האגף לציפורים משונות

על התפר שבין איור לאמנות נרקמו שבעה מפגשים איוריים בטקסטיל, קרמיקה, תחריט וטכניקה מעורבת בין דנה שמיר לתלמידותיה לשעבר. ברוכים הבאים לאגף לציפורים משונות

 

קחו שמונה ציפורים משונות, שבעה מפגשים איוריים, ודיאלוג הנמשך מספר חודשים. התוצאה הלא מפתיעה היא אחת המעניינות מבין תערוכות שבוע האיור השני של תל-אביב. את "האגף לציפורים משונות" אצרו דנה שמיר ודניאלה קופלר, והיא מציגה סדרת מפגשים איוריים בין שמיר לבין שבע אמניות ומעצבות שהיו בזמן זה או אחר תלמידותיה. והגם ששבוע האיור כבר הסתיים, היא מוצגת בגלריה חנינא בקריית המלאכה בתל-אביב עד 3 באוקטובר.

מי שאינו מצוי בסצינת האיור הישראלית או מקורב למחלקות לתקשורת חזותית באקדמיות אולי לא יכיר את שמיר, שכן את אומנותה – איור ותחריט – למדה בפירנצה ובמילנו, וגם כאשר חזרה אחרי עשר שנים באיטליה לארץ, המשיכה לפרסם את עבודותיה בעיקר בחו"ל. בפירנצה התמחתה בטכניקות דפוס עתיקות, במילנו למדה איור (וסיימה בהצטיינות), והיא ממעיטה בעבודה עם לקוחות ומתרכזת בעיקר בפרויקטים שלה: עבודות תחריט (שנמצאות באוספים חשובים בעולם), ספרים שהיא כותבת ומאיירת (ויצאו לאור בעיקר בצרפת), ובעת האחרונה היא מתמקדת באנימציה.

"אני מאיירת כבר המון שנים, וגם כותבת. מאז שהתמחיתי בטכניקות עתיקות של דפוס אני משלבת בין העבודה שלי כמאיירת לטכניקות הדפוס העתיקות, על התפר שבין איור לאמנות. תמיד אני אומרת שאני שייכת לשתי הארנביות, ובעצם לא שייכת לאף ארנבייה. היו לי המון תערוכות בארץ ובחו"ל, ואני די עושה הכל מהכל. מאוד מגוון. אפשר לומר שגם בהוראה וגם בעשייה האישית שלי נתקעתי ב-1500. אני עובדת רק ידנית, עם עדיפות לטכניקות בנות 450 שנה".

דניאלה קופלר – "מספרת סיפורים חזותית" ואנימטורית, שעבודות האיור שלה הן לרוב תלת-מימד תיאטרלי בטכניקה מעורבת ובשימוש חוזר של חפצים – אצרה לפני למעלה משנתיים בגלריה "חנינא" את "טמפרמנט". אז היא שיתפה פעולה עם לולה וילנקין – אוצרת במוזיאון ישראל המתמחה בתחריט ובטכניקות דפוס עתיקות – והתערוכה – אחת מהראשונות שבגל החדש של תערוכות האיור במקומותינו – שהוצגה בגלריה לאמנות, התקבלה בהתלהבות. כשיובל סער, מי שיזם את שבוע האיור ומשמש כאוצרו הראשי, ו"חנינא" פנו אליה בבקשה לאצור תערוכה בגלריה לקראת שבוע האיור הנוכחי, היא מיד חשבה על שמיר, "שהיא הכי על התפר שבין איור לאמנות, עם כל ההתמחויות של הדברים שכמעט אין בארץ. מעט מאוד אנשים עושים את מה שהיא עושה. מעבר לזה שדנה העמידה לדעתי דור שלם של מאיירים בעשור האחרון".

שמיר מצדה שמחה על ההזמנה לתהליך קבוצתי עם אנשים "שיש לי איתם סיג ושיח שהוא סיג ושיח הן ברמה האמנותית, הן האינטלקטואלית והן החברית". כמי שרואה בעצמה את נציגת "הלא מיינסטרים, אם יש דבר כזה", היא אומרת בחיוך, היא שמחה ל"חברה טובה של תלמידות לשעבר, שהן היום אמניות ומעצבות כל אחת בתחום שלה, וגם הן לא נמצאות כל-כך במיינסטרים, והן אינן מצויות בלב העשייה האיורית, ונשאר לי איתן קשר מאוד חזק, לפעמים קשר של מנטור, לפעמים קשר אמנותי, לפעמים קשר של חברות".

השנה חוגגת שמיר עשרים שנות איור והוראתו, ובמשך השנים לימדה כמעט בכל האקדמיות בארץ. במקביל היא מנחה בבית האמנים בתל-אביב סדנת תחריט ומלמדת טכניקות עתיקות של דפוס. את דניאלה קופלר והדס גלבוע לימדה לראשונה בבצלאל, נורה פורת, דידי כפיר ונטע הגלעדי הן משנקר, דורון זהרי-שמש מויצו חיפה ומורן יוגב ממנשר. "מרביתן המשיכו להיות איתי בקשר מקצועי-לימודי גם לאחר שסיימו את האקדמיה, כשהן לומדות אצלי תחריט ואיור. וככה נשארנו בקשר מאוד יפה ומאוד מפרה הדדית, שזה תמיד חשוב".

קופלר: "דנה הייתה הראשונה שקלטה שיש לי חולשה לטקסטורות, והיה לה נורא חשוב לפתח את זה. היום השימוש בטקסטורות בדו-מימד ובתלת-מימד מאוד מאפיין את העבודה שלי גם כאמנית וגם כבימאית אנימציה. דנה מאוד השפיעה על כולנו, כל אחת בדרך אחרת. אפשר לראות את ההתפתחויות של כולנו במשך השנים. זה מרשים מאוד. היא השאירה חותם".

בסופו של תהליך בו החלו שמיר וקופלר לגלגל מחשבות על מהו הדבר שאותו יעשו כולן ביחד, הן הגיעו למסקנה שהפורמט המעניין ביותר יהיה יצירת דיאלוג בין שמיר לבין כל אחת מהמשתתפות. "דיאלוג לגמרי ספונטני. לא דיאלוג שבו אני שואלת 'מה שלומך', והיא עונה 'אתמול מתה לי החתולה', אלא דיאלוג שהוא באמת נובע מתוך עצמו, מתוך משהו שמתפתח שאי אפשר לדעת מראש מהו", מסבירה שמיר.

כל אחת מתלמידותיה-לשעבר עבדה בטכניקה שונה לגמרי. פורת יצרה פסלים קרמיים מאוירים, הגלעדי הדפיסה דוגמאות (פאטרנים) על בדי משי, קופלר עובדת בתלת מימד בטכניקה מעורבת על עץ, גלבוע עשתה תחריטים וזוהרי-שמש עבדה במחשב. "ואני אומנם לכל אחת השבתי ברוח שונה לגמרי בהתאם לנושא שלה ולקשר שלי איתה, אבל שמרתי בצורה מאוד קפדנית על הטכניקה – עבדתי רק בעיפרון רישום ובעיפרון צבעוני – ולכולן השבתי בדיוק באותו פורמט מאוד פשוט. היה לי מאוד חשוב לשמור על אחידות, שאהיה חוט מקשר שיאיר את השונות של כל אחת מהן ואת המיוחדות של הקשר שיש לי עם כל אחת מהן, שהוא שונה לגמרי, שהוא יחיד ומיוחד".

קופלר: "דנה שאלה אותנו מה מעניין אותנו, ואמרה: 'אני הסונאר שלכן. אני עומדת במקום, משדרת אותות ואומרת מה יש לי להציע, ואז אתן קולטות את האותות ומשדרות בחזרה".

כך החלה חליפת האותות. ה"בנות" שלחו סקיצות לשמיר, והיא הגיבה, ולאט לאט "התחילו לקרות דברים. דיאלוגים נורא מעניינים. נקודת המוצא של הדס גלבוע, למשל, הייתה אנטולוגיית הסיפור החסידי 'כשנולד הבעל שם-טוב נשרף הגיהנום' מאת בנימין שבילי. בתערוכה היא מציגה ארבעה תחריטים. אני, לעומתה, לא עבדתי מתוך טקסטים, אבל התשובה שלי הייתה ברוח הטקסטים שעליהם עבדה גלבוע.

"דורון אמרה שהקשר שלה איתי הוא בעצם דרך השפה והמילה, כי היא תמיד טוענת שהייתי לה למורה מאוד ורבלית. היא, למשל, בחרה שלושה מתוך המדורים של אילון גלעד 'מהשפה פנימה' במוסף הארץ, ואיירה אותם. אני לא קראתי את הטקסטים לפני שניגשתי לצייר, אלא  ציירתי את הדיאלוג המילולי ביני ובינה. בכוונה לא נכנסתי לטקסטים של אילון, כפי שעשיתי עם הטקסטים של הדס, כדי לא לחזור על עצמי. יצרתי איזשהו מרחק, ובכל זאת שמרתי על הדי.אנ.איי של הבחירה שלה.

"נורה היא היחידה שלא יצרה עבודות במיוחד לתערוכה, אלא בחרה להציג עבודות קיימות, משום שהן מספרות איזשהו סיפור, וכשהיינו מרצה וסטודנטית בעבר הרחוק שלנו, הסטורי-טלינג דרך כל מיני חומרים היה מאוד נוכח בדיאלוג בינינו, ולכן היא הרגישה מאוד בנוח לקחת סיפור מאויר בקרמיקה שהיא בחרה מתוך עבודות קיימות שלה. אני חושבת שיש משהו באופן שבו היא מתייחסת לקרמיקה שהוא קצת טייק-אוף או פרודיה על הקרמיקה של דלפט. יחסי הגומלין בין טקסט איור, תמונה ודימוי, והרוח המאוד הומוריסטית אירונית שמאוד נוכחת בעבודות שהיא בחרה, הן הקווים  המחברים בינינו.

"נטע, שחיה בברלין, יצרה סדרה מדהימה של בדים מודפסים על בדי משי בהשראת שוניות האלמוגים בגן החיות בברלין, ודידי, שגם היא כבר שנתיים בברלין, רקחה בעבודה שלה איזשהו ערבוב של כל התכתבויות הווטטסאפ שלנו. מורן יצרה יומן מסע מהודו שאותו היא איירה כחוברת צביעה, וגם העבודה של דניאלה עוסקת במסע של דמות". במרכז העבודה של קופלר, "אודסיאה של ארנב" – עבודה בטכניקה מעורבת הכוללת ציור על הקיר – יצור שהוא חצי אנישי וחצי חייתי שנולד בקופסה ושואף לצאת ממנה.

"למעשה אף אחת מהן לא ראתה מה עושה חברתה, וגם לא את העבודות המוגמרות שיצרתי בתגובה, או את הטקסט שהוספתי, כדי לשפוך קצת אור על הדיאלוג, אחרת למתבונן מהצד הוא עשוי היה להיות כמעט בלתי ניתן לפיענוח. הקשר היה מאוד אינטימי עם כל אחת. ורק כשדניאלה עמדה לכתוב את הטקסט האוצרותי לתערוכה, היא שלחה לכל אחת תיקייה ובה העבודות והטקסט שלי בתגובה לעבודות שלה. התערוכה מציגה את שבעת הדיאלוגים, ואין הנחתום מעיד על עיסתו אבל זו יצאה עיסה מאוד מגוונת, מעניינית ואקלקטית".