע עיניים לשיחה. כי הדבר הכי חשוב הוא היחסים. יחסי אמון. וכשזה נכון, זה נבנה בשניות. ואני פשוט מקשיבה. מי הבנאדם. מה הוא באמת רוצה. ואז אנחנו חושבים מה הערכים שלו. ממה הוא עשוי. מה ערכי הליבה שלו, אלו שהוא יחזיק בהם גם עוד 20 שנה, שיעביר הלאה, ואלו שכשהוא פועל מתוכם, הוא לא במאמץ או שהוא במאמץ מזערי, כי זה בדיוק הוא.

"ואז אנחנו מסתכלים קדימה שנתיים מהיום, ובעצם מייצרים משהו ברוח בחזרה לעתיד. תמונה עד לחלקיקים הנאנואים הכי קטנים של מי אתה ואיפה אתה רוצה להיות שנתיים מהיום. ואז, כשאנחנו מספיק חזק בתמונה הזו, אנחנו גוזרים חמש או שש אבני דרך בין שתי הנקודות – הנוכחית והעתידית, ומתחילים לצעוד".

– יש תנאים שחייבים להתקיים כדי שהמסע הזה יסתיים בהצלחה?

"בהחלט. התנאי הראשון הוא: המעצבים חייבים להתאהב בעצמם ולתאר לי בלשון עבר – לכאורה מנקודת הסיום –  אילו קשיים פגשו בדרך ואיך התגברו עליהם. התנאי השני הוא שבין הנקודות עובר קו ישר, ומעכשיו פוסעים רק בו. זה אומר שיש הבנה שכל ההרגלים המוכרים שעוצרים אותך, כבר לא תופסים יותר וצריך להיפרד מהם. וכאן למעשה מתחיל האימון בפועל. יותר אין 'לא נעים', 'לא יכול', 'לא אפשרי'.

"העבודה היא בעצם חדר כושר בראש. איך אדם לוקח הרגלים שעבדו בשבילו עד היום, ועשו את מי שהוא, אבל לא עובדים יותר, ולא יכולים לקחת אותו קדימה אל המטרה, ונפרד מהם. ואם לא הם – אז מה כן. זאת העבודה. עבודה מול פחדים. פחד מכישלון. אם אני נכשל, איבדתי את הבונוס להיות פוטנציאל. אז איך אני למרות הפחד עושה. וזה לא פשוט. יש מעצבים שזורמים עם התהליך, פותחים הכל, וממש מפקידים את עצמם בנכונות מלאה, נעשה ונשמע. ויש כאלה שמאוד קשה להם לשחרר פחדים, התנהגויות הישרדותיות, אמונות ודעות שלא בהכרח קשורים למציאות, אבל הם חזקים מהם. וזאת העבודה שלי".

תהליך האימון, מדגישה אגמון, הוא תהליך מאוד מובנה. "להציב מטרה. לכתוב אותה. לדייק אותה. תמונת אני פוטנציאלי עתידי מרגשת ומאתגרת, וכן, גם מפחידה, אחרת מה עשינו? לא יצאנו מאיזור הנוחות! אחרי זה אבני דרך, ואיך אנחנו משיגים את המטרה. מה עושים עם פחד – מקשיבים לו, לא נלחמים בו, עובדים יחד איתו. איך אני ממיר הרגלים שלא מקדמים אותי בהרגלים טובים לי, ואיך אני כל יום מתקדם לעבר התמונה הפוצנטיאלית שלי. הבונוס המאוד גדול בתהליך הזה בשבילי הוא שאני באמת מתאהבת, ואז אני יכולה להדהד למעצבים את האני הפוטנציאלי הזה הגדול שהתחברתי אליו והתאהבתי בו. ומכאן, למשך שנה שלימה, אני מצמידה להם זכוכית מגדלת".

בשלב הבא העבודה היא על הרחבת ארגז הכלים. "תמיד אני אומרת – אם כל מה שיש לכם זה פטיש – הכל נראה כמו מסמר. בואו נרחיב. וכך אין דבר כזה שהוא קשה. יש מדויק. ואם אנחנו לא יודעים – אנחנו לומדים איך. העיקרון של ארגז הכלים השלם הוא לתת את כל החשיבות למוצר. איך אתה נותן את המאה אחוז שלך ומטיל ביצת זהב, ולא מוותר לעצמך ומסביר למה לא הצלחת. זה לא מעניין אף אחד. יש לי כרטיס שאני תמיד מראה: 'סיפורך נוגע ללבי. טרם פגשתי אדם שקשייו גדולים משלך. אנא ראה בכרטיס זה את השתתפותי הכנה בצערך'. כשהם מתחילים להסביר ולהצטדק, אני אומרת: 'אתם יודעים מה, שכנעתם אותי. נוגע. עכשיו מה'"?

– כמה זמן אורך האימון?

"בדרך-כלל משך הזמן הממוצע של אימון הוא כשלושה חודשים, כי בדקו ומצאו שנדרשים שלושה חודשים כדי להטמיע הרגל חדש. אימון הוא לא טיפול פסיכולוגי. אני לא מטפלת בך – אני מתאמנת יחד איתך. בטרמינל, היות שמדובר בקבוצה ייחודית ובתוכנית שנתית, פרשתי את האימון על-פני כל השנה וזה נותן הרבה יותר זמן להכיר ולהטמיע את השינוי".

אחת לשבוע או עשרה ימים פוגשת גורן-אגמון כל אחד ממעצבי הטרמינל לפגישה אישית בת שעה וחצי. "הבונוס שלהם הוא שהם מקבלים מישהו שאוהב אותם, מכיל אותם ודוחף אותם לאקסטרים שלהם ביחסיהם עם המציאות. על הדרך הם יוצאים עם סל כלים אחר מזה שאיתו נכנסו, ולומדים לא רק לדבר על, אלא לעשות את. ואני לא מקבלת לא כתשובה".

כל מעצבי הטרמינל הם ילדיה, הקשרים החמים נשמרים גם אחרי שהם מסיימים את התוכנית, וכמו אמא טובה, אגמון מתמוגגת כשהיא מתבקשת לספר על המהלכים שעשו. "זיו בן-גל? גיבור. התגבר על קשיים, על הרגלים. חיברתי אותו עם גל גאון. הם יצרו ביחד דברים מקסימים, והוא פשוט גאון. ואדם מיוחד. מיכל מוטיל? פתחה ברחוב הגדוד העברי סלון עם עדו רקנאטי ודורון אשכנזי. באה מבגדי במה, עבדה עם 'היהודים' ועיצבה שמלות קונספטואליות ועכשיו היא נותנת בראש בשמלות כלה, עובדת חזק ומייצרת באז. שרית לולאי פתחה חנות בחיפה, אביטל צייטלין – אביטלסטר – הגיעה לטרמינל מהירח והיום יש לה יופי של סטודיו והיא עושה מיתוג מפואר. לימור פרץ? לימור היא וואו. לימור הגיעה לטרמינל אמא לשלושה ילדים, מעצבת ומאיירת שעבדה ב'כרמית', והיא צמחה להיות אישיות מעוררת השראה. מתאהבים בה. היא לבבית וחכמה ומבינה ואמהית, ומאוד מדויקת בהבנה של תהליך העיצוב והתפתחות מוצר". וככה זה ממשיך, אחד אחד, ממעצבי המחזור הראשון למסיימים הטריים של המחזור השני. וגם במעצבים החדשים כבר הספיקה להתאהב. את הפירות בוודאי נראה במהלך השנה.

 

 

תודה על שנה מדהימה. מתוך סרטון התודה של בוגרי המחזור הראשון

,

נתגעגע. מתוך סרטון התודה של בוגרי המחזור הראשון

.

מחזור א' טרמינל עיצוב 2013. מסרטון התודה של בוגרי הטרמינל

/

 

 

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *