האיש המתגלגל מחוט הברזל

מתי "דבר" הופך לדמות? למעלה מ-300 תשובות אפשריות מציג יעקב קאופמן בתערוכה שתיפתח מחר בגלריה פריסקופ לעיצוב עכשווי. "פיגורינות", לא מה שחשבתם

פיגורינות.שתי פיגורינות מחוט ברזל ופנים מעיגול עץ ופח מעוך

חומרי יומיום פשוטים, תעשייתיים, שאריות של הסטודיו. פיגורינות מהתערוכה. צילום: בר דה-לנגה

 

מתי "דבר" הופך לדמות? מהו הרגע שבו נזהה לוחית אלומיניום מחורצת כציפור, חוט ברזל מכופף כאיש מתגלגל ושני כפיסי עץ המונחים זה על זה בזווית כדמות רוכנת? מחר תיפתח בגלריה פריסקופ לעיצוב עכשווי התערוכה "פיגורינות" של יעקב קאופמן שאצרה מירב רהט. הפיגורינות של קאופמן אינן עשויות מיציקות פורצלן מעודנות, והן אינן טעונות משמעויות אתנוגרפיות. חומרי יומיום פשוטים, בסיסיים, תעשייתיים – חוטי מתכת, פיסות אלומיניום, לבידים גלויים, עץ חשוף, קרטון, נייר – רובם ככולם שאריות מפרויקטים של הסטודיו, הופכים בתהליך היצירתי לרישומים ספונטניים בתלת מימד, דמויות פואטיות, מושאי תשוקה. התהוות הדברים – הרגע שבו הופך קו שרירותי לרישום מזוהה של חתול, וחוט מתכת לדמות מחייכת – הם שמושכים את קאופמן כמגנט, ואליהם הוא חוזר שוב ושוב ושוב, ובכל פעם התשובה היא אחרת.

באחת הפינות בסטודיו היפואי תופס את העין מקבץ מרשים של שרפרפים בעבודה. במרץ הם יוצגו בתערוכת יחיד חדשה במוזיאון העיצוב חולון. פיגורינות, לעומת זאת, כמעט שלא נראות. כי בעוד שלרוב מוצגות הבובות הדקורטיביות לראווה על המדף "ליד הפורצלן והקריסטל", הפיגורינות של קאופמן "נעשות לקופסה", ובסטודיו יש לא מעט קופסאות-אוצר כאלה מקרטון. "הפיגורינות שלי אינן עומדות למכירה, לא מהן אני מתפרנס, ולכן אני לא צריך להיכנס לעולם הזה של ממכר. יש כאלה שהולכים לפאב ושותים, ויש כאלה שעושים פיגורינות", הוא אומר בחיוך.

ומכיוון שהן בקופסה, במשך הזמן הופכות הפיגורינות הללו לסוג של נעלם אפילו עבור קאופמן עצמו. רק בעת הצבתן בתערוכה יתגלו לראשונה במלוא משמעותם הניואנסים הדקים ויחסי הגומלין שיווצרו בין הדמויות. רק אז יתאפשר מבט רוחב שיבחן את מאפייני 300 הדמויות (בקירוב) שירכיבו את המיצב הנוכחי, וניתן יהיה להקיש מהן על הדרך שעברו בעשר השנים שעברו מאז "מוקטנים", שהוצגה בגלריה פריסקופ ב-2004 ודמויותיה הונצחו בספר-האמן "מבקרים דוממים". "גם את התערוכה הקודמת לא ראיתי לפני שהיא הוצגה. האובייקטים האלה הם משהו שאני עושה מדי פעם בין דבר לדבר. זה לא שאני הולך להציג תערוכה ואני עובד עליה שנה. זה מצבור של הרבה שנים. ברווחים הקטנים, כשיש איזה מין ואקום כזה, תמיד יש פרצוף, זוג עיניים, אף ופה, ומפה זה מתחיל. או שזה מתחיל מתנוחה או מג'סטה, מצילום שצילמתי ואני מנסה לשחזר. ההתחלות הן מסוגים רבים, ולפעמים גם מאינטרפרטציה של בן אדם, דמות או חבר. אני לא מגלה כמובן מי הוא מי. גם אף אחד לא יזהה  את עצמו. אין סכנה כזאת".

הפיגורינות אינן נטע זר בעבודתו של קאופמן, ששורשיו המקצועיים נטועים הן בעולם העיצוב והן בעולם האמנות. בטכניון הוא למד עיצוב תעשייתי, ובמכון לאמנויות בת-ים – פיסול, מופשט וגם פיגורטיבי. "ובאיזשהו מקום אני תמיד קשור לפיגורטיבי. גם בעיצוב תעשייתי אני מתפתה לשלב אלמנטים פיגורטיביים. המודרניזם אומנם דגל ב-Form Follows Function ובכך שהכל צריך להיות טהור, ובכל זאת האדם, אנחנו, נמשכים לאיזה שהן כמיהות מאוד מאוד פרימיטיביות, מאוד מאוד בסיסיות, והצורך הזה לראות את המדומיין, את הדמות, קיים. אנחנו רואים בהרבה מאוד דברים פנים. זוג ברגים באיזשהו ציר במשאית – אתה מסתכל עליו קצת יותר, אתה רואה את הפנים".

עשר שנים עברו בין שתי התערוכות. האם הן השפיעו על הדמויות? אילו שינויים הן טבעו? ב"מוקטנים", למשל, אברי הפנים – העיניים, האף, הפה – של רבות מהדמויות הן עיגולים גדולים ומודגשים שנגרעו מהחומר. "זו באמת אחת הנקודות שמבדילות את התערוכה הזאת מההיא. אז התייחסתי לעובדה שארבע הנקודות האלה בפנים – זוג עיניים, אף ופה – יוצרות פיזיונומיה. התעסקתי עם זה הרבה. באוסף מוזיאון תל-אביב נמצאת סדרה של מנורות בגודל טבעי שמזכירות מסיכות שנורותיהן הן אברי הפנים. מצאתי קשר בין ארבע הנקודות האלה לארבע הגפיים שלנו, ויצרתי מבנה שמציג את הקיום הבסיסי ביותר: האופן שבו אפשר להציב דמות עם ארבעת האלמנטים האלה שמקיימים בעצם את הכל. בתערוכה הנוכחית העניין הזה נעזב ברובו. הוא קיים, אבל לא עליו היא מתבססת".

ב"פיגורינות" לב המחקר הצורני הוא שאלת ההיתכנות. "כשמדברים על היתכנות בעולם המוצרים, הכוונה היא לאופן שבו לוקחים חומר גלם והוא הופך להיות לשרפרף או לשולחן, כשהשאלה היא האם אפשר לשבת על השרפרף הזה, האם הוא יפול או לא. היתכנות בהקשר של הפיגורינות היא הדבר שגורם לנו להסתכל על חפץ ולזהות אותו ויזואלית כדמות. לפעמים אני חושב שאם אשלוף כמה דמויות מהתערוכה החוצה ואבודד אותן, לא יזהו אותן. ההקשר של שאר הדמויות הוא זה שמשייך אותן לעולם הדמויות. נכון, גם הפיגורינה היא דמות שצריך להציב. גם כאן יש אלמנט פיזי. אבל זו לא הבעיה של הפיזיות שיש בעולם השימושי".

לא רק הפן הצורני של הדמויות נבחן מחדש בעשר השנים שעברו בין שתי התערוכות. נראה שמשהו במנעד הרגשות שהן משדרות התרכך. במאמר שליווה את "מבקרים דוממים", לצד ההומור ייחסה ד"ר ורד גנני-זפרן לדמויות שבירות, מורבידיות וייאוש. אלו, כך נראה, פחות מורגשים בתערוכה הנוכחית. "אני לא יודע", אומר קאופמן בזהירות של מי שעדיין לא למד על בוריו את האוסף כולו, וכמי שמבקש להשאיר את הפרשנות פתוחה לעיני המתבוננים. "אני חושב שהקולקציה הזאת היא יותר קומיקסית. יש בה אולי קצת יותר אילוסטרטיביות. אני משער. אני עדיין צריך לבדוק את זה אחורנית. אני חושב שהתערוכה הקודמת הייתה יותר מחמירה מהתערוכה הזאת. אני מזדקן, אז השרירים נרפים".

גם הפעם יושק בהמשך לתערוכה ספר-אמן. "Figurines" יתעד כ-300 מהדמויות, וילווה במאמר שכתבה רהט. "מכיוון שאלו לא עבודות שיש להן נוכחות מעבר לתערוכה, והן לא באוספים, הספר הוא סוג של מזכרת, עוד חוליה ברצף. אני מהדור שמאמין בנייר. יש כאלה שקונים להם פורש לעת זקנה, ואני מוציא לאור את הספר". לעיצוב הגרפי ולצילום העבודות אחראית בר דה-לנגה, בתם של חנן וטל דה-לנגה וסטודנטית שנה ד' במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל. "בר היא בת של חבר, והיא עושה עבודה מאוד יפה".

את הצילומים היפים של דה-לנגה אתם יכולים לראות כאן, בהמשך. וכדאי לכם להישאר גם למאמר מאיר העיניים של מירב רהט מיד אחרי התמונות.

 

יעקב קאופמן – "פיגורינות" | פתיחה: 1.1.2015 בשעה 20:00, נעילה: 31.1.2015

גלריה פריסקופ, רח' בן יהודה 176, תל אביב | פתוח: ב-ה 15:00-20:00, ו-שבת 11:00-13:00

 

 

פיגורנות. חיה לא מזוהה

פיגורינות

פיגורינות. דמוות מגלילי עץ צבועים בשחור ומגולפים עם תמיכת חוטי ברזל כגפיים

פיגורינות

פיגורינות. גוף עץ וגפיים מחוט מתכת

פיגורינות

מעגל חוט מתכת יוצר דמות

פיגורינות

פיגורינה. הגוף מעץ, הפנים מאלומינים

פיגורינות

פיגורינה מחוץ ברזל ופנים משארית עץ דקה

פיגורינות

פיגורינות. שלוש דמויות עץ

פיגורינות

פיגורינות. גוף ציפור מאלומיניום על גליל עץ

פיגו

 

 

אוסף גדול של דמויות קטנות – הפיגורינות של יעקב קאופמן | מירב רהט 

 

סדרת כפיסי עץ עם חריצים לתוכם ננעצים חלקי אלומיניום המנוסרים באופן המקנה להם תווי פנים ניצבת כקבוצת דמויות קטנות, כל אחת מהן מתאפיינת בזהות משלה. גומיוֹת מפנימיות אפניים מתוחות על גבי רישומי חוט מתכת מחברות בין אלמנטים לכדי איור תלת מימדי של מקבץ אנשים בתנועה. מערוכי עץ חרוטים ומשטחי אלומיניום מכופפים משולבים יחד ליצירת פסלוני דמויות אדם עתירי הומור. פיגורינות – דמויות מוקטנות של אנשים וחיות – הן שעומדות בבסיס תערוכתו של יעקב קאופמן וממשיכות את העיסוק שלו בהאנשה של חומרי גלם וחפצים. במהלכים שניתן לייחס להם התכתבות עם ההיסטוריה של עולם הצלמיות, ממבט לתקופה הפרהיסטורית בה יוחסו להן שימושים של פולחן וקמיעות, לאיזכור חפצי נוי בורגנים המתארים סיטואציות של חיי יום יום, ועד לדו-שיח עם עשייה עכשווית של "פיגורינות" ועם סדרות עבודות קודמות שלו באותו נושא[1], קאופמן יוצר דמויות קטנות שמנכיחות פעולות שונות בגינן "דבר" (It) הופך "חפץ" (Object).

בהקדמה לספרו "מבקרים דוממים"[2] כותב קאופמן: "כאשר בחלוק הנחל חורצו זוג עיניים על ידי האדם הקדמון, האבן הפסיקה להיות כשאר האבנים". עפ"י היידגר, הפעולה שמפעיל יוצר על "דבר" היא שמטעינה אותו במשמעות ואמירה, מפקיעה ממנו את התכונות השימושיות, והופכת אותו ל"מעשה אמנות"[3]. הפעולות אותן מפעיל קאופמן על שאריות חומרי גלם ועל פריטים אותם הוא אוסף בסביבת עבודתו הופכות אותם מ"דברים" לפסלונים המציגים דמויות אנושיות וסיטואציות חיים. על פי היידגר, חוסר השימושיות של האובייקטים אמורה לכאורה להציב את הדמויות הקטנות תחת הכותרת "מעשה אמנות", אך קאופמן מתייחס אליהן כמעשה עיצוב.

קאופמן מאפיין את שדה העיצוב כשדה של ניואנסים, ומסביר את אמירתו זו במהלכי פיתוח ארוכים המאפיינים את העיצוב התעשייתי ובשינויים צורניים שיכולים להסתכם בהבדלי זוית. שני כפיסי עץ עם חריץ לתוכו הוכנסה צורת אָף ניצבים זה לצד זה, ממחישים את הניואנסים בסיגנוּן עליהם הוא מדבר. אותו כפיס. אותו חריץ. אותו אף. אותו מיקום. ההבדל מגיע במישור עליו מתבצעת הפעולה. כמעט אותו דבר אבל שונה. עבורו כל דמות שכזו היא סוג של מודל התכנות ( (feasibility modelוהיא מהווה סקיצה דרכה הוא בודק חומרים, מחברים, יחסים בין צורות וטכנולוגיות עבודה, כנדבך שיכול לשמש אותו בתהליכי תיכנון ופיתוח של מוצרים תעשייתים וכפלטפורמה בה הוא מגיב למוצרים קיימים.

עבודותיו של קאופמן מעוררות תחושה של עיסוק ברדי מייד, אך מבט מעמיק יותר מגלה  שרובן אינן עשויות עם פריטים מן המוכן. קאופמן מגיב לחפצים קיימים אך יוצר ומייצר כל אחד מהם כחלק ממחקר של ניואנסים ועיצוב זהות ייחודית לכל פריט בסביבה של ייצור המוני. החיפוש אחרי פשטות והפשטה, כמו גם היכולת לסגנן "דבר" ולהפוך אותו "חפץ" דרך התערבות מינימאלית שלא מצריכה טכנולוגיות מורכבות, מתבטאת בפעולות דוגמת חיתוך, ניסור, שיוף, כליאה, נעיצה, ליפוף, כיפוף, מתיחה, קשירה, השחלה וכדומה, ומובילה את עשייתו. בחלק מעבודותיו הוא משתמש באובייקטים קיימים כמו אטב, קולב, ציר-ספר או מערוך, כארכיטיפים אליהם הוא מגיב. באחרות הוא משתמש בהאנשה של אלמנטים כדרך לבחון תכונות של חומרים. תחת השאלה מתי "דבר" הופך לדמות הוא יוצר קהילות, שבטים ומשפחות, המתאפיינות ב- D.N.A דומה, שמאחד אותן כקבוצות בעלות מכנה משותף בגין הפיזיונומיה של הפנים, מבנה הגוף, אופן העיבוד של החומר, אופי המנגנון הקושר בין החלקים ועוד.

במבט על ההיבטים הפונקציונאליים הנבחנים דרך הדמויות ניתן לראות משחקים עם תכונות החומר דוגמת הגמשת גוש עץ על ידי חירוץ שלו; נעיצתם של חומרים לתוך חריצים כדרך לפיסוק והרחבת בסיס הדמויות בחיפוש אחר נקודות שיווי המשקל ויציבות האובייקטים; בדיקות של מנגנוני תנועה; מבנים ננעלים ועוד. מחבר ה-X עליו מבוססת סדרת גופי התאורה MultiX שעיצב קאופמן עבור חברת  Lumina האיטלקית בשנות ה-80, מתגנב למקבץ דמויות כחלק מדו-שיח בין השדה התעשייתי בו הוא פועל לשדה האמנות (פיסול) בו הוא החל את דרכו, ומנכיח התכתבות עם היסטוריית העשייה שלו. פיגורינות המשלבות מנגנונים ומחברים מעולמות של בּוּבּנאות וצעצועי פח מהדהדות זיכרונות ילדות שמלווים אותו.

הצלמיות של קאופמן נולדות מרישומים אותם הוא מתרגם לדמויות תלת מימדיות. חומרי הגלם איתם הוא עובד: לבידים גלויים, עץ חשוף, קרטון , נייר, חוטי מתכת, פיסות אלומיניום וכדומה, הם פעמים רבות שאריות של חומרים בהם הוא עשה שימוש בפרוייקט אחד, שנשמרו והפכו חומרי גלם ליצירתו של פרוייקט אחר. בנוסף הוא אוסף באופן סלקטיבי פריטים וחומרים בהם הוא נתקל בסביבת עבודתו ויכולים להתאים לסקיצות שהוא רושם. ההיסטוריה האישית שלו כמי שגדל בתקופה של מחסור מקבלת ביטוי במהלכים המקצועיים בהם הוא לא משליך דבר ובוחן את תכולת הפחים כפוטנציאל למעשי יצירה. בחיוך מה הוא מדבר על כך שאם הוא היה צעיר יותר הוא היה מגדיר את העשייה שלו כמיחזור או עיצוב אקולוגי.

התרבות הישראלית בתוכה פועל קאופמן נוכחת בעבודותיו ומטעינה אותן בערכים נוספים של זמן ומקום. מושג "דלות החומר" שטבעה שרה ברייטברג סמל בשדה האמנות בישראל[4] ועולה כמעט בכל שיחה על מאפייני העיצוב בישראל, נוכח בבחירות ה"דלות" והמחוספסות של חומרי הגלם ומאפייני הגימורים של העבודות. יכולת האילתור בהפיכתם של שאריות ועודפים לאובייקטים של תשוקה, שמיוחסת למעצבים הפועלים בשדה העיצוב בישראל[5], מתבטאת בחיבורים של האלמנטים הפשוטים והפיכתם לדמויות בעלות איכויות פואטיות. האקלקטיקה התרבותית המאפיינת את החברה הישראלית מופיעה בניכוס של שפות צורניות מתרבויות שונות. המקום הפיזי בו פועל קאופמן מהווה גורם השפעה דומיננטי על מאפייני היצירה שלו – באופן אירוני, המוטיבים האפריקאים העולים מהדמויות, דוגמת שפתיים עבות וצורות ומבנים המזוהים עם התרבות האפריקאית, הן תולדה (גם) של עבודתו בסטודיו הממוקם בצמוד לשוק הפשפשים, ותגובה לאוספים וירושות של תושבי ישראל שחיו באפריקה בזמנים בהם התקיימו יחסים מדיניים עם מדינות היבשת, שתכולת דירותיהם מצאה דרכה אל הסוחרים בשוק לאחר מותם.

התבוננות על הפיגורינות המוצגות מציפה הקשרים של היסטוריה תרבותית עתיקה וחדשה. צורת הצלב שנוכחת בלא מעט מהעבודות כתימצות צורני של דמות אדם מופיעה כסכימה של אלה משלבת ידיים כבר בשנת 5000 שנה לפנה"ס[6]. דמויות קו דקיקות, אותן אנחנו מכירים כייצוגים של בני אנוש בפיסלונים אפריקאים או בעבודות פיסול של אלברטו ג'יאקומטי ((Alberto Giacometti, ומקבלות ביטוי באוסף הדמויות של קאופמן, מופיעות גם הן כבר בפיסלונים משנת 3000-5000 לפנה"ס[7]. קומפוזיציות מבניות ונעילתן ע"י החדרת החלקים זה לתוך זה מתכתבות עם עבודות של אל ליסיצקי (El Lissitzky). רישומי תלת מימד בחוטי מתכת ובחינת היחסים בין קו וכתם במעבר מדו מימד לתלת מימד מאזכרות עבודות של אלכסנדר קאלדר (Alexander Calder).

ייצוג סימבולי לרצף ההיסטורי של המושג "פיגורינות", מציורי המערות הפרה-היסטוריים וצלמיות הפולחן ועד להיסטוריה האישית של קאופמן ולדמויות ורישומי הקו שלו, עולה בתערוכה בגין אוסף דמויות דו מימדיות בחיתוך לייזר התלויות בחלל. הדמויות, המהוות תרגום חומרי לרישומים של קאופמן שהופיעו בספר "מבקרים דוממים" ומזכירים רישומי סצינה פולחנית שהתגלו במערה בסיציליה[8], מטילות על הקיר רישומי צל המהדהדים את העבר הרחוק והקרוב ומחברות בינו לבין אוסף הפיגורינות של ההווה.

הפיגורינות של קאופמן הן תוצר של מחקר מורפולוגי וקונספטואלי. הצבתן בתערוכה כמיצב חשוף עשוי מאות דמויות המקובצות יחד על אותו משטח שולפת את המושג "פיגורינות" מאחורי ויטרינות הזכוכית וחללי המוזיאונים האתנוגרפיים, מוציאה אותן מההקשרן הפולחני או הדקורטיבי והופכת את המפגש הבלתי אמצעי איתן לחוויה עתירת הומור. יחסי הגומלין הנוצרים בין הדמויות בגין הצבתן זו לצד זו מטעינים אותן במשמעויות חדשות והופכים את הפיגורינות חלק ממכלול סיפורים מדומיינים בהם כל אחת מהדמויות מפגינה שפת גוף משלה ומדברת בניב שיחה המאפיין אותה (קאופמן שומע שם הרבה יידיש).

בהקדמה לספר "הארנבת עם עיני הענבר"[9], העוסק במסע היסטורי בעקבות אוסף פיגורינות – נצקה – אותו מקבל הסופר בירושה, הוא מדבר על הפיסלונים כ"מעשה גמור על נושא הבלתי-מוגמר[10]. על אוסף הפיסלונים של קאופמן ניתן לומר שהם מעשה לא גמור על נושא הבלתי-מוגמר. הפיגורינות, כביטוי של מהלכים בגינם "דבר" הופך דמות, העסיקו, מעסיקות וכנראה יעסיקו אותו כל עוד הוא ממשיך ליצור.

 

[1] "גופים" – גלריה עמי שטייניץ, 1992; "המבקרים" – בתערוכה "מיצב עיצוב" במוזיאון חיפה לאמנות, 2000 ; "מוקטנים" – גלריה פריסקופ, 2004 ; "מוגדלים" – בתערוכה "מיצב מצב" במוזיאון חיפה לאמנות, 2005.

[2] מבקרים דוממים. יעקב קאופמן, 2005.

[3] היידגר, מרטין. מקורו של מעשה האמנות, תרגם שלמה צמח, דביר תל-אביב, 1968.

[4] ברייטברג-סמל, שרה. דלות החומר כאיכות באמנות ישראל.  מוזיאון ת"א לאמנות, תל-אביב, 1986

[5] ביירס מל. אימפרוביזציה- עיצוב חדש בישראל, אוניברסיטאת תל אביב, ההוצאה לאור ע"ש רובין, 2007

[6]  Gimbutas, Marija (Author) Campbell, Joseph (Author). The language of the Goddess. Thames & Hudson, 2006, p.202

[7]  שם. עמ'  204-207

[8] Grotta dell'addaura monte pellegrino, Pallermo, Sicily ;Gimbutas, Marija (Author) Campbell, Joseph (Author). The language of the Goddess. Thames & Hudson, 2006, p.179

[9] דה ואל, אדמונד. הארנבת עם עיני הענבר. מאנגלית: אביעד שטיר, ידיעות אחרונות/ספרי חמד, 2012

[10] שם, עמ' 23

 

 

 

One Comment:

  1. כנרת אביבי בלוך

    תערוכה יוצאת מן הכלל. מרתקת, מחדשת ומבריקה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *