בית תרבות

פינג'אן שהוא מקינטה וכפות מעמול עם עיטורי דרגות צה"ליות? אונומטופיאה, תערוכת היחיד של רמי טריף, מציפה שאלות תרבות דרך אובייקטים, בעבודה שהיא על גבול האמנות

מסב, הגרסה החדשה של הפינג'אן שהוא מקינטה

מסב, הגרסה החדשה של הפינג'אן שהוא מקינטה. צילומים: יעל גבריאלי

 

רמי טריף לא חלם להיות מעצב. הוא תכנן ללמוד אדריכלות. כשהגיע מג'וליס לבצלאל, הצטרף לסיור שעורכת האקדמיה הירושלמית למתעניינים, וכשעצר הסיור במחלקה לעיצוב תעשייתי, ידע שמצא את מקומו.

בימים אלה הוא מציג תערוכת יחיד – אונומטופיאה – במסגרת סדרת נדבך 20 של בית האמנים בירושלים, סדרת התערוכות לאמנים צעירים בולטים המציגים לראשונה את עבודתם. התערוכה האחרונה בסדרה מדי שנה מוקדשת לעיצוב. חיים פרנס, שעד לא מזמן כיהן כראש המחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל, יזם ואצר, רותי צדקה, מנהלת בית האמנים, נתנה את ההזדמנות, ומפעל הפיס עזר לממן.

טריף גדל בג'וליס, "כפר דרוזי ממש קטן, 5,000 – 6,000 אנשים", ואליו שב עם תום לימודיו. אביו לימד בתיכון מכניקה ומקצועות טכניים, "והייתה לו בבית סדנת מתכת. שם בנינו, כל האחים, דברים. זה היה סוג של גן משחקים". מגיל צעיר הוא מצייר. "יש לי איזושהי נטייה לאמנות", הוא אומר. לבצלאל הגיע בגיל 27, אחרי מספר שנים בצבע קבע. "רציתי בכלל ללמוד ארכיטקטורה. הגעתי לבצלאל ו עשינו סיור. ראינו את המחלקה לעיצוב תעשייתי, והתעניינתי, ואמרתי – הופה, זה מה שאני בעצם ממש רוצה ללמוד. זו הייתה מבחינתי התאמה מושלמת".

החיבור בין העולם הטכני לתהליך העיבוד האמנותי מלווה את טריף גם היום, כשהוא עובד בסטודיו שלו בג'וליס עבור כתר, ו"גאגא" של יעקב קאופמן ואבי בורלא, ויזמים וחברות אחרות, ובמקביל יוצר עבודות עיצוב אישיות.

הקשר עם כתר החל כשהגיע עם סיום התואר הראשון ל-d-Vision, תוכנית ההתמחות שיזמה החברה לבוגרים מצטיינים, שנסגרה בינתיים. דרך התוכנית המשיך ללימודי המאסטר במסלול "אודות עיצוב" בתוכנית לתואר שני בעיצוב תעשייתי בבצלאל, אותם סיים ב-2014. הקשר עם "גאגא" נוצר בעקבות פרויקט הגמר של טריף בתואר הראשון. כשהוא מותח את גבולות כל אחת מהדיסציפלינות, עיצוב וקראפט, הציג טריף סדרה של כיסאות קלועים, שעיצובם מביא לקדמת הבמה את מלאכת הקליעה המסורתית באופן חדשני הניתן למימוש גם בעולם התעשייתי. את הטכניקה הזו שכלל עת עיצב כיסאות ל"גאגא".

התחנה הבאה הייתה הקורס ללימודי עיצוב פנים ועיצוב ריהוט, שבנה עם האדריכל דניאל ווכטל – מרצה בכיר בבית ספר עזריאלי לאדריכלות באוניברסיטת תל אביב – במסגרת לימודי החוץ בשנקר ובתמיכת טולמנס. הקורס פנה לאדריכלים ומעצבי פנים, כלל נסיעה לאולמות התצוגה והמפעלים של חברות הרהיטים הגדולות באיטליה, וכעת עובדים השניים על שכלולו כך שייערך חלקו כאן וחלקו שם בשיתוף פעולה עם מרנגוני.

 

עיניים של מעצב

 

"אונומטופיאה" היא לא התערוכה הראשונה של טריף. "אני כבר מורגל בתערוכות" הוא מחייך, ומספר שהציג באיטליה, בצרפת, בהונגריה, בטאייפיי, בגרמניה, וגם כאן, בישראל. בחלק מהמקרים עם תוכנית d-Vision, בחלקם עם גאגא, ובחלקם בתערוכות קבוצתיות. אבל תערוכת יחיד, שבה הוא מציף שאלות תרבות דרך אובייקטים, בעבודה שהיא על גבול האמנות – זו עבורו הפעם הראשונה.

"אונומטופיאה" נשענת על "מסורתיזציה", עבודת הגמר של טריף בתואר השני – בהנחיית פרופ' עידו ברונו – שהתפתחה בהמשך ל- Craft Oriented Design) COD), פרויקט הגמר שלו בתואר הראשון. במרכז העיסוק המחקרי של טריף נמצאת "התבוננות מהחוץ פנימה מבעד למשקפי התרבות החומרית שלנו, החברה הדרוזית, שחלקים ממנה משתנים תוך כדי תנועה ואחדים אף נעלמים, מתוך רצון כמעצב לעצור לרגע, לבחון, להבין, לראות מה אני רוצה אולי לשמר, ומה לשנות, ואם לשנות, באיזה אופן.

"אני מתבונן בחברה שלי כל הזמן, מנתח דברים בעיניים של מעצב, חוקר תרבות. לומד ומתעמק בתפיסות מעולמות הסוציולוגיה, האנתרופולוגיה והפסיכולוגיה, כשהבסיס האקדמי, התיאורטי, מלווה אותי. אני כל הזמן אוסף חומרים, לועס אותם ומטפל בהם. חפצים, מנהגים, תופעות חדשות בתוך החברה הדרוזית ואיך הן באות לידי ביטוי בתרבות חומרית ובתרבות בכלל. מה אנחנו מנסים לשמר, ממה אנחנו מנסים להתנער, ומה נעלם והולך לאיבוד.

השינויים במעמד האשה בחברה הדרוזית הם אחת התופעות הדרמטיות שאליהן טריף מתייחס. "השינוי הזה לבדו יוצר שרשרת תגובות שמשפיעה על המון תחומים מאיך עושים פיתה בבית, אם בכלל עדיין עושים פיתה בבית, ועד איך מתוך אי עשיית הפיתה בבית, ובכלל 'יציאת' הנשים מהמטבח, התפתחו עסקים קטנים שעושים אאוטסורסינג לדברים האלה, כמו עוגיות חג ומיני מאכלים מסורתיים.

"בתחום האוכל השינויים מאוד בולטים, אבל הם מתרחשים לא רק במטבח. נישה אחרת היא חפצים שכבר לא משתמשים בהם והם הפכו לאלמנט דקורטיבי. ה'קלעה' למשל. כלי אבן שמזכיר מכתש ועלי שבו היו טוחנים את הבשר של הקובה המסורתי, שמורכב מבורגול, מבשר נא והרבה חריף. היום טוחנים את הבשר במטחנה חשמלית, והקלעה הפכה לכלי נוי.

"לפעמים אני מרחיב את היריעה כדי לראות מה קורה בחברה הערבית בארץ או בחברות דרוזיות בארצות שמסביב. קראתי שבכפרים בלבנון הניחו את הקלעות בחוץ לנוי לאחר שיצאו משימוש, והן נגנבו כדי למכור אותן בביירות ובערים אחרות בלבנון, שם הן מבוקשות ככלים דקורטיביים.

"בתערוכה אני מתייחס למשל לסאג'. הסאג' הוא הכלי המרכזי הצרוב בתודעה עם דימוי האשה הדרוזית בארץ, בין היתר בעקבות מסחורה ומיתוגה של הפיתה הדרוזית. זה דימוי קצת אוריינטליסטי בתפיסה שלו, והוא מאוד מדבר על מעמד האשה. והנה, אני מסתכל על אחותי הגדולה, שהיא בשנות השלושים לחייה, והיא ממש לא יושבת מאחורי הסאג'. היא חלק מהדור שנטש את הסאג'. אמי, לעומת זאת, עדיין מכינה פיתות על הסאג'.

"אם מסתכלים על הסאג' עצמו, מאז ומתמיד הוא היה מונח על הקרקע, מעל מדורה שהוכנה  על אדמה וטין. עם הזמן הפסקנו לשבת על הרצפה, גם בסלון, הסאג' עלה גם הוא, והיום ניתן להכין פיתה על  הסאג' בישיבה על שרפרף או כיסא. אני מוצא שיש הקבלה בין העלייה במעמד האשה בחברה הדרוזית / הערבית לעלייה בגובה הסאג', על אף שאין לי הוכחות מדעיות לכך".

בעבודה סאג' ומראה טריף מעקר את התפקיד הפונקציונלי של חפץ המתכת הקעור. הסאג' אומנם נשאר קרוב לאדמה, אך כעת הוא אובייקט של רפלקציה, וקורא למתבונן בו להתבונן בעצמו. את שוקת המדורה מחליפים בסיסי אבן גיר אפורה מקומית. "חשוב לי מאוד לעבוד עם חומרים מקומיים, כאלה שקשורים אלי, לתרבות שלי וגם למקום, וחשוב לי לעבוד עם אנשי קראפט מקומיים. האבן הזו היא אבן מהגליל. אני יודע בדיוק מאיזו חלקת אדמה היא נחצבה. הוצאנו בולדר, חתכנו אותו, ליטשנו, ואנשי מקצוע מקומיים היו שותפים לחלק מהעבודה".

בסאג' מקיאג' הולך טריף צעד נוסף ומציב את הסאג' כמראת איפור. "אמא שלי", הוא מספר, "מעולם לא התאפרה, והיום האיפור הוא חלק מאוד מקובל מהחיים. כשהייתי ילד, כשראו מישהי מתאפרת, היו מעקמים את האף. היום זה לא נושא לדיון. זה כמו בכל מקום אחר. נשים מתאפרות. כאן הסאג' הוא ביטוי של השלמה עם האשה החדשה, החופש החדש".

שתי עבודות הפוטה מבטאות אף הן את השינוי שחל במעמד האשה הדרוזית. הפוטה היא מטפחת הראש שפעם, מספר טריף, נעטפו בה כל הנשים הדרוזיות, במיוחד לאחר חתונתן. היום רק הנשים הדתיות הולכות עם פוטה. "בהתחלה, כשהמטפחת ירדה מהראש, מי שהייתה קצת 'רפורמית', שמה אותה על הצוואר בשביל לצאת ידי חובה. היום בכלל זרקו אותה קיבינימט".

טריף הופך את המטפחת הלבנה לחולצה עליונית / שאל. לנשים הדתיות, הוא מספר, אסור להתקשט ולענוד תכשיטים, "אבל מקובל להוסיף סוג של אורנמנט בסריגה ידנית בקצה המטפחת". כך הוא בחר לקשט את הפוטות שלו האחת במקלעת שיער וחוט זהב והשנייה באלמנטים קישוטיים בסריגה ידנית, על תקן תחליף זיכרון אופנתי לנוהג המסורתי.

תבניות מציגה את כפות העץ המשמשות כתבנית למעמולים, אלה המיוצרות בחברון ומוצאים אותן בעיר העתיקה בירושלים. אלא שהכפות של טריף עשויות מעץ איכותי יותר, והדוגמאות החרוטות בתוכן הוחלפו בסמליהן של הדרגות הצה"ליות. "פה אני מדבר על מיליטריזציה שהפכה להיות חלק מהמסורת. לא במובן של מסורת דתית, אלא במובן של מרקם החיים האזרחי, אם זה בחברה הישראלית ואם זה בחברה הדרוזית".

ובלי הפינג'אן, סמל הכנסת האורחים בתרבות הערבית, אי אפשר. מסב, הפינג'אן של טריף, נראה כפינג'אן המסורתי מימים ימימה אבל למעשה הוא מקינטה מודרנית בתחפושת. הסיפור שמאחורי ייצורו חושף גם הוא טפח מהעולם ההולך והנעלם של האומנים המסורתיים. הפינג'אן הראשון – עבודה שהיא וואן אוף א קיינד שעוצבה כחלק מפרויקט הגמר של התואר השני – נסע לטאיפיי עם התערוכה "יצירתיות מחוספסת", שאצר אלון רזגור. כך מצא את עצמו טריף נאלץ ליצור פינג'אן חדש. כשפנה לאיש המקצוע שייצר את הפינג'אן, התברר לו שהלה נפטר, "ולא היה לי איך לשחזר אותו. הייתי צריך למצוא קרפטסמן אחר, ולעשות את העבודה מחדש".

ולגבי טקס הקפה הערבי המפורסם? "אצלנו בבית מכינים קפה רק עם מקינטה. זה הקפה המסורתי שלנו. השכנים שלנו מכינים בדרך אחרת. לא בהכרח כולם עושים קפה באותה דרך. מה שמעניין הוא  שהפינג'אן נחשב ככלי לקפה מאוד מסוים בשם 'סאדה', שהוא מר וחזק, ומגישים אותו בחתונות ובחגים. אבל שמתי לב שהיום בהרבה מקרים בעצם מכינים את הקפה במקינטה, ואז מגישים אותו עם הפינג'אן. ואז אמרתי לעצמי – בוא נעשה כלי אחד שמשלב את שניהם. זה פשוט התבקש".

"כשהתחלתי לחקור את ההיסטוריה של הקפה, גיליתי שהמילה מוקה, זו שמתארת את המוקה פוט האיטלקי, באה משמה של עיר הנמל התימנית מח'ה (Mocha), שממנה ייצאו את הקפה למערב. הקפה הגיע למערב דרך הערבים. הוא נדד מאתיופיה לתימן, בתימן גידלו את הקפה הכי משובח, ומהעיר מח'ה הוא יוצא לכל העולם. מכאן זה התגלגל למקינטה האיטלקית שהומצאה ב-1932. אובייקט מאוד פשוט שיש לו רבדים היסטוריים והצלבות תרבותיות.

טס נחושת ומגפון הן שתי מטאפורות לשינויים מרחיקי הלכת בקשר ובתקשורת בין חלקי החברה הדרוזית בעקבות כניסתה של המדיה החברתית לחיים. טס הנחושת מסמל בתרבות הדרוזית את מצוות "אחוות האחים". כשם שכאשר נוקשים על הטס בנקודה מסוימת, מצלצל הטס בכל שטחו, כך מצווה הדת הדרוזית על מאמיניה לעזור זה לזה. טס הנחושת של טריף מערב בין עולמות מסורתיים ורבדים חדשים, בין מלאכה מקומית ועיצוב ממוחשב. האורנמטים החרוטים נראים במבט ראשון רגילים למדי, אבל מבט מדוקדק יגלה שהם תוצר של פירוק הלוגואים של וואטסאפ ופייסבוק והרכבתם מחדש באופן המרמז על היטמעותם אל תוך התרבות והמסורת והשפעתם עליה.

"בעקבות הכניסה של המדיה החברתית, פתאום כל ילד עם טלפון סלולרי יכול לדבר עם מישהו בסוריה ולשאול 'מה קורה אצלכם? איך הולך?'. וזה כאשר במשך 65-70 שנה היה קיים נתק כמעט מוחלט. רק לאנשים בודדים היו קשרים עם קרובי משפחה בסוריה. היום מתקיים איזשהו קשר על בסיס ממש יומי, שזה משהו מאוד מעניין. על ידי הפיכת טס הנחושת לצינור, מתרגם המגפון את הקשר החדש הזה בין הדרוזים ברמה העל־לאומית לחפץ הומוריסטי פונקציונלי: כלי הגברה לטלפון חכם".

לקראת סיומה, ב-4 בנובמבר בשעה 11:00, בבוקר יתקיים בתערוכה שיח גלריה. יהיה מעניין.

 

אונומטופיאה, בית האמנים, רח’ שמואל הנגיד 12, ירושלים | 15.9.16 – 12.11.16 |  טל’: 02-6253653 | שעות פתיחה: א’-ה’: 13:00-10:00, 19:00-16:00, ו’: 13:00-10:00, שבת: 14:00-11:00 | שיח גלריה: 4 בנובמבר בשעה 11:00 בבוקר.

 

מסב. הפינג'אן כשהוא מורכב

המסב החדש

דאלה. הפינג'ן-ומקינטה בגרסה הראשונה שנסעה לטאייפיי

דאלה. הפינג'ן-מקינטה בגרסה הראשונה שנסעה לטאיפיי. צילום: ליאור חורש

טס נחושת מגפון

טס נחושת מגפון

תבניות

תבניות

סאג' ומראה

סאג' ומראה

סאג' מקיאג'

סאג' מקיאג'

פוטה ושיער

פוטה ושיער

פוטה שאל

פוטה שאל

Craft Oriented Design. פרויקט הגמר של טריף בגרסה המשוכללת של גאגא

Craft Oriented Design. פרויקט הגמר של טריף בגרסה המשוכללת של גאגא

 

 

..

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *