בצלאל. עיצוב תעשייתי. בוגרים 2017

תנור חימום חדשני ורעיון מהפכני לתשתית חשמל, מקרר מפתיע לכבדי ראייה וכלים לבניית רהיטים בגינות קהילתיות. בבצלאל הרבו טוב בעולם. בוגרים 2017, דיזיינזום מסכם שנה

Bicon, תשתית חשמל חדשה. הדמיות: יונתן ויצמן

Bicon, תשתית חשמל חדשה. הדמיות: יאן (יונתן) ויצמן

 

יונתן ויצמן חיבר את מחבר הביונט לרשת החשמל;  טל אריאל פתרה באלגנטיות את מאבק ההנעלה של הרגליים המשותקות; ליאור איש-הורביץ הנגישה את המקרר לכבדי ראייה; דן שפיגלמן פיתח סדרת רהיטי מתכת שעיצובם העכשווי מתבסס על מחברי במבוק מסורתיים; שחר קדם שילב את עקרון האינדוקציה בתנור חימום מאדמה; בר הורביץ פיתחה ערכת כלים ליצירת לבנים מאדמה מקומית לבנייה שיתופית בגינות קהילתיות; רן פלג פיתח ערכה לצילום עצמי של סרטוני הדרכה בזמן אמת; ולוקה דל צ'רו הציג מושב נייד המתלבש על כיסא קיים ועוזר להקים את מי שמתקשים.

 

גרסת התקרה והקיר. אור ממוקד ואור אווירה

גרסת התקרה והקיר. אור ממוקד ואור אווירה

מחבר הביונט. חצי סיבוב והמנורה תלויה

מחבר הביונט. חצי סיבוב והמנורה תלויה

 

Bicon, יאן ויצמן. מנחה: דורי רגב

יאן ויצמן מספר שיש לו ידיים טובות. תמיד היו. ותמיד היה ההנדימן של סביבתו הקרובה. בתחילת השנה, כשעזר לאחיו לעבור דירה, מצא את עצמו תולה שישה גופי תאורה. וזה מה שהדליק לו את הנורה הפנימית.

בעוד שבקירות מותקנים כבר בשלב יציקת השלד מקומות ייעודיים להתקנת שקעים, מה שמאפשר דינמיות בשימוש במכשירי החשמל למיניהם, כאשר מדובר בגופי תאורה, שגם הם אחרי הכל מכשירי חשמל, נראה שלא קרה דבר מאז המאה הקודמת. התקנת המנורות בבית מחייבת עזרה של איש מקצוע, וברגע שהותקנו – הן שם לנצח. כך צעירים שעוברים דירות לעתים קרובות נדרשים שוב ושוב להזמין חשמלאי בעלות של מאות שקלים כדי לפרק את מנורותיהם מהדירות שהם עוזבים ולהתקינן מחדש בדירות ששכרו.

ויצמן החליט למצוא פתרון כזה שיאפשר לכל מי שחפץ בכך לחבר ולפרק בקלות את גופי התאורה שלו בקלות ובבטחה בדיוק כמו עם שאר מכשירי החשמל. וזה בדיוק מה שעשה במסגרת פרויקט הגמר שלו Bicon. הוא תכנן תשתית חשמל חדשה – קופסה אלטרנטיבית לזו הקיימת כיום, שהופכת למעשה לסוג של שקע. לשקע הזה הוא פיתח מחבר ביונט ייעודי, שמוליך חשמל ויכול לשאת משקל, ומתחבר לקופסה-שקע בנעילה של חצי סיבוב.

תדמיינו שלמנורה שלכם יש בקצה תקע, אתם מניחים את התקע בשקע, מסובבים חצי סיבוב וזהו. הרכבתם את המנורה שלכם. רוצים לשנות מיקום? להחליף מנורה? אין בעיה: חצי סיבוב, והמנורה משתחררת לידיים שלכם.

"מה שמעניין בשיטה הזו", אומר ויצמן, " הוא שברגע שיש לי שקע בתקרה (או ברום הקיר), אני יכול לחבר אליו מוצרים שונים. דוגמה? רמקולים, גלאי עשן, מצלמות אבטחה. השיטה הזו בעצם מייצרת סוג של גשר להמון עולמות".

נשמע מעניין? לגמרי, אבל… פיתוח רעיון מסוג זה למוצר הוא עניין לא פשוט, וכרוך בעלויות אסטרונומיות בין היתר כדי לעמוד בדרישות התקינה המחמירות הנהוגות במכשירי חשמל. לכן הוא יכול להיעשות רק על-ידי יצרן ענק. אז אם מישהו מתישהו איפשהו ירים את הכפפה, מחייך ויצמן – בשמחה.

אבל זה לא הסוף. אחרי הכל, חשב ויצמן, כבר יש לו קופסה חדשה, ותקע חדש, אז למה לא לייצר עבורם גם מנורה חדשה? בפרק השני של פרויקט הגמר שלו תכנן ויצמן גוף תאורה שיודע להאיר בשני מצבים: תאורת משימה – תאורה נקודתית כמו זו שמוצאים בדרך כלל בפינות אוכל, ותאורת חלל – תאורת אווירה. שוב, הרעיון לאפשר לנו, המשתמשים, טווח תאורה מקסימלי, שישאיר את השליטה בידינו ויאפשר לנו לשחק ולשנות את האור בהתאם לצרכים ולמצב הרוח.

ומה הלאה? היום עובד ויצמן בסטודיו "PRIME " שהקימו דוד קלר, עמרי בר-זאב, ואיתי אמיר, שלושתם בוגרי התוכנית לתואר שני בעיצוב של בצלאל. במקביל הוא מתנדב ב"מקספרוג'קט", תוכנית חדשה שבמסגרתה מוצמדים לתלמידי רובוטיקה בתיכונים יזם ומעצב, שירחיבו את ארגז הכלים של התלמידים, ויעזרו להם לפתח ולממש את רעיונותיהם.

 

Collie, נעל מעטפת הנפתחת לפריסה רחבה ואז נאספת ונקשרת מחדש.צילומים: עודד ובמן

Collie, נעל מעטפת הנפתחת לפריסה רחבה ואז נאספת ונקשרת מחדש.צילומים: עודד אנטמן

עיגון הנעליים נעשה ברכיסה פשוטה

עיגון הנעליים נעשה ברכיסה פשוטה

המגנטים שבעקבים

המגנט שברגליות כיסא הגלגלים

המגנט שברגליות כיסא הגלגלים

 

Collie, טל אריאל. מנחה: טל גור

בפרויקט הגמר שלה סגרה טל אריאל מעגל. לפני שמונה שנים, במסגרת השירות הלאומי, התנדבה בבית נעם, מרכז לאנשים עם מוגבלויות שכליות ופיזיות מורכבות. כבר אז הרגישה צורך עמוק להמשיך ולעסוק בתחום, וחלמה לפתח אביזרים שיענו על הצרכים הרבים שיש לאנשים עם מוגבלויות – קשיי יומיום טכניים שפשוט מחכים למישהו שיתן עליהם את הדעת.

"אחת הבעיות המרכזיות הייתה ההנעלה. משימה לכאורה מאוד פשוטה, אבל בפועל מאוד מתישה ומאתגרת כשמדובר בנעילת נעליים למישהו שהרגל שלו היא סוג של גזע, והוא לא מגיב ולא עוזר".

פרויקט הגמר היה ההזדמנות להסתער על האתגר ולהציע פתרון. שאלונים שחיברה אריאל כדי לוודא שבעיית ההנעלה אינה מייצגת קושי אישי שלה בלבד, אישרו את תחושתה שאכן מדובר בבעיה המשותפת לרבים. היא יצרה קשר עם מרפאים בעיסוק ופזיותרפיסטים, ויצאה לדרך.

"קולי", מספרת אריאל, היא נעל עור קלאסית המיועדת ליומיום. היא אינה מצהירה על אמירה אופנתית עדכנית, כדי שתוכל להתאים לסגנונות לבוש מגוונים. מדובר בנעל מעטפת, שגפתה  נפתחת בפריסה רחבה. כל שיש לעשות הוא למקם את כף הרגל על הסוליה, ואז, על-ידי סגירה פשוטה – קשירה או רכיסת כפתור – עוטפת הגפה את כף הרגל ונסגרת לנעל.

כך פתרה אריאל את המאבק הכרוך בהכנסת רגל כבדה לנעל סגורה. אבל זה עוד לא הכל. בעקב הנעליים שתלה אריאל מגנט עגול וצבעוני. מגנט זהה נשתל ברגלית כיסא הגלגלים. כך, כשהרגליים מונחות על רגליות הכיסא, הן "ננעלות" ושומרות על עיגונן. הרעיון הזה הוא חלופה אלגנטית ונוחה לרצועות הוולקרו המשמשות בדרך כלל לעיגון הרגליים לכיסא, עיגון שהוא הכרחי כדי להגן עליהן מחבלות אקראיות שעלולות לקרות במהלך ההתניידות, כשאין שליטה על הרגליים.

שלושה זוגות נעליים עיצבה אריאל. לכל זוג גזרה משלו, סגירה משלו, ודוגמה פנימית (פאטרן) משלו, מעין טביעת אצבע מפתיעה וחיננית.

כעת היא מנהלת "סטודיו חוט ומחט" במפעל התעסוקתי המוגן של עמותת שק"ל (שירותים קהילתיים לאנשים עם צרכים מיוחדים) בתלפיות, ירושלים, ומעצבת מוצרי טקסטיל נחשקים שמשלבים את עבודת הרקמה האיכותית של הנשים בסטודיו. ויש מצב שתשמעו עליהן לקראת שבוע העיצוב הקרוב בירושלים.

 

Panoramic. על-ידי משיכה ודחיפה מסובבים את המדף המבוקש. מידול רותם בן-יהודה, הדמיות: ויקטור בר

Panoramic. על-ידי משיכה ודחיפה מסובבים את המדף המבוקש. מידול רותם בן-יהודה, הדמיות: ויקטור בר

המדפים הפנימיים (מימין) והמדפים החיצוניים (משמאל)

המבנה הקשתי מגדיל את שטח הפנים שבא במגע עם המשתמש

המבנה הקשתי מגדיל את שטח הפנים שבא במגע עם המשתמש

 

Panoramic, ליאור איש-הורוביץ, מנחה: ספי חפץ

ליאור איש-הורוביץ ביקשה לבחון את הקשר שבין הסביבה הביתית שלנו לבין הרגלי הצריכה שלנו – כמה ומה אנחנו קונים, כמה ומה אנחנו אוכלים, וכמה ומה אנחנו זורקים ולמה.

היא בחרה להתמקד במקרר – מיכל אחסון המזון האולטימטיבי הנמצא בכל בית בעולם המערבי – כנקודת מבחן. היא הופתעה לגלות שמאז נכנס לראשונה למרחב הביתי, בשנת 1913, קפא עיצובו של המקרר על שמריו. נכון, האלקטרוניקה השתכללה, הגדלים השתנו, הדלתות יותר מנוצלות, אבל בבסיסו הוא נותר אותה תיבה מלבנית עמוקה, מבנה המייצר שטחים מתים וקשים לנגישות.

מעבר לזה גילתה איש-הורוביץ שתחושת הטשטוש או הערפול שאנחנו חווים לפעמים בעמדנו מול המקרר הפתוח, (למשל כשאנחנו לא מוצאים לרגע את המיונז למרות שהוא ממש במרכז המדף מול העיניים), היא לא איזה באג בריכוז האישי. מדובר בתופעה מדעית המוכרת בשם Refrigerator Blindness, ומוגדרת כ"אובדן סלקטיבי של חדות ראייה והבחנה".

אם גם חדי ראייה מוצאים את עצמם לפרקים בעיוורון רגעי מול המקרר, על אחת וכמה סובלים המשתמשים העיוורים מבעיית אי-ההתמצאות ואי-הנגישות למוצרים שבמקרר באופן שבו הם מסודרים במבנה המוכר שלו. לכן כדי לחדד את הצרכים והערכים המרכזיים בעיצוב חדש למקרר, שיתן מענה להתמצאות ולנגישות לאוכל שבתוכו בכל מקום ובכל רגע, פנתה איש-הורוביץ אל הקהילה העיוורת.

היא למדה שבעוד שהרואים נהנים מאופק ויזואלי, המאפשר להם לדעת מה הצעד הבא מבלי שידרשו להתאמץ ולתת אליו את דעתם מבעוד מועד, העיוורים נאלצים לחפש רמזים בסביבה ובעזרתם לייצר תפיסה חזותית. ככל שהרמזים הללו ברורים ורציפים, כך גם תיווצר במוחם תמונה יותר חדה ותפיסה ברורה של המרחב.

פנורמיק בנוי כחצי גליל, המחולק לטבעות חיצוניות ופנימיות. על-ידי דחיפה או משיכה מסובבים החוצה את הטבעת המבוקשת. המבנה הזה – של מעין מדפים צרים נשלפים – מבטל למעשה את "אחורי המקרר". "יש רק שורות ראשונות, שמגיעות קדימה כל אחת בתורה. ומשום שהחזית היא קשתית, שטח הפנים שבא במגע עם המשתמש גדול יותר וכך יש יותר 'שורות ראשונות'".

פנורמיק הוא מקרר שמזמין מגע, מסבירה איש-הורוביץ: כל אחד מהמדפים מעוגן בידית אחיזה בחלקו התחתון, שעוזרת בדחיפה ובמשיכה, ומהווה עוגן לשורש כף היד, שיכולה להישען עליה בעוד האצבעות מטיילות על המצרכים. השילוב של המבנה הקשתי ועוגן כף היד מייצר תנועת יד רציפה ורחבה המקלה על ההתמצאות במרחבי המדפים. בהשראת מקררי התצוגה במעדניות, מייצר פנורמיק דיאלוג עם משתמשיו, ומתווך בינם לבין מזונם. נפחו הוא כשל מקרר סטנדרטי – 550 ליטר, אבל כשהכל גלוי ומסודר, האוכל לא נשכח, ולכן הקנייה יותר מדודה ומדויקת, ומהצד השני, פחות אוכל נזרק.

ולסיכום: הצלילה לעולם העיוורון הובילה את ליאור איש-הורוביץ לניסוח מערכת יחסים חדשה בין המשתמש למקרר ולמזון שמאוחסן בו – ובהמשך לכך, "ליצירת מרחב אינטואיטיבי, שקל ונעים לנהל אותו ולהתנהל בתוכו".

בימים אלה הורביץ מתחילה את תוכנית המתמחים לחדשנות אורבנית של עיריית תל-אביב.

 

Mutatis Mutandis, פיצול הבמבוק ברהיטי ברזל. צילום: דניאל אלסטר

Mutatis Mutandis, פיצול הבמבוק ברהיטי ברזל. צילום: דניאל אלסטר

 

Mutatis Mutandis, דן שפיגלמן. מנחה: ספי חפץ

התפנית הראשונה בדרך לפרויקט הגמר של דן שפיגלמן התרחשה בעקבות סמינר ים המלח ע"ש פרופ' עמי דרך – הסמינר המסורתי המתקיים מדי שנה בימי החנוכה, ובו יורדת כל המחלקה לעיצוב התעשייתי של בצלאל לים המלח לשלושה ימים של סדנאות שונות ומשונות הסובבות סביב טכנולוגיות ייצור מסורתיות. לואו-טק, בפשטות.

באחת הסדנאות יצר שפיגלמן גוף תאורה המבוסס על דלעת ומחברי במבוק. "בקו המתאר שלו הוא נראה תעשייתי", מתאר שפיגלמן, "אבל חומרי הגלם והאופן שבו נוצר הם כולם אופייניים למלאכות הקדומות. את הגבולות האלה, שבין התעשייתי לקראפט המסורתי, עניין אותי למתוח. להביא את המופעים של המלאכות הקדומות – קשירות, קליעות, פיצולים וכיפופים – לעיצוב העכשווי".

שפיגלמן נתן לאצבעות שלו ללכת. "בתהליך ארוך של חשיפה לכל המלאכות הקדומות לימדתי את הידיים שלי לעבוד. קלעתי המון סלים, תרגלתי קשירות ולפיתות כמחברים לריהוט בהשראת הרהיטים בפפואה ניו גיני וגילדת הקושרים, עשיתי עבודות מקרמה, אריגה בנול, והרבה הרבה  עבודת במבוק". הוא אף השתתף ב"אבני דרך", כנס המלאכות הקדומות המתקיים פעמיים בשנה ומושך אליו מכל הארץ אנשים ששימור המלאכות המסורתיות קרוב ללבם וחשוב להם לשמור על הגחלת. "ניסיתי לחוות כמה שיותר ולעשות כמה שיותר".

מצויד בחוכמת כפיים חזר שפיגלמן אל הבמבוק מראשית הדרך. יצר פיצול במוט הצמח, והתגלה לו מופע מעניין שלא הכיר מהעיצוב המודרני. הבמבוק, הוא מסביר, בורך בחוזק קונסטרוקטיבי, ובפיצול וכיפוף הוא יוצר מחברים האופייניים לעבודת היד הטאיוואנית והיפנית, למשל ביצירת שרפרפים ומיטות. האתגר היה לתרגם את הפיצול הנ"ל לעולם הרהיטים העכשווי.

"בדיוק קראתי ספר של בורחס, שעוסק במלאכת השיר, ומדבר על תרגום טוב כפרשנות, ולאו דווקא כהיצמדות לדייקנות מילולית, וזה מה שניסיתי לעשות בפרויקט שלי. לתרגם את המלאכה הקדומה לטכנולוגיות ייצור ולחומרים בני זמננו, מבלי לאבד יותר מדי".

את הבמבוק המיר שפיגלמן בצינורות ברזל. את מוטות הברזל פיצל וכופף בדיוק כפי שעשה למוט הצמחי, אלא שאת הסכין החליפו כרסומת דיגיטלית (CNC) וחיתוך לייזר. מצינורות המתכת המפוצלים הוא עיצב ארבעה אובייקטים לחלל פנים: מנורה, שולחן קפה, שרפרף ויחידת מדפים. ארבעה רהיטים המנצלים את האפשרויות החומריות והטכנולוגיות שמציעה תקופתנו כדי לשמר רוח מתקופה אחרת, ולהציג נראות חדשה ופחות מוכרת במקומותינו.

לאחרונה חזר שפיגלמן מהתמחות בשלוחה השבדית של הסטודיו של לוקה ניקטו בשטוקהולם. "זו הייתה תקופה מאוד טובה, כי זה היה לפני שבוע העיצוב הסקנדינבי ולוקה עיצב וריהט את אולם ההרצאות והמסעדה של המתחם, כך שזו הייתה תקופה מאוד מעניינת. הסטודיו עצמו הוא סטודיו קטן, והתאפשר לי ממש לעצב. בין היתר עיצבתי מיטה שתצא לחנויות כבר בשנה הבאה לחברת 'זאוזו' הסינית, שלוקה הוא המנהל האמנותי שלה".

 

 

28 ק"ג אדמה. מנגנון האינדוקציה עטוף בטבעות בזלת נערמות

28 ק"ג אדמה. מנגנון האינדוקציה עטוף בטבעות בזלת נערמות. צילומים: עודד אנטמן

כדור האדמה משמש כאלטרנטיבה לבקבוק החם

כדור האדמה משמש כאלטרנטיבה לבקבוק החם

ניסויים חומריים בדרך

ניסויים חומריים בדרך

 

 

28 ק"ג אדמה, שחר קדם. מנחה: טל גור

ברמת הגולן, צפונית לקצרין, נמצאת המושבה קדמת צבי. תושביה עלו לקרקע הקבע ב-1985, ורובם עוסקים בחקלאות. מטעי תפוחים רבים תמצאו כאן, אגסים, כרמים לענבי יין, ומספר יקבי בוטיק. כאן גדל שחר קדם "בחווה של המשפחה שלי, ביקב שלנו. ופתאום מצאתי את עצמי בירושלים. לקראת סיום הלימודים, כשבחנתי את הדרך שלי במחלקה ואת העבודות שעשיתי במשך ארבע השנים, גיליתי קשר לסביבת מגוריי שמלווה את העבודות מההתחלה". המרחק בין הבסיס, היסוד, לעולם האורבני המורכב שנבנה עליו, בין האדמה לעיר, ליווה את קדם והעסיק אותו בשנים בבצלאל. בפרויקט הגמר גמר אומר למצוא דרך להרגיע את הגעגוע ולהכניס את האדמה, ואיתה את הסמליות והרגש שהיא אוצרת, לדירה בלב הכרך.

קדם החל לחקור אדמות שונות מרחבי הארץ, ללמוד את  תכונותיהן הפיזיקליות והכימיות, לדחוס אותן לתבניות, ליצור מהן טקסטורות צבעוניות מגוונות, להטביע בהן דוגמאות שונות. "הכל בחיפוש של איך אני מקרב את האדמה כחומר גלם לתוצר תעשייתי שיוכל להיות חלק מסביבת החומרים בבית לצד פלסטיק ועץ ובטון וזכוכית".

הוא למד שלאדמה יש יכולת טובה לצבור מסה תרמית. "היא טובה בלאגור חום וקור, ואחר כך בלחמם או לקרר את סביבתה". והוא גילה שהבזלת, שהיא אדמת רמת הגולן, מכילה בין המינרלים המרכיבים אותה גם את המגנטית. הייחוד של המגנטית הוא ביכולתה להפעיל השראה אלקטרו-מגנטית – בלעז: אינדוקציה. כלומר, היא יכול לייצר שדה מגנטי, שיגרום לאלקטרונים שבאטומי החומרים (המינרלים) המרכיבים את הבזלת לזוז, וכשהם זזים החיכוך ביניהם מייצר חום.

בתעשייה, טכנולוגיית האינדוקציה מוכרת שנים רבות. אל הבית היא חדרה רק בעשור האחרון, בעיקר דרך הכיריים. בחיבור בין טכניקת הבנייה באדמה דחוסה, ובשמה המקצועי אדמה נגוחה, (המוכרת יותר כבנייה בבוץ ואף שימשה לבניית החומה הסינית) לבין תכונותיה הייחודיות של אדמת הבזלת, ביקש קדם ליצור אינטראקציה חדשה בין חומר הגלם לאדם, ו"לתכנן אובייקט שהמשיכה אליו תהיה פיזית כמעט". זהו "28 ק"ג אדמה", תנור החימום שיצר קדם.

28 ק"ג אדמה מיוצר מ-28 קילוגרמים של אדמות בזלת ממקומות שונים: "חלקן מבטן אדמת הגולן  – ממכרות ומקידוחים, וחלקן מהיקב של ההורים. לאדמות השונות צבעים וטקסטורות שונים, והשילוב ביניהן נועד לייצר עניין אסתטי".

בסיס תנור החימום של קדם עשוי אלומיניום. הליבה היא מנגנון האינדוקציה. המנגנון עטוף במעין רוג'ום, טבעות בזלת נערמות, שבקצה העליון שלהן רשת מתכת, ועליה יושבת מעין ביצת אדמה. "עוד חוליה בקשר בין האדם לחומר הגלם. הביצה מתחממת, ואתה יכול לקחת אותה איתך כבקבוק חם". מנגנון האינדוקציה המוסתר בתוך התנור, מתחבר לרשת החשמל כדי להתחיל לפעול, ודימר מספק בעזרת אור חיווי לעוצמת חום התנור.

קדם לא ביקש לייצר תנור שישרוד לנצח. להיפך. הוא רצה לשמור על אופייה הטבעי של האדמה, על טביעת הזמן הניכרת בה, על ההתפוררות ההדרגתית. "הדחיסות", הוא מספר, "נעשו באופן כזה שלא מסרס את תכונותיה הטבעיות. יש לתנור אורך חיים, אבל לא נצחי, ובסופו הוא יתפרק למרכיביו ויוכל לחזור כולו אל הטבע".

"28 ק"ג אדמה" זכה להצטיינות בצלאל ובתמיכת קרן התרבות אמריקה-ישראל. קדם המשיך לחממת הבוגרים (תוכלו לראות את פירותיה בתערוכה שתתקיים במרץ ברביעיית פלורנטין ובאפריל בצבע טרי), ובקרוב – יחד עם ריקי שוחט, מומחית לתנורי אדמה בבנייה מסורתית – יעביר במרכז ללימודי אדמה "אדמהיא" בירושלים סדנה, שתבחן את החידוש הטכנולוגי שהציע, אל מול תרבות הבניה המסורתית של תנורי אדמה בארץ ובארצות השכנות.

 

Co Bricks. ערכת הכלים, האדמה, הלבנים. צילומים: עודד ובמן

Co Bricks. ערכת הכלים, האדמה, הלבנים. צילומים: עודד אנטמן

ערכת הכלים והלבנים במבט מלמעלה

.

 

 Co Bricks, בר הורוביץ. מנחה: אילן ליאור

לירושלים, שכונת רחביה, הגיעה בר הורוביץ מקיבוץ מרחביה. "והבנתי שבאופן די דומה למהלך האישי שלי, המעבר לעיר מהכפר הוא תהליך גלובלי, והשנה שעברה הייתה הראשונה שבה רוב אוכלוסיית העולם התגוררה בערים".

הצפיפות הגדלה בערים מחייבת התמודדות חדשה ומציאת פתרונות יצירתיים לחיים עירוניים נעימים, בריאים ומקיימים. אחד המדוברים היום הוא הפלייס מייקינג – הפיכת הרחוב או המרחב הציבורי מסתם עורק מעבר לנקודת עניין, מקום מפגש שמזמין את תושביו ושאר מבקריו לאינטראקציות וחיברות, ומחזק את תחושת השייכות והקהילתיות.

בחיפושיה אחר דרכים להפוך פינות סתמיות, מפוספסות ומבוזבזות למקום שירעיף טוב על שוכניו, התוודעה הורוביץ לשלל גינותיה הקהילתיות של הבירה. הגינות, היא מספרת, הן מיזם מיוחד ומדהים, ויש מהן בירושלים למעלה מ-70, נתון שגם בסדר גודל עולמי הוא מאוד מרשים. היא ביקרה ברבות מהגינות, חקרה איך נולדו, מי אחראי להתנהלותן, ומה בעצם קורה בהן. תהליך המחקר והפיתוח של הפרויקט קיים דיאלוג-שטח "מלמטה למעלה" (Bottom-Up) והתנהל במתכונת של עיצוב שיתופי (Co-design), כשלהיבטי הקהילה המקומית הייתה השפעה על ההחלטות העיצוביות. 

Co Bricks מציע ערכת כלים המיועדת ליצירת לבנים מהאדמה המקומית בטכניקת דחיסה (אדמה נגוחה) מסורתית. מהלבנים הטבעיות מעשה יד יכולה כל קהילה ליצור את הרהיטים פרי דמיונה שלה, אלה שהכי ישמשו אותה, ולהציב אותם במיקום שייהפך בזכותם למקום. לערכה חובר אתר אינטרנט ובו קטלוג דיגיטלי, שמספק הדרכה והוראות יצירה למגוון אובייקטים שימושיים, שניתן לבנות מהלבנים, ומציג פוטנציאל לשיתוף ידע וחוויות והרחבת מעגלי המודעות למיזם.

למעשה Co Bricks היא פלטפורמה שמאפשרת לבנות קהילה באמצעות חיזוק הקשר בין אדם לאדמה. "היא מאפשרת את ה-Engagement, את תחושת השותפות והבעלות על המקום, את חיזוק העשייה שממילא צומחת ומתרחשת בגינה. היא מזמינה חגיגת עשייה יצרנית חברתית בגינה הקהילתית".

הפרויקט זיכה את הורוביץ בפרס ההצטיינות לעיצוב תעשייתי מטעם קרן התרבות אמריקה-ישראל, ובעוד שבועיים הוא ישתתף בתערוכה "נקודת מגע" שתיפתח ב-15 במרץ ברביעיית פלורנטין, ותציג פרויקטים של חברי חממת הבוגרים של המחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל.

אז כן, בר הורוביץ חברה בחממת הבוגרים של המחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל. "זה מרתק אותי לעבוד בקבוצה. העבודה כקבוצה מעניינת ומפרה, ומספקת הרבה השראה". היא גם עובדת על פרויקט פלייס מייקינג עבור עיריית ירושלים, ומעצבת עבור הארגון The Natural Step. בעוד שלושה חודשים היא עתידה לנסוע לבוסטון לתוכנית ה-Fellowship והאקסלרטור – המאיץ למיזמים חברתיים וסביבתיים של ארגון Our Generation Speaks, שמשתף פעולה עם MIT, עם Brandeis University ועם MassChallenge.

 

M.cam, שתי מצלמות, נתב אינטואיטיבי, אפליקציה וסמרטפון כמוניטור. ציודו החדש של הוולוגר. צילומים: עודד ובמן

M.cam, שתי מצלמות, נתב אינטואיטיבי, אפליקציה וסמרטפון כמוניטור. ציודו החדש של הוולוגר. צילומים: עודד אנטמן

 

M.cam, רן פלג. מנחה: דורי רגב

כשאנחנו מדברים, רן פלג כבר בשנחאי. חודש אחרי הלימודים נחת בעיר הגדולה בעולם, בעקבות אשתו, בוגרת החוג ללימודי אסיה באוניברסיטה העברית, שקיבלה מלגה ללימודי סינית. בשנה הקרובה הם יחיו כאן.

יומיים קודם לכן הוא התחיל לעבוד. יצר קשר עם רועי גרינפלד, ישראלי שלמד עיצוב באירופה, הקים סטודיו (PROPEL design and engineering lab) והוא המעצב הראשי של HeyCafe, חברה לפיתוח וייצור מטחנות קפה. עכשיו הוא הצטרף לצוות הסטודיו, גם אם בגלל המרחקים ייאלץ לעבוד חלק מהזמן מהבית.

על הרעיון לפרויקט הגמר חשב בחילופי סטודנטים שבעקבותיהם הגיע לטאיוואן. "בטאיוואן מדברים סינית, ובגלל מחסום השפה מצאתי את עצמי לומד הרבה לבד מול המחשב. פשוט היה לי יותר נוח לנסות להבין את הדברים בכוחות עצמי".

כך התוודע לז'אנר סרטוני ה-DIY. "התחלתי להתגלגל עם כל מיני מחשבות על איך בעצם כל האנשים האלה מצלמים את עצמם, כי כדי לצלם את עצמך אתה צריך לחשוב באופן שונה על האופן שבו אתה מצלם מאשר כאשר אתה מצלם מישהו אחר".

פלג החל לחקור את תחום צילום הווידאו העצמי, ז'אנר חדש יחסית בשדה הצילום, הוא מספר, ולכן אין עליו עדיין ספרות מחקרית ענפה. הוא התוודע לבלוגרי הווידאו ה-Vloggers. "בעקבות התפתחות היוטיוב והרשתות החברתיות, והפופולריות של סרטוני ה'עשו זאת בעצמכם', נולד מקצוע חדש של אנשים שמעלים סרטונים בשידור ישיר וצוברים עוקבים".

"בשידור לייב", הוא מסביר, "הרבה יותר קשה ליצור סרטון ברמה גבוהה, כי אין אפשרות לערוך את הסרטון. הבנתי שבנישה הזאת, של המקצוע החדש הזה, יש לי מקום לפתח איזשהו מוצר חדש לצילום עצמי לשידורי לייב".

במסגרת פרויקט הגמר שלו, פיתח פלג את M.cam  – ערכה לצילום עצמי של סרטוני הדרכה, שמאפשרת חוויה חדשה של צילום ועריכה בזמן אמת, תוך שליטה אינטראקטיבית בתצוגה, בתאורה ובסאונד דרך ממשק מרכזי. אחרי מחקרים ושיחות עם ולוגרים, הוא הבין שעל הערכה להיות ארגונומית ואינטואיטיבית, ועליה לכלול שתי זוויות צילום: "אחת ממולך, שתצלם את הפרונט וויו, והשנייה שתצלם את הפרויקט שאתה מציג בזום אין". הערכה של פלג כוללת שתי מצלמות, נתב ידני שמאפשר להחליף בין המצלמות ולשחק עם התאורה והסאונד שלהן מבלי להביט בו עצמו, ותיק נשיאה ייעודי שעיצב במיוחד.

המצלמות, מספר פלג, הן מצלמות חכמות, שמזכירות את הגו פרו מבחינת המפרט הטכני, הן מצוידות בבלוטוס, סוללה נטענת, וויי פיי ותאורה מובנית, והן מותקנות על זרועות בעלות יכולת תנועה. כל הציוד הזה מתקשר עם אפליקציה ייעודית בעלת שני מסכים, שמאפשרים למסריט לראות בזמן אמת את הצילום של כל אחת מהמצלמות.

ערכת M.cam מציעה למעשה אולפן צילום וידאו נייד, שניתן להקמה בכל מקום, והיא נועדה להקל על כל אותם אנשים שאינם אשפי טכנולוגיה ועדיין רוצים לפתוח לעצמם ערוץ יוטיוב. "היא מאפשרת לביים את הסרטון בזמן אמת, וחוץ מוויי פיי לא צריך כלום".

 

נייד, קל משקל, קל לתפעול. הכיסא המתנפח של לוקה דל צ'רו מרים את היושב עליו ביציבות, וחושב גם על המטפל. הדמיה: דל צ'רו

נייד, קל משקל, קל לתפעול. הכיסא המתנפח של לוקה דל צ'רו מרים את היושב עליו ביציבות, וחושב גם על המטפל. הדמיה: דל צ'רו

 

Sit Up, לוקה דל צ'רו: מנחה: אילן ליאור

לוקה דל צ'רו נולד בשוויץ, עלה לארץ עם אמו לפני 24 שנים, גדל בירושלים. לעיצוב התעשייתי הגיע בגלל העניין, אבל החיים גלגלו אותו גם לתחום הצורפות והיום הוא בעליו ומנהלו של ענבר, בית ספר ללימוד צורפות ועיצוב תכשיטים.

"דודה של אשתי היה בעליו של הסטודיו, וכשעברנו לתל אביב התחלתי ללמוד, להתנסות. "לאט לאט נשאבתי לעולם הצורפות ומאוד נהניתי מהקראפט, מהאפשרות להשקיע בפרטים הקטנים ולאו דווקא בייצור ההמוני. אבל אין ספק שלימודי העיצוב התעשייתי מאוד שירתו אותי גם בעיצוב התכשיטים, בין היתר בשילוב חומרים שאינם חלק ממתודת הצורפות הקלאסית, ובכלל ביכולת ללמוד לבד, ובכלים שונים שרכשתי בלימודים". לא מזמן ביקש הדוד למכור את העסק, ושאל את דוד אם הוא היה מעוניין לקנות. "בדיוק סיימתי את הלימודים, וזה היה זמן טוב כזה של או קיי מה אני עושה עכשיו. וכשפתאום נוצרה ההזדמנות, אמרתי – יאללה אני אלך על זה".

פרויקט הגמר של דל צ'רו – Sit-Up – קשור אף הוא למשפחתה של אשתו. סבה של רעייתו חולה אלצהיימר. "משנה לשנה מצבו הידרדר, היה צורך בטיפול סיעודי צמוד, ואחד הקשיים היומיומיים הבולטים ביותר היה הקושי להרים אותו. שני אנשים נדרשו למשימה הבסיסית הזו, וכל המשפחה נאלצה לעשות סבבים כדי להיות לעזר בהרמתו".

חיפוש העלה מיני מכשירים שעוזרים בהרמת אנשים שאינם יכולים לקום בעצמם משכיבה או ישיבה –  מכשירים הידארוליים, מנופים, כורסאות הרמה – כולם כבדים מאוד, מגושמים מאוד, תופסים הרבה מקום, מאוד יקרים, ובעיקר – לא תמיד נעימים או מכבדים את המטופל, מספר דל צ'רו.

המשימה שדל צ'רו לקח על עצמו היא למצוא פתרון קל משקל, נייד, שיתלבש על כל כיסא קיים, ויעזור להרים את המטופל, תוך כדי התחשבות בצרכיו של המטפל. Sit Up הוא בדיוק מושב כזה. הוא מורכב משתי כריות המתנפחות בו זמנית בעזרת דוושה רגלית. כך ידיו של המטפל משוחררות ויכולות ללוות את התנועה ולתמוך במטופל במהלכה. כרית הישיבה מרימה את היושב לזווית של 45 מעלות, שממנה יכול המטפל להמשיך את ההרמה לבדו. באותה עת תומכת הכרית האחורית בגב היושב. השילוב בין שתי הכריות מייצר מושב יציב, השומר על שיווי משקלו של היושב עליו.

 

למה בחרה ניסאן אסעד חאיק להגיע לבצלאל אחרי שסיימה את הטכניון, ומה כל כך מיוחד בכיסא שעיצבה במיוחד לאחיה? כל מה שתרצו לדעת בכתבה על ניסאן שפורסמה ב-Xnet

 

ואל תחמיצו את הפרויקטים של יוחאי עלוש, אמיר ארגוב ויהונתן כהן, בכתבה שסקרה מעט מהמיטב של בוגרי המחלקות לעיצוב תעשייתי ופורסמה אף היא ב-Xnet

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.