בעקבות הזמן

העיצוב והאמנות, החופש והדאדא, תנועת הצמיגים הקרועים וקרני האור שחודרות מבעד לחריצי וילון ההחשכה. "כבר שחורים העצים עוד כחולים השמים", התערוכה של חנן דה לנגה בגלריה נגא

דה לנגה, עבודה מוארת מבט בחשיכה

זמן לימינאלי. כשאור פוגש וילון החשכה. צילומים: דניאל לויט

 

כשיצא "בעקבות הזמן האבוד" של מרסל פרוסט בעברית, חנן דה לנגה לא חיכה. "בערך ביום שהספר יצא לאור בתרגום המטורף הזה, המדהים הזה, של הלית ישורון", הוא מספר, כבר שקע בקריאת ספרו של הסופר הנערץ. עברו הרבה שנים, אבל משפט אחד שנחרת בזיכרונו במיוחד הולך איתו מאז: "כבר שחורים העצים עוד כחולים השמים".

שלושה שבועות לפני פתיחת "כבר שחורים העצים עוד כחולים השמים", התערוכה שמציג דה לנגה (עד 9.1.16) בגלריה "נגא", נפטר אביו. דה לנגה הספיק להגיע לאמסטרדם, עיר מגוריו של האב, ולהיפרד, וכשעצם אביו את עיניו לנצח, ניגש אל חלונות החדר ופתח אותם לרווחה. "והשמים היו כחולים והעצים והבתים היו שחורים. זה השלב הזה של הזמן המאוד מסוים ביום. אם מסתכלים בשמים רואים את זה. מי שמסתכל, יודע".

כשחזר לארץ, נחמי גוטליב, בעליה של גלריה "נגא" (במשותף עם עדינה אלשיך), הגיעה לביקור אחרון בסטודיו לפני התערוכה. "ושוב עלה מוטיב הזמן, ודיברנו על כך שחלק מהעבודות מדברות על זמן שהוא זמן ביניים", "ועל הרגע הזה, שאבא שלך החזיר את נשמתו ופתחת חלון, צילמת, והשמים היו כחולים והבתים והעצים שחורים", משלימה גוטליב את המשפט. "בטקסט שמלווה את התערוכה כתבתי שזה רגע כזה של תווך. 'אותו רגע החמקמק בין החושך לאור, בו עוד כחולים השמים אך הנוף כבר הולך ומשחיר, כמו התווך המתקיים ביצירותיו של דה לנגה לאורך כל דרכו האמנותית'. חנן תמיד בתוך התווך הזה – בין המעצב והאדריכל והאמן. ופה בתערוכה אנחנו רוצים לשקף ולהאיר את התווך הזה, שאני חושבת שלא הואר עד היום", היא אומרת.

הקשר בין פרופ' דה לנגה לגוטליב החל לפני לא מעט שנים. "פניתי אל נחמי ואמרתי: נחמי, בואי לסטודיו שלי. ונחמי אמרה – בבקשה. היא הגיעה, ונוצר הקליק. מאז נחמי כל הזמן אמרה כן, אבל עברו כמה וכמה שנים עד שהגיע הרגע שבו אמרתי 'עכשיו זה יוצא לפועל'".

עד לא מזמן השידוך בין מעצב לגלריה לאמנות לא היה כל-כך מובן מאליו, וקו ההפרדה בין עיצוב ואמנות – שהולך ומיטשטש עד נעלם – היה חיץ של ממש. היום מתארת גוטליב את החיבור בין אחת הגלריות המובילות לאמנות עכשווית בארץ, לאחד המעצבים הבכירים בסצינת העיצוב המקומית, מי שכיהן כראש המחלקה לתואר ראשון בעיצוב תעשייתי בבצלאל, ועמד בראש התוכנית לתואר שני בעיצוב באקדמיה הירושלמית – "הכי טבעי בעולם".

"אני חושבת שהחלוקה בין אמנות ועיצוב היא מלאכותית ואנכרוניסטית, על אף שהיא מתקיימת עדיין באקדמיה. הציור, הפיסול, הווידאו והעיצוב", היא ממשיכה, "היום הכל אחד. אם אני מסתכלת על מעצבים כצ'רלס וריי איימס או לה-קורבוזייה, העבודות שלהם הן הדבר הכי רענן שיכול להיות. את לא רואה שהן נעשו בשנות ה-50. רק אמנות טובה, ולא משנה מה טיבה, יכולה להיות רלוונטית ללא קשר לזמן החולף. את העובדה שהיא פונקציונלית אני שמה בצד".

דה לנגה: "גם המושג פונקציונלית עצמו נתון לשיחה. מה זה פונקציונלי? ציור על הקיר זה לא דבר פונקציונלי? אתה נהנה ממנו, אתה סובל ממנו, אתה אוהב אותו, הרגשות שלך פועלים…"

גוטליב: "יש לך מערכת יחסים איתו".

דה לנגה: "רק המגע הפיזי גורם לנו להפריד בין תחומים? אף פעם לא חשבתי ככה. מהיום הראשון שלי כסטודנט בבצלאל ועוד קודם לכן ההפרדה בין התחומים לא הייתה קיימת בעשייה שלי. למחלקה לעיצוב תעשייתי הגעתי במקרה, ובסטודיו שלי תמיד עבדתי בחופשיות בין התחומים. וגם בתערוכות קודמות, כמו 'טימבוקטו' ב"פרדיגמה" או 'אקס ליבריס' במוזיאון תל-אביב, תמיד ריחף הצורך שלי לעבוד כיוצר ולא כאמן/מעצב".

גוטליב: "יש הרבה מעצבים שעושים אמנות, פיסול. היום יוצרים עובדים בספקטרום מאוד מאוד רחב. התערוכה של מרסל וונרדס בסטדליק, למשל, מדהימה. והיה בה באמת שילוב בין אובייקטים פונקציונאליים ובין כל המדיות, כולל עבודות וידאו. מיצבים שלמים. לו מישהו לא היה שם את הכותרת, בעיני זו אמנות לכל דבר.

"קחי לדוגמה את גלריה 'קריאו'. לכאורה היא גלריה לעיצוב, אבל היא לא עושה הפרדה בין עיצוב ואמנות. גם לא הבית של אוצריה ובעליה קלמנס ודידייה קרזנובסקי. הבית כולו משלב עיצוב ואמנות עכשווית, וזה עובד כל כך טוב".

דה לנגה: "יש הרבה מאוד סטודנטים לאמנות שעושים עיצוב. צורת העבודה שלהם עם החומר, צורת ההנחה שלהם, החיבור, היא הרבה פעמים מאוד עיצובית. ולהיפך. יש סטודנטים – וזה הרבה יותר בולט בתוכנית לתואר שני בעיצוב בבצלאל, שמאפשרת חופש יצירתי ויצרי, אפשר להגיד אפילו  – שהעבודות שלהן נושקות לעולם האמנות. השאלה הזאת כל הזמן נשאלת ונשאלת ונשאלת ונטחנת ונשאלת ונטחנת ואתה כבר לא יודע מה להגיד על הדבר הזה. מה בכלל צריך להגיד? זה לא חשוב. בסופו של דבר מה שנכון הוא – האם העבודה איכותית או לא. זהו. האיכות צריכה לקבוע. ואם זה לא טוב – זה לא טוב. גם אם יקראו לזה עיצוב וגם אם יקראו לזה אמנות".

 

הרקדנית השחורה שהתגלגלה בכביש

 

על קירות הגלריה עבודות גדולות מימדים מהפנטות באורן הערפילי הבוקע מבעד לסדקי הבד המתוח. לא מדובר בקנבס המוכר, מגלה מבט מקרוב, ודה לנגה מספר שאלו וילונות החשכה בלים שמצא באחד המחסנים בבצלאל. בדומה לשולחנות העבודה המקושקשים של הסטודנטים, שסיימו את תפקידם, ונשלפו ממחסן הגרוטאות של האקדמיה והיו לספריות הפואטיות שהציג ב"אקס ליבריס", אחת משתי התערוכות שפתחו את גלריית העיצוב באגף החדש של מוזיאון תל-אביב לפני ארבע שנים.

"כל כך הרבה שנים אני יושב בהרצאות, עד שהרבה פעמים – יסלחו לי הסטודנטים – המחשבות שלי עפות ונודדות ואני בוהה בכתמי האור שחודרים לחדר מבחוץ, מתמסר לתחושה המדהימה הזאת של האור שחודר מבעד לווילונות ההחשכה. זה קסם".

במרכז החלל, על גגותיהן של רגלי עץ דקות המזכירות את האות ו', עומדים הפסלים של דה לנגה, מתגרים בשיווי המשקל העדין. בסיסיהם זהים אך כל אחד מהם פונה לכיוון שונה. "בדרך כלל עבודות מהסוג הזה צומחות מהמרכז, וקורה בהן משהו במרכז. כמו בהרבה מאוד אובייקטים סימבוליים – העמוד, האובליסק – הסנטר מאוד מאוד חשוב", מסביר דה-לנגה. הבחירה להציב כל אחד מהפסלים בסטייה מכוונת מנקודת האמצע יש בה משום הטלת פגם בקומפוזיציה המתבקשת מאליה, המושלמת, מעשה שמבקש לשמור על פרופורציות יומיומיות, כדי שלא יגבה לבבם של האובייקטים קטני המימדים ולא יהיו לסמל.

העבודות כולן מתבססות על חומרים מן המוכן שחוברו לעלילה חדשה מבלי למחוק את הסיפור הישן שהם נוצרים. וכך כותבת גוטליב: "בסטודיו שלו שוכנים להם מאות או אלפי חלקי 'רדי מייד'  לצד פריטים שנאספו באהבה ובקפדנות לאורך השנים, אובייקטים עם עבר והיסטוריה, בעלי ערכים תרבותיים משל עצמם והקשרים מאד ספציפיים לחייו של דה לנגה עצמו, המשמשים כמאגר של זיכרונות, או כפלטת הצבעים של הצייר … הרוח והחופש של אמני הדאדא נושבת בין עבודותיו כמו גם הנימה ההומוריסטית העולה מהן. מרסל דושאן אמר: 'אני נהנה להתבונן בגלגל האופנים, יש בו מימד מענג ומנחם'. התענגותו של  דה לנגה על  תהליך היצירה, החופש שבו הוא פועל, מנשים, יוצר מערכות יחסים, בורא מחדש, יוצר עבודות בתלת ודו מימד מלאות הומור, תנועה ומעוף. החיבור בין האלמנטים השונים יוצר סינטקס חדש הטוען את העבודות במשמעויות רעננות, אישיות ואוניברסליות".

"הדברים פה הם אף פעם לא הדברים עצמם", מספר דה לנגה על תהליך עבודתו. "החיבור של החפצים יוצר את הרקמה שלהם, התוכן שלהם, ולא החפץ הבודד. החפץ הבודד אין לו שום ערך. על השולחן שלי בסטודיו יש אלפי חלקים. ואני מחבר, מנסה ועד פעם מנסה ועושה סקיצות, עד שזה מתיישב. וכשזה  מתיישב, זה מעט מאוד. הדברים הם מאוד נזיריים. כשאתה מסתכל עליהם כבודדים, לכל אחד מהם מרכיבים מינימליסטיים מאוד.

"רואה פה את הרקדנית השחורה הזאת? אני נוסע בכבישים המון, ולפעמים אני נמצא בסיטואציה לימינאלית כזאת, שומע מוזיקה, ופתאום מה שקופץ לי בעין אלו צמיגי משאיות ישנים שעפים לצדי הדרך. הייתה תקופה שעשיתי לי מנהג לעצור ולאסוף את האובייקטים האלה, שאני תמיד זוכר אותם קופצים באוויר, רוקדים, זזים הצידה ואז מונחים בצד הכביש כאבן שאין לה הופכין. אבל האובייקט הזה אוצר בתוכו כל כך הרבה תנועה, דרמה, היסטוריה, וכבישים שנסע בהם. אני בסך הכל לוקח 90 אחוז ממה שהוא, מוסיף לו את החומר הנכון, את העין הבסיסית הזאת, ומבחינתי הוא כולו תנועה מאוד גדולה".

"הדמויות האלה", הוא מצביע על פסל אחר, "הבסיס שלהן הוא משחקי הרכבה סיניים בשקל לילדים. אני, גם בילדותי, לא הצלחתי לבנות שום דבר, שום דבר, לפי ההוראות. אני מעצב תעשייתי, ולא יכול לבנות דברים לפי הוראות. תמיד הדברים מסתדרים אחרת. וכשהבן שלי היה אומר 'אין לי חשק לבנות', מיד הייתי לוקח את המשחק לסטודיו. למעשה אני בונה סקיצה תלת מימדית, והדבר יוצא מתוך ערימה של חלקים, ואחר כך נטבל בצבע, או עובר תהליך אחר. אצלנו היה איזשהו תהליך מבן לאב, ולא מאב לבן", הוא מחייך. "הבן שלי אומנם כבר בן 18, אבל יש בסטודיו דברים שנמצאים שלושים ארבעים שנה".

"בתערוכה הזו יש פסלים שהיו כבר דמות, והיו מונחים כפרט, כסקיצה של משהו. ויש פסלים שנולדו ברגע אחד. למשל הפנים האלה מהזכוכית. זה פרט מפרויקט הגמר שלי בבצלאל. במסגרת הפרויקט יצקתי – עם דני ורבנה שהיה איש הזכוכית של בצלאל- זכוכיות לשולחן שעיצבתי. למדתי את הזכוכית, עשיתי עבודות מזכוכית, ובנוסף לשולחן יצרתי כל מיני קערות בחול, ויצקתי לתוכן זכוכית, וזו אחת מהן. היא ישבה בתוך מזוודה קרוב ל-30 שנה. ברגע מסוים, בקונסטלציה מסוימת, נזכרתי בה, ועכשיו היא זכתה לחיים חדשים.

"יש פה דברים מאפריקה. יש דברים מהים. צ'ופסטיקס שאיתם אני מערבב את הצבעים. היו לי ערימות. הייתי צובע ומעמיד בצד. לאט לאט התחילו להתאסף לי בסטודיו סטוקים של צ'ופסטיקס צבועים. יום אחד נדבקו אליהם חוטים של בד משי טהור שהיה בסטודיו, והתחלתי לשחק איתם". את הבד קיבל דה לנגה כפרס מתחרות שארגן איגוד תעשיות הטקסטיל היפני לפני 30 שנה. אז, ב-86, הוא שהה ביפן לצורך לימודים, ואחד האובייקטים שהגיש לתחרות היה כיסא שעשוי כולו מאובי – חגורת הקימונו. הכיסא זכה במקום הראשון, והפרס היה יריעת משי מהאיכות הגבוהה ביותר ליצירת קימונו. "וכפיס העץ הזה", הוא ממשיך, "הגיע מבית הנסן (בית המצורעים ההיסטורי בירושלים שהוא משכנה של התוכנית לתואר שני בעיצוב תעשייתי של בצלאל – ס.נ) – חלק של חלון שהתפרק והיה מונח על הרצפה והצבעוניות שלו והחומריות שלו והחתך שלו – את רואה, זה חתוך בצורה לא סטנדרטית – ישר נתנו לי תחושה של להתרחק.

"אגב, בלהתרחק זה הרבה פעמים קשור לתחושות מעיקות שאתה נושא בתוכך. הרבה פעמים אני בורח דרך עבודה. פעם קראתי לעבודות האלה 'מנורות יום שישי'. כל יום שישי הייתי יוצר מנורה. זה היה כמו טיפול פסיכולוגי. אחר כך היו הפסלים. כל פעם שיצרתי פסל, היה בזה אלמנט של עיבוד שבועי כזה. מה קרה השבוע. כאן, בתערוכה, יש בזעיר אנפין סיור חיים וסיור של המקום הזה שלנו. הנה, זה חלק של מטוס, זה כפתור עץ של מעיל, זה חוט ברזל של בנאים שנפרש והפך להיות חי בפני עצמו, לא קשור לאובייקט. כל הפסלים פה צמחו מתוך דברים אמיתיים לחלוטין. כשהם מונחים על השולחן – אז הם סיפורים מונחים על השולחן. ורק כשאתה עושה איתם איזשהו ג'אגלינג מסוים, הם נסגרים ומקבלים חיים חדשים".

 

 

מבט אל הגלריה

.

מבט דרך פסלים

.

מבט דרך הפסלים שבמרכז הגלריה אל אחת מעבודות הקיר המוארות

.

פסל ועבודת קיר

.

אחת מעבודות הקיר המוארות

.

הפסלים של דה לנגה

.

הצמיגים אוצרים תנועה גם כפסל

פסל הרקדנית משמר את תנופת תנועתו של הצמיג שהיה. צילום: בר דה לנגה

 

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *